היו לי כמה תקופות בחיים. כמה השקפות שונות על עצמי.

כשהייתי קטנה, תמיד הרגשתי מיוחדת. הייתי ילדה קטנה עם עיניים ירוקות וגדולות וכל הזמן שמעתי מכולם כמה שאני יפה. הייתי ילדה כזאת שמאוד מחוברת לעצמה. הייתי מסתכלת על העולם בחיוך, כל היום משחקת בחצר, בדשא, בגן, עם השמלות הפרחוניות המתנופפות שלי.

את העצמי ביסודי אני פחות זוכרת. אבל אני זוכרת את עצמי מרגישה שאני בנאדם טוב, יודעת שיש לי לב רחב, ידעתי מתי אני צודקת, מתי אני הקורבן והאחר הוא הזאב הרע, וגם ידעתי מתי ההפך. אבל הייתה לי בעיה, מעולם לא הודיתי במעשה רע, ותמיד הקשיבו לי והאמינו לי, כי הייתי רוני הילדה הטובה והמנומסת.

אחר כך חטיבה. בכיתה ז' עוד הרגשתי טוב עם עצמי. עדיין הרגשתי ייחודית ושונה. הביטחון העצמי שלי היה בשמים, הכרתי חברות, הזמינו אותי תמיד למפגשים של ז'4 והייתי שמחה, הלך לי טוב. אני חושבת שהתחלתי להתעצב [מלשון עיצוב, כן?] מחדש בכיתה ח'. אני יודעת שמעולם לא ניסיתי להיות מישהו שאני לא. עם כמה שהייתי בחור ולבשתי שקים, סתם אהבתי את זה. בכיתה ח' גיליתי את האהבה שלי למוזיקה, הכרתי את ההרגשה הזאת ששיר או מנגינה נוגעת בדיוק במצב הרוח שלי. כאילו כתבו את השיר הרגע ששמעתי אותו, כל פעם מחדש.

אבל בכיתה ח' גם איבדתי הרבה מאוד, בעיקר את הביטחון שלי בעצמי. פתאום הגיעה לי תקופה שלא הייתי יכולה להיכנס בדלת של הכיתה ולצעוק בוקר טוב וכולם יתנהגו כאילו זה רגיל לחלוטין. כבר עברה התקופה שמישהי הייתה אומרת לי משהו רע על הבגדים שלי או יורדת עלי והייתי אומרת לעצמי בלב שזה הכל מקנאה. כבר לא הזמינו אותי לשום מקום, גם לא בצופים, גם לא בשום מקום.

הייתי במצב שלא מצאתי את עצמי בשום מקום. ושכאב לי. ושהייתי כל היום בבית, אלא אם כן היה לי שיעור תיפוף או פעולה. ובאיזשהו שלב התחלתי לעשן.

עישון למען האמת נעשה חלק מאוד..משפיע בחיים שלי. אנשים היו באים איתי לסיגריה ואיכשהו הכרתי יותר אנשים והמצב שלי כביכול השתפר.

בתקופה מאוחרת יותר בחיים שלי האמנתי בעצמי יותר. הרגשתי שלא משנה מה שאנשים חושבים עלי, משנה מה שאני חושבת עלי.

בתקופה מאוחרת מזאת מה שאנשים חשבו עלי חילחל. אני חושבת שזה היה בסביבות אמצע כיתה ט', אולי עד סופה. התחלתי להרגיש.. דוחה. לא באופן של מגעילה, הרגשתי שאנשים תמיד יתרחקו ממני. שבחיים אין מצב שמישהו נורמלי יקח אותי ברצינות. זה היה הרבה אחרי שהפסקתי לעשות שטויות. וכולם מבינים למה אני מתכוונת בזה. הייתי ילדה בכיתה ח'. שחשבה רק על להנות ולא על רגשות. הרגשתי שאני משלמת עכשיו על טעויות לא רחוקות כל כך. ובדיוק אז אני חושבת שמישהו גם טרח להוכיח לי כמה אני צודקת.

אז התחלתי ככה את התיכון. עם שתי חברות מקסימות לידי, מרושעות וחסרות טקט אשר יהיו הן עדיין מקסימות. והאמת היא, שהתחלתי לקבל על עצמי השקפה יותר מעוותת. אני הרגשתי, ואני עדיין מרגישה, שאני לא אותו אדם רחב לב ומקסים שהייתי בעבר. שאני רעה, ושאני פוגעת, ושלא מגיע לי שום דבר.

ואז בא מישהו אחד, שתמיד גרם לי להרגיש כאילו אני מסתכלת עליו מלמטה, ממש בלי להתכוון, שבמזל וכאילו במתנה שהיה לי העונג להכיר ולגלות כזה בנאדם.. ואני מנסה לחפש בשבילו תיאור אבל אני לא מוצאץ, אז אני פשוט אגיד בנאדם טוב. ומספר לי שאני מיוחדת, ושאני בנאדם טוב, ושמגיע לי הכי טוב בעולם. ועושה לי את החצי שנה[וקצת] האחרונה הכי מתוקה מרירה מלוחה בעולם.  ומחזיר לי ביטחון וקצת אהבה עצמית וקבלה עצמית. ואני בחיים לא אוותר עליו, אפילו שזה נגמר.

ואני במצב הזה עכשיו. אני רק חושבת שבאיזשהו מקום גם נשארתי אותה ילדה שלא מסוגלת  להודות בטעויות של עצמה.

אני חוגגת 16 והמדינה חוגגת 61.

זה נחמד=]