חזרתי למשחק,
מין משחק מטומטם שכזה על החיים שלי.
משחק של שליטה,
לא מצליחה לשלוט על שום דבר אחר- על שעות השינה הרבות או על הדכאון,
אז על משהו אחד כן אצליח לשלוט- על האוכל, כמו פעם.
כבר שכחתי איך היה פעם.
אבל אני רוצה לטעום מהצלחה המתוקה הזו, ההצלחה של רזון,
ההצלחה שהיא בעצם כישלון כל כך מר, כישלון שאתה נהנה ממנו ואתה לא יודע למה.
אני אוהבת לנצח במשחק הזה,
ואני בעצם שונאת אותו.
זו מין נדנדה כזו שעולה ויורדת,
ואני בעצם עולה שלב 1 במשחק בקלות ואוכלת רק גזר,
אבל הלילה האכזרי הזה והעירנות הזו ב2 בלילה והחומוס גרגירים במקרר רק מערערים אותי.
ומצד שני אני אומרת- למה לא להתערער? למה לא לחבור לצד של האנשים הנורמליים?
למה?...
נראה לי שאני יודעת למה.
כי אני מתגעגעת למגע של החיבוק שאומר לי -"הכל בסדר".
יוצא מצב ובאמת הכל בסדר, ואני סתם בטלנית שישנה כל היום ( לפחות כך זה נראה מהצד ואף אחד לא שם ללילות הלבנים שטופי הדכאון שלי ),
אז האנשים שמסביבי לא מחבקים, לא מדברים, לא דואגים.
נראה לי שאצלי,
יותר מאצל כל בן אדם אחר, התשומת לב חשובה.
איך חסר לי החום של החיבוק,
והדאגה,
והאהבה.
אני לא רוצה לשמוע יותר צעקות.
אני רוצה חיבוק.
איזה לילה אכזרי,
מגלה לי כל מה שאני לא רוצה לדעת,
כל מה שאני יודעת, אבל מדחיקה.
והדמות הזו של השקט, של החושך,
היא בעצם דמותי שלי.
של הצל שלי, של התת מודע.
של יעל השנייה, האמיתית,
לא זאת שמתחבאת מאחורי שמיכה עד 4 בצהריים,
שכל השרירים מתנוונים.
אני נוהגת, בשעה סבירה,
אבל לא רואה שום דבר,
יש לי סחרחורת.
אני מדברת איתך,
אבל הדיבור לקוי,
כאילו אני בהיי,
אבל אני לא,
אני בהיי אחר לגמרי,
של כזו שלא אכלה.
ומה את שולחת אותי לקניות? מפגרת.
דוריטוס שמוריטוס ועוגיות שומן,
אני חוזרת הבייתה וזוללת הכל.
והדיאטה למחרת מתחילה יותר קשה.
זאת לא דיאטה אמיתית,
זאת מלחמה,
מלחמה בעצמי ובאחרים,
לראות עד איפה אני יכולה למשוך ומהו הגבול שלי.
עוד חודש צבא,
ואני רוצה להגיע רזה ולהגיע נחושה בדעתי לא לאכול שטויות.
ואוו אני מדברת כל כך הרבה שטויות,
זאת לא אני
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יעל א.