ימים של שקט.

אני שמחה שחזרתי לכתוב.

אני כותבת המון ביומן שלי. אחרי הרבה זמן שלא כתבתי.

אני שומרת יומנים בערך מכיתה ד', אז נחמד להסתכל עליהם מדי פעם.

ועכשיו לעניינו.

לפני כמה ימים, בתחנת הרכבת, צער עמוק, רוח קרה וסיגריות אחת אחרי השנייה.

שוב עצבנית, ולא יודעת על מה.

שוב בוכה, בלי שום סיבה.

וכבר יצאת מהביית, והחברות מחכות במסעדה,

אבל לא מצאת חנייה, ודפקת את האוטו וכמעט עשית תאונה.

איזו שטות ואיזו דמעה.

את מרגישה את זה,

זה מדגדג עמוק בבטן,

עצבות שכזו וסהרוריות.

איך את יכולה להמשיך לנהוג ולחזור הבייתה כי "אני עצבנית ואני מצטערת אבל אני לא מוצאת חנייה, עזבו אני חוזרת הבייתה ביי."

ובכלל לא אכלת היום ואת לא מרוכזת, איך תחזרי הבייתה.

איך תחזרי הבייתה,

ואיפה הביית שלך בכלל? את יודעת?

איך את יכולה להסביר להן שאת לא רוצה שיראו אותך בוכה?

שאת לא יכולה שישאלו אותך למה? כי אין לך תשובה.

וגם כשהפסיכולוגית או את בעצמך מנסה למצוא תשובה, את נוגעת שוב בנקודה הרחוקה הזו שם- הרגישה, מה את מרגישה?

את שונאת את השאלות, ואת יודעת את התשובות ואת בכלל לא רוצה לענות. את רק רוצה לשתוק.

אז נסעת,

פנית בפנייה הלא נכונה בכביש מהיר לנתיב של מכוניות שבאות מולך והיית קרובה למוות.

רוורס ופול גז.

בדיוק כמו החיים שלך.

כמעט תאונות, ותמיד את ניצלת מזה איכשהו,

למרות שאת לא בדיוק רוצה.

בדיוק כמו הכמעט לברוח מהביית

וכמעט התאבדות

וכמעט להקיא

וכמעט להשתמש באקדח של אבא שנמצא שם במגירה

וכמעט לקנות לקסעדין

ובעיקר כמעט לחיות.

איזה חיים חסרי משמעות.

אז המשכת לנסוע ולא רצית לחזור הבייתה,

הדמעות מציפות.

מתקשרת לאנשים אבל אף אחד לא עונה.

אז עצרת בתחנת הרכבת הריקה הזו, החשוכה, שהיא מטר מכפר ערבי.

איזה חושך,

את בטוחה שיש פה עסקאות סמים כי את רואה עוד מכונית או שתיים עם אורות דלוקים.

אבל חוץ מזה הכל חשוך, חשוך כמו החיים שלך.

את אוהבת את הסיכון הזה,

והכמה דונמים של החושך הז עושים לך טוב.

איזה רוח אימים, את מתפללת שייפול עלייך עץ או לפחות איזה עמוד חשמל.

את מוציאה את הסיגריות והדוריטוס שקנית בתחנת דלק של הערבים.

כמה זמן לא עישנת,

ואיך את סתם מעשנת,

בלי שום סיבה,

ככה שאבת שבע סיגריות לתוכך.

נעלת את האוטו ממזמן,

ואת מסתובבת לך ברוח פרצים הזו,

המפחידה, שקצת מדאיגה אותך אבל בכל זאת היא מרגיעה אותך,

הרעש שהרוח עושה משכיח קצת את הרעש שבלב שלך.

והסתובבת במגרש החנייה הגדול,

והרגשת את מי הגשמים והבוץ בשוליים,

ירדת לשביל העצים הקרוב לגדר של הרכבת וחיפשת פרצה.

מה בסך הכל רצית?

להיכנס? לשבת קצת? להרגיש את פסי הרכבת.

איזה מזל שלא הצלחת.