כי גם אני אוהב ליטופי אגו. |
| 1/2009
Sympohnies of a Broken Heart
בהזדמנות חגיגית זו החלטתי לנצל את בלוגי כדי להגיד לכם, קוראיי הבלתי קיימים ובצדק, שאני סובל. אני משועמם למוות, יש לי כמות ממש יפה של שיעורי בית שהגיעו אלי דרך המערכת השטנית שקוראת לעצמה אייקונטקט, ועם או בלי קשר לשאר היקום אני מרגיש כאילו יש לי וורידים סתומים בצוואר. I'm Gonna Die of Tareshet Baby.
בנוסף לכל הבעיות המינוריות והמוכרות (לפחות אלה שלא קשורות לגושי שומן פיקטיביים בוורידים) הללו, לאחרונה נרמז לי על ידי הגברת (אשה? ילדה? טינאייג'רית? אין מילים טובות לגיל תיכון. אני חושב שאומרים בת.) שהרשתי לעצמי להיות דלוק עליה החל מסוף שנה שעברה ועד עכשיו, שאו שהיא חושבת שאין סיכוי שאני דלוק עליה כי אני עסוק מדי בלהזדיין עם מתמטיקה או שהיא רוצה שנישאר ידידים. מכאן הכותרת החביבה. מצד שני, אני חייב לציין, שאני לא מרגיש לב שבור. אני די בטוח גם בזה שאני לא מרגיש גושי שומן בוורידים שלו. אבל כנראה שזה בכל זאת משפיע עלי, כי הרי כבר כמה חודשים טובים שכל פעם שליבי משתוקק לכתוב פוסט אני מעדיף לחשוב עליה. זה לא באמת ככה, אני פשוט מתקשה למצוא הסבר אחר לזה שעכשיו כשאני צריך לעצור את עצמי בכל פעם שאני חושב עליה, עולה בי תשוקה פתאומית לכתוב פוסט. זו גם הפעם הראשונה בדי הרבה זמן שבאמת משעמם לי, כך שסביר להניח שזה הסבר טוב יותר. בלי שום קשר למצב עגום משהו זה, מדי יום עולים בי דחפים עזים לשבור את לבו של המורה שלי למתמטיקה, ושיסבול כמוני. הסיבה הרציונלית יותר לעשות את זה היא שנשבר לי הזין מהמתמטיקה, כי יש לה חור קטן ועקום והיא אף פעם לא מסופקת. ונדמה לי שממש עכשיו מגיע השלב שבו יש לי משהו טוב יותר לעשות מלהמשיך לכתוב, אז תהנו.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
