ימים של שקט.

יום בא ויום הולך,

מתחילה את המשחק מחדש,

זורקת קוביית ומגרילה את גורלך.

מדי פעם את זוכה בשש ומדי פעם את מפסידה עם 1,

את עומדת במקומך, צריכה לפסוע 5 צעדים אחורה, או לדלג 4 צעדים קדימה.

את זוכה ב200 שקל, או שאת תקועה בכלא לסיבוב הנוסף,

אל הסוף את אף פעם לא מצליחה להגיע,

תמיד יש מישהו שמגיע לשם במקומך ומנצח.

אז את תקועה במקום וצריכה להתחיל מדי יום את המשחק מחדש,

כמה שאת קרובה, ככה את רחוקה.

זה מין משחק כזה שאת אף פעם לא תוכלי לנצח בו.

אני לא מרגישה טוב,

(אין לי מצב רוח ),

אכלת?,

כן אכלתי,

(פרוסת לחם ומסטיק ),

עכשיו את מרגישה יותר טוב?

כן בערך,

(בא לי למות ),

את באה להדלקת נרות?

כן, שנייה...

(שמישהו ידליק את הנורה בראש שלי כבר כי אני לא מצליחה ).

את השחף הלבן הזה בשמיים,

אותו אני רוצה,

הוא עף שם בין השקיעה לבין האקליפטוס בגינה.

רק יצאתי להביא לכלבה לאכול ולשתות והבחוץ הזה כל כך מושך אותי.

ואני כמו מטומטמת, תקועה בחדר, בין מחשב שעושה כאב ראש לסדרות בטלווזיה של אנשים עם אייקיו נמוך.

כדור אחד, עמוק בתוך הראש,

או לפחות כנפיים,

שאוכל לעוף למקום כלשהו,

שהוא לא כאן,

לא כאן.

ובכל הדרכים אליהן ברחתי,

לא מצאתי דרך בה אברח מעצמי.