אף פעם לא הרגשתי איך לב נשבר.
איך הוא מתקשה וחונק את עצמו אל תוך אבן
איך סדק אחרי סדק אחרי מילה אחרי מילה.
כשהחיוך משקר והעיניים ריקות
כשהדמעות לא יוצאות ומטביעות את עצמן
קוצפות וגודשות את אברי הנשימה.
איך הכל נהיה כלום.
איך הכל זה אתה.
"את, את קסם"
-"אתה קסם"
"את קסם, אני טריק"
ואולי לעצום עיינים.
להמשיך קדימה.
כי טוב
אז למה לחשוב שיכול להיות יותר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
