והנה הן באות. המילים.
אלה שכ"כ התאמצתי לעצור ולשמור בתוכי.
המילים שהתביישתי לחשוף, משום שחשיפה פירושה הודאה.
להודות שאני באמת במצב האומלל הזה, שהיצור חסר האונים הזה - הוא אני.
הם אומרים לי לשכוח, לעבור הלאה. אני רואה בעיניים שלהם את חוסר ההבנה.
"את יפה", הם אומרים לי, "חכמה, לא חסר לך כלום".
ואני מתקשה להגיד להם, שאני לא מרגישה יפה בכלל, שכבר מזמן אני לא מרגישה מיוחדת.
ואני מנסה להסביר,אבל המילים יוצאות לי עקומות, וכמו חסרות את העומק האמיתי של הדברים.
כי מה עוד אפשר להגיד? להסביר?
שאני מנסה, כבר חודשים, להיאחז בפיסת עבר שהוא לא נמצא בה. מנסה, ולא מצליחה.
איך להסביר להם, שלשכוח אותו, זה להפוך לבנאדם בלי עבר, ללא בסיס.
איך "עוברים הלאה" מחיים שלמים, מילדות שלמה ומאושרת ?!
אני מנסה, אני מוכנה להישבע בחיי שאני מנסה.
אני אוטמת וחותמת כל שביב של זיכרון, כל פיסת עבר, שמכים בי בלי סוף.
אבל זה בלתי אפשרי לחסום הכל, ולפעמים כשאני קצת נרדמת בשמירה, זה מגיע וסוחף-
הקפה שהוא אהב, הספר שהוא המליץ, המכתב שהוא כתב, התמונות שהוא צילם, הסרט ההוא...
וזה מציף הכל מחדש, האושר והכאב.
והם שלובים ביחד, בלתי נפרדים. וכמה שאני רוצה ומנסה, אין בינהם מחיצה.
האושר הזה שהיה רק הבטחה לעתיד, ושנקטע פתאום. ולא מבחירה שלי.
והכאב. הכאב שלא עוזב, ולא מרפה. הגעגוע הזה שאוכל בי כל חלקה טובה.
12 שנים מלאות בכל מה שהחיים טומנים בחובם.
עצב,כאב,שמחה,מוות,אושר,הצלחה,חולי ובטחון.
בטחון מוחלט, שכמותו לא ארגיש עוד לעולם.
והמילה "למה" לא יוצאת לי מהראש.
למה עשית את זה?
איך קם בנאדם בוקר אחד, ומחליט לזרוק לפח 12 שנים. חיים שלמים. ילדות שלמה.
תקופת חיים, שלשכוח אותה פירושו לשכוח את עצמי.
ואני נשבעת שנתתי את כל כולי.
נפשית, פיזית.
ואני נשבעת שעשיתי הכל כדי לשמור על זה חי.
אבל כשהגיע הפיצוץ (זה היה פיצוץ? תהליך ארוך ומייסר, כואב פי כמה)
הבנתי שזהו, שבחרת, ושהבחירה הזאת היא מוחלטת, בחירה לחיים.
והחלומות שאספתי במשך 12 שנה, תלויים באוויר.
ואני יכולה להרגיש אותם ממשיים,
ולראות אותם מתנפצים אחד אחרי השני.
החלומות שלי. העתיד שלי. הביטחון שלי. אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
