השדה עומד שקט. ירוק ופורח, אור היום מאיר את כולו ביופי בלתי יתואר. אנשים זרים נראים לכל אורכו ורוחבו, אמנם הרעש היחיד שנשמע הוא איבשת העלים המתנועעים ברוח. אף אחד מהמטיילים לא הגיע מרחוק כדי להנות מיופיו הסתווי של הנוף. והם שותקים. רק קריאות העורבים נשמעות- ויש כל כך הרבה מהם! נראה כאילו עורב ישנו לכל אדם אשר שהה במקום זה בתקופה אחרת מזו. רק העורבים המכסים כמעט את כל הדשא בנקודות שחורות, והעצים- שעמדו עדים לנעשה, ושותקים, שומרים הכל עימם. והרוח מקפיאה, פורעת את שיערם של הנמצאים בדרכה.
חדר קטן. מרובע. ביתן קטן ובו חדר ומתקרתו יוצאים עשרות ברזים. עשרות אלפי תפילות עדיין מהדהדות בו, תפילות אשר נענו, חיים אשר נשמרו והובילו לגורל גרוע בהרבה מהמוות. אלפי זעקות של בת לאמהּ, המוני קולות בכי של אושר או ייגון. או שניהם, או אף אחד מהם. החדר כה שקט וכה רועש, אימה נופלת על ליבו של אדם אשר עומד בו. ובהמשך- קיר. ובו תערוכת מיכלים. המקום הפך למוזאון הסטוריה, והמיכלים נראים כלא יותר מפחיות שימורים.
עוד חדר, גדול יותר, בביתן אחר. תנור חוצה את כל החדר, שהוצב לשווא, כדי להתגרות ולא לחמם. החדר מסוגל להכיל שניים מהקודם, אמנם האוויר בו צפוף פי חמש. במקום רוח נושב הבל פיהם של מאות אלפי אנשים, אשר לשמחתם נשארו בחיים, שסבלו תנאים שלא יאים לבהמות רק בשביל היכולת לנשום עוד נשימה, אשר נדחסו בצורה המזכירה את הרי הגופות שערמו ברחובות, בחייהם הקודמים, אשר נעלמו לעד.
וקרוב לקצה השדה- שירותים. צמודים לכל אחד מהקירות נמתחת שורה של בורות מוגבהים. ריח החרא עדיין כה חזק, עד כי נראה כאילו גם עכשיו מאות אנשים מנסים לרמוס את דרכם לבור קרוב, ביודעם שאם לא יגיעו- יצטרכו להתאפק, באופן בלתי אפשרי, או למות. קולות הרקיעה של רגלי שלדים רצים עדיין נשמעים בחדר השירותים, עושים את צרכיהם בדרכם, רק להספיק. רק מנקי הבור רגועים. להתמלא ביציאותיהם של אחרים כל יום ביומו מציל אותם מההתעללות המעוותת שעוברים השאר, ואפילו ריחם נעים לאפם שלהם.
ובסוף השדה- הר חול ובורות פרחוניים. מבנה ישן עם ארובה אשר תופסת חצי מגודלו מתנשא לגובה בלתי ייאמן, אך לא מפני שנבנה כך. שלא כמו בשאר המבנים בשדה, גם בתוך מקום זה, כמו מחוצה לו, לא נשמע אף קול. רק דממת מוות ברקע שחור. שולחן אבן עומד, מחורר באמצעו, באמצע חדר. מכוסה בדם טרי נראה השולחן. חריקת עגלה, אנחת מאמץ, וצליל נפילת הגופה על המשטח. כל רכוש נותר נלקח ממנה, לאחר שאיבדה את זהותה, את צלם אנושיותה, לאחר שגם משפחתה נלקחה ממנה, וכך גם ביתה וחפציה, שנותרו מאחור. חריקת העגלה חוזרת להישמע, מובילה לחדר עם שורות אינסופיות באופן בלתי נתפס של תנורים. צליל הפחם המתלקח וריח הבשר שהוא שורף אינם מפריעים לאחראי על האזור לבנות בו אמבטיה. מפעל חסכני מזעזע, שמעבר לצבעו השחור של האוויר בו שומעים את קולות תקתוק השעון שאינו בנמצא, ומולכם- חדר רחצה. מים חמים בו תמיד, האחראי לא רוחץ פניו וגופו אלא בדמם של אחרים.
וביוצא מבית החרושת מתקבלת הבנה- לא הר חול זה שמתנשא לגובה- אם כי עפר אדם הוא.
השדה עומד שקט.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
