הבלוג הזה לא באמת חכם ולא באמת שווה הרבה, והעובדה שיש בו עיצוב חדש ודי מגניב של אליסה בארץ הפלאות (או משהו) לא משנה את הערך שלו, משהו כמו כלום. אין בו תמונות, כי אני מכוערת. אין בו תמונות, כי אני צלמת טובה רק בתאוריה. הכל אני באופן תאורי. מנגנת טוב, בתאוריה. שרה טוב, בתאוריה. אבל היי, לפחות אני מודעת  לעצמי. מעצבנים אותי אנשים שלוקחים נגיסה יותר גדולה ממה שהם יכולים באמת ללעוס. אנשים שלוקחים על עצמם דבר גדול ממה שהם באמת יכולים לשאת ולעמוד בו בכבוד, ובדרך כלל גם מרגיעים את כולם ומניחים לכל לתלות בהם תקוות ואז להתאכזב. מודעות עצמית היא תכונה שאני אוהבת.

אני סובלת מדכאונות חורף די חריפים. אני מקווה שלא אזדקק לטיפול תרופתי, ואני מקווה שאני אעמוד בזה. אני חושבת שעצם העובדה שהפעם אני מודעת לבעיה שחוזרת על עצמה מדי חורף מחריפה את הבעיה. יש לך על מה להשעין את החירפון שלך, זה משחרר קצת את הגבול להתפגרות, נותן לך לגיטימציה לבכות עוד קצת. עד כמה שאני לא אנסה להתכחש, יש לי טבע בכייני למדי. אני כל מה שאני לא אוהבת, אני יכולה לשפד אנשים בגלל דברים כאלה, ובסוף אני מוצאת את עצמי עושה את אותם הדברים האלה, בריטואלים הקטנים שמוציאים אותי מדעתי אצל אנשים אחרים.

מה שמוזר היא העובדה שאני חוששת להשתנות: איזו מין נועה אני אהיה אז? איך אני אהיה בעיני עצמי? אני מפחדת להשתנות כל כך עד כדי הפיכה למשהו אחר לגמרי מכל מה שהייתי ואני היום. יש רצף אבולוציוני כמעט, של השינויים שחלים באישיות של אדם עם הזמן. זה רצף כרונולוגי, אפס, אחת, שתיים, שלוש, ומפחיד אותי, מפחיד אותי מאד, להגיע פתאום לשבע עשרה. לאבד את הרצף ולהפסיק להיות נועה, מה שהופך את השבע עשרה, למעשה, למינוס שבע עשרה. לכאן או לכאן?

רבתי שוב עם אבא שלי. אני לא יודעת בכלל מי לא בסדר כאן. לא מצליחה להבין. מצד אחד, זו כפיות טובה נוראית מצדי. אני ישנה במיטה שהוא בכסף שלו קנה, אוכלת את האוכל שהוא בכסף שלו קנה, מקלידה על המקלדת שהוא בכסף שלו קנה: לא חסר לי כלום, למעשה, על מה אני כבר יכולה להתלונן? אולי הוא מרגיש שאני כפויית טובה, בדיוק כמו שצד אחד טוען. אולי זו הדרך שלו להתמודד עם זה. אני לא מסבה לו מספיק נחת. אולי הוא לא אוהב מה שנהיה ממני, אולי הוא לא אוהב את האישיות שפיתחתי לעצמי. אולי הוא לא חושב שאני במצב לכל העצמאות הזאת, שאני מסתובבת עם אנשים לא טובים, שאני נבנית בקצב מהיר יותר משאר הילדים של החברים שלו, שהוא יושב ורואה איתם כדורסל. מצד שני, כן, הוא נותן. ואולי לא רק זה מה שאני צריכה. אני רוצה, אני צריכה שהוא יפסיק לקטרג אותי, לתקוף אותי. הייתי רוצה שהוא לא ידע על מה שעובר עלי בגוף שלישי, דרך אמא שלי, והייתי רוצה שהוא ידע על הדברים האלה יומיים לפני שהם קורים, ולא יומיים אחרי. הייתי רוצה שהוא יפסיק ללעוד לכל דבר שאני עושה ולמתוח ביקורת כל כך לא נעימה. אמא שלי אומר שהוא אוהב אותי. יש לו דרך מאד מוזרה להראות את זה, אם ככה. היא גם אומרת שאנחנו לא מסתדרים דווקא בגלל שאנחנו דומים. ציניקנים מרי נפש. הוא מצידו לא יגיד לעולם שהוא טעה. אם הוא טורח לקום ממקומו, עוד שני אנשים צריכים לקום ביחד איתו. תוצאות הויכוחים שלנו הן אף פעם לא באשמתו בלבד, הן תמיד חמישים אחוז שלי. אולי זה ילדותי להאמין שלא, אבל אני באמת מאמינה שבחלק מהפעמים זה לא ככה. אני לא מסוגלת לראותא ת הדברים דרך העיניים שלו מהטעם הפשוט שאני לא הוא, ומרוב זה שאנחנו זרים אחד לשני אני גם לא יכולה לפענח את הדרך שבה הוא חושב. אני באמת לא יודעת. אני רק רוצה שזה יפסיק.

תגידו, למה רחובות זאת עיר כל כך נכה? אין פה אף אחד. את כל מי שטוב באמת אני כבר מכירה. תגובה שהושארה כאן בפוסט הארוך הקודם, שאמרה שרק אהבה משכיחה אהבה, עוררה בי רצון עז למצוא מישהו נורמלי חדש. אפילו לא בתור מישהו לנהל איתו קשר רציני. סתם מישהו שאני אוכל לדבר איתו. סתם זרג. אפילו זרגים אין פה. אני מרגישה חנוקה. אני תלותית מאד הקטע הזה. הזמן שלי די ריק כשאין לי זרג בחיים שלי, זרג להתגעגע אליו, זרג לרצות אותו, זרג להגיד לו שאני אוהבת אותו. זה לא זרג. זה בנאדם. אין כאן לא זרגים ולא בני אדם. ותבינו, אין לי חבר פחות מחודש ואני כבר מתאהבת בפוטנציה בדמות שכלואה בתוך סימן שאלה ענקי, בנאדם שאולי לא פגשתי בחיים.

אני הולכת ונהיית מסובכת יותר ויותר. זה קצת עצוב.

נועה