זה לפעמים ארוך.

חברה אחת מתגרשת.

שתים עשרה שנה, שלושה ילדים, כלב שמת ביסורים ובעל שהחליט אחרי שנה קשה של זוגיות שזה נגמר. זה נפל עליה חזק. היא ידעה שלא הכל " אפרסקי" אבל היא לא חשבה שהוא כבר לא אוהב אותה. פשוט כי היא עדיין אוהבת אותו. כבר עברו כמה חודשים והיא חזקה ואמא למופת ויש שדברים מקבלים תפניות מעניינות, כמו - בסך הכל כיף להיות לבד לפעמים כשהוא לוקח את הילדים לסוף שבוע, היא מתחילה ללמוד בקרוב ובכלל האפשרות להיות באמת עסוקה בעצמך ולא בבעיות של בן הזוג גורמים לה להיות שמחה. לא פחות.

קשה לי להסביר למה אני כל כך מקנאה בה לרגעים.

חברה שניה עברה התמוטטות כללית.

39 שנה של מוסד לתפארת - מוח מדליק ואישיות מדליקה לא פחות - מצטמצמים לכדי אפיזודה פסיכוטית אחת. תודות לכדורים היא עברה את הקשה מכל ואוטוטו מסיימת את אשפוז היום. עברו כמה חודשים והיא מעסיקה את עצמה בטיולים, בדייטים כי היא מאוד רוצה למצוא בן זוג, בהרצאות ותרפיות, בראיונות עבודה ובכלל כזה מונומט לאופטימיות לא ראיתי בחיי. היא אומרת שהחויה השאירה בה בילבול קשה - אין לה מושג למה המוח שלה החליט לשבות פתאום, יש כמה ארועים חריגים (כמו הסתבכות עם איזו בחורה ומכות איתה - אל תשאלו אותי איך זה הגיע לזה - כי זה מסוג הדברים שלא מבינים) וגם אובדן עבודה וחזרה לבית אמא, אבל עדיין אין בזה כדי לגרום לאשה חזקה לקרוס בצורה כזו, והנה זה קרה. 

קשה לי להסביר למה אני כל כך מקנאה בה לרגעים.

חברה שלישית מובטלת.

נכון שזה לא משתווה לשתי האחרות, אבל החברה הזו היא אמא בודדת (על משקל חייל בודד) שמגדלת את ביתה לבד. המצב בארץ קשה. אני יודעת דרכה שהוא אפילו קשה ממה שאפשר לתאר. אמה ואחותה עברו לגור איתה כי אין להן כסף לחיות לבד. כלומר אשה בת שישים ושתי נשים בנות שלושים לא מוצאות תעסוקה נאותה כדי לפרנס את עצמן, גרות יחד, משגעות את עצמן ולא מצליחות לגמור את החודש. בנוסף החברה שלי עוברת תאונת דרכים (בלי נפגעים) מאבדת את האוטו ואת האפשרות להשיג איזשהו ראיון עבודה שווה שכן היא אינה ממונעת. ממתי מנוע הוא ערובה להצלחה? היא מצטרפת ללא מעט חברים ומכרים שגרים אצל ההורים או חיים תחת קומבינות מוזרות של דירות והסדרי מגורים ביזאריים(אבא ש"עובד" כאומנת של ביתו בתמורה לכסף השכירות מגרושתו, זוג צעיר שגר עם החותנת, ארונות מטבח שהוסבו לדירות חדר בת"א, צריף מט לפול שהיה לול במושב ועוד).  

בהם אני מקנאה אולי רק קצת כשהם מספרים לי שיש יתרונות לבייבסיטר צמודה או להבנה המשחררת שאין להם מה להפסיד.

חברה רביעית עוברת בדיקות פריון.

מנסים כבר די הרבה זמן להרות וזה לא עובד בעקר סגנון החיים התובעני שלהם - עובדים ומנהלים עסק עצמאי יחד והשעות לא מאפשרות מדידה עקבית או את הרצון לעשות את הילד. אז עכשיו אולי הם יעברו לשלב הבא - זריקות ומליון בדיקות נוספות ואז עוד זריקות התנפחויות ומדידות. הרצון לילד הוא באמת דוגמאטי בארץ. צריך להוריד את הלחץ הזה, או כמו שהחברה הזו אומרת : הרופא שלי כל כך בלחץ שהרגשתי צורך להרגיע אותן, אמרתי לו שבמקרה הכי גרוע תמיד אפשר לאמץ.

בה אני מקנאה שהיא כזו קולית. אף לא הייתי כזו קולית.

חברה חמישית מחפשת בן זוג בנרות.

מסתבר שכולם נהיו אליטיסטיים בשוק הפנויים פנויות. מה שמצחיק הוא ששני הצדדים אומרים אותו דבר, אז איך בכל זאת הם לא נפגשים בעמק השווה? ואם כבר נפגשים, למה לא עושים בדיוק הפוך ממה שנראה להם הדבר הלא נכון לעשות שבו הם מאשימים את הצד השני? מסובך? תנסו למצוא דייט מעל גיל 35. זה דורש אלגוריתם מיוחד.

קשה לי להסביר למה אני בכל זאת מקנאה בהם קצת.

חברה שישית (ואחרונה) קונה דירה שניה להשקעה.

יש להם כסף, הם מצליחים ללהטט בין זוגיות ילדים ועבודות משתלמות. מי אמר שהכל חרא?

ובהם אני לא מקנאה.

נ.ב - אין לי מושג אם להמליץ לכם לקרוא את הדרך של קורמאק מקארתי, זה ספר שהצליח לזעזע אותי באמת ולהשאיר אותי תוהה לחלוטין. בדיוק כמו שאני אוהבת.