אני קוראת עכשיו ספר ששמו כשם הפוסט מאת דונה מ' גרשטן. הספר מספר את סיפור חייה של אישה שנולדה תחת השם גוּאָדָלוּפֶּה מָגְדָלֶנָה מוֹלִינָה וָסְקֶס, היישר אל תוך שכונת עוני בשם אל באריו רינקון במדינת סינאלואה שבמכסיקו של שנות החמישים.

הספר מתאר בשפה משונה, עברית קלוקלת מהולה בספרדית, את חייה וחיי משפחתה של מגדלנה; אמה, מריה קנדלריה הכמעט עיוורת, דודתה צ'וצ'ה שנאנסה בנעוריה והשתנתה לבלי היכר, וסבה, האבואליטו, גבר זקן, סוכרתי וקטוע רגליים שעדיין משרבב שפתיים לבחורות צעירות ברחוב. לאורך הספר שזורות חוויות שונות שעברו עליה בנעוריה, טראומות ושינויים שהותירו בה צלקות. היא מדברת בפרספקטיבה אחרת על דברים שראתה בילדותה - על צחנת השתן והחרא ברחובות, על בית הספר ששכן קומה מעל לבית הכלא המקומי, הכלבים המסריחים מוכי השחין ששוטטו ברחובות, הרעב, הסקס, הטינופת.

הספר נע די מהר, בלי גושים כאלה מעצבנים שמונעים ממך לבלוע אותו. הוא חלק בגרון וקשה לעיכול. הוא מספר על החוויות הלכאורה בנאליות והתמונות של נופי ילדותה המזוהמים אי שם במכסיקו. מזוהמים, אבל מרתקים.

חשבתי על הילדות הסטרילית שלי, הילדות הסטרילית שלנו. אני לא מדברת ממרומי גילי המופלג או משהו כזה, אני פשוט חושבת. לילדה הזאת היה המון אקשן בחיים! אנשים מזדיינים בסמטאות מטונפות לעיניה ולעיני אחותה התינוקת, אסיר שמציע לה סוכריה קטנה בעד שחרורו מבית הסוהר שנמצא מתחת לכיתת הלימוד... לי למשל, הטיפו בגן שלא לקחת דברים מזרים שמציעים לי סוכריות, על אחת כמה וכמה אסיר חינני מתחת לרצפה. לא קיבלתי מכות בבית. ומצד שני, הדברים שנראים לי הכי בנאליים, הם עולם ומלואו בשבילה. באחד הפרקים היא תיארה בפרוטרוט את הריגוש שהיה בפעם הראשונה שהלכה לקולנוע (ובו בזמן זכתה בתענוג המפוקפק של צפייה באיש שמביא ביד פשוט כי הוא משוגע על אחד השחקנים בסרט. קריפי). בקטע שבוא היא לא עמדה בפיתוי ושיחררה את האסיר מתאו בשביל שני פזו וסוכריה בטעם קינמון, היה תיאור של האושר העילאי שהסוכריה המתוקה-חרפיה הזאת הסבה לה, משהו ברמה כזו, שאם מישהו היה פותח את הספר במקרה בעמוד הזה,הוא היה חושב שמדובר בתיאור של אורגזמה. באחד הפרקים מסופר על קטע שבו היא רואה בננה אחת ויחידה שוכבה לה בקערית על המדף הגבוה במטבח הקטן בבית שלה. "בננה נותנים רק לילדים נחנקים". היא סיפרה שכמה פעמים היא זייפה חנק, רק בשביל לקבל חתיכת קטנה מהבננה הזאת, שהיתה שמורה רק למקרים מיוחדים. הרעב גבר על המוסר, בחלק מהפעמים.

ומהצד השני, אולי באמת הכל עניין של פרופורציה, ומה שנשמע לי רגיל ובנאלי יכול להיות, בעת ובעונה אחת מלהיב ומרגש כאילו כל פעם היא הפעם הראשונה. יכול להיות שגם אני יכולה להתלהב מבננה, או מסרט, או מסוכריה. דברים הכי שגרתיים. ואולי אני יכולה להתרגש מדברים לא רק בגלל שיש ילדים בצד השני של הגלובוס שמתים שיהיה להם אפילו טיפה מכל מה שיש לי, וזה לא מעט. אולי אני יכולה להתרגש מדברים פשוט בגלל שהם טובים ונחמדים וכיף לי לעשות אותם.

בחזרה לקטע של הילדות הסטרילית.

יכול להיות שאנשים מגוננים עלינו יותר מדי מפני הדבר שהוא באמת הדבר הכי בנאלי, אפילו יותר בנאלי מסוכריה או בננה, האמת.

קטע אמיתי ודי משעשע: אח שלי עכשיו בכיתה ד'. הוא לומד תנ"ך, ועכשיו הם מתעסקים עם כך הסיפור של יהושע והמרגלים וכל העניין. רק כדי שיהיה ברור, הם לא לומדים עם התנ"ך עצמו, אלא עם מקראה מנוקדת ומצונזרת עם פונט גדול ותמונות צבעוניות. בכל אופן, יש את הקטע ההוא עם רחב הזונה. הכל טוב ויפה. כנראה שמשרד החינוך, או ההוצאה לאור, או שניהם ביחד, רצו לחסוך מצוות המורים את המבוכה של ביאור המושג זונה, ככה שבספר נדפס בכוונה תחילה, "בלה בלה בלה ורחב היתה אישה זו נה". זו לא שגיאת הקלדה, ככה הם באמת כתבו (נראה לי שכבר הזכרתי את העניין הזה באחד הפוסטים הקודמים שלי, אבל אני לא בטוחה). הם אמרו שפירוש המילה זונה זה בעצם מארחת, או משהו כזה.

מה נראה להם? המוחות הרכים של הילדים לא יהיו מסוגלים להכיל את המידע השערורייתי? אוי, באמת.

אולי עדיף שילד ישבור את היד בשביל להבין שלא כדאי לקפוץ על המיטה. אולי עדיף שילד יגע בתנור ויכאב לו כדי שהוא יבין שלא כדאי לעשות את זה. כמובן שצריכה תמיד להישאל השאלה איפה להציב את הגבול, אבל אני חושבת שילדים צריכים לגדול קצת בעצמם.

יש ציטוט אחד בספר שממש מצא חן בעיני. זה קצת ארוך, תחזיקו חזק:

"רוברט רצה לגדל את הבת שלנו בשיטות מדעיות, בדרך הכי טובה והכי מודרנית. זה היה מקסים בעיני. הוא דאג לזווית של עמוד השדרה של הבת שלנו. אני דאגתי איך לתת לעמוד השדרה שלה את החוזק כדי שיחזיק מעמד בכל זווית אפשרית".

חייב להיות בזה משהו, לא?

נועה