אמא שלי אומרת שנראיתי לה קצת יותר מאוששת. היא טועה.

אני אוכלת חרא, יום אחרי יום אחרי יום.

דיברתי עם אליה מקודם. שאלתי אותה אם זה יהיה ממש מציק, אם אני אעבור לכיתה שלה ושל הבנות האחרות. אני יודעת שאני עלוקה בלתי נסבלת, ואני יודעת שאני מהווה עול כבר עכשיו, אבל הכבוד שלי הוא כבר לא שיקול. כל הדברים שאני מנסה להתעלם מהם נאמרו בה בצורה הכי בוטה והכי אמיתית, והביאו את הדברים על דיוקם בצורה הכי גסה. רציתי ללכת לתלמה ילין. רציתי מאד, ואני עדיין רוצה. כבר שנתיים שהמקום הזה הוא פסגת שאיפותי, כאילו שאין לי לאן לשאוף. אמא שלי קרעה אותה. לאט לאט, בעדינות. קרעה אותה לגמרי. לאט לאט מתבררת לי העובדה הקשה, שאומרת שאני כנראה הולכת לסיים את חוק לימודי בבית הספר על שם עמוס פאקינג דה שליט ברחובות. לא מגיע לי יותר, כנראה. היא לא רוצה שאני אעשה בגרות בקולנוע. תלמה ילין "לא נראה לה". תלמה ילין נראה לה יקר מדי. העיר הזאת סוגרת עלי. הידיעה הזאת שתמיד היתה עמומה בחלק האחורי של הראש שלי מקבלת צבעים מאד מציאותיים, דווקא עכשיו. התמונה הופכת מחד מימדית לדו מימדית ולתלת מימדית, ולאט לאט אני מתוודעת לעובדה שאני לא חיה במקום שאפשר להגשים בו חלומות. בברוטאליות מה היא הודיעה לי שהיא הולכת לנגן. התחלתי לבכות, כמו תמיד. אני מאד אופנתית בקטע הזה, בכיינית מדרגה ראשונה. הקטע הוא שאני לא משכנעת את עצמי לזה. כל החרא בא בעצמו, לעזאזל עם זה. זה כל כך לא משתלם להיות אני.

אמא שלי נכנסה לחדר  והתיישבה על המיטה. היא לא רוצה להגיד את זה, היא לא רוצה להגיד שאני אשאר במקום הזה עד הצבא. היא לא רוצה להגיד את זה, משיקולים מבוגרים מטומטמים כאלה ואחרים. שתינו יודעות את זה טוב מאד.

אני כזאת נפל, אלוהים אדירים. אני כזאת פאקינג נפל.

אני יושבת בכיתה ואני צריכה לחשוב פעמיים ושלוש פעמים לפני שאני אומרת משהו, וגם אז, אני שמה את היד על הפה כדי שאף אחד לא ישמע. כל דבר שאני אומרת גורר אמירות ותגובות בהמיות כאלה ואחרות. גם מי שלא מגיב בקול, מסתכל עלי ככה... אני לא יודעת מה הם חושבים. אני חושבת שאני יודעת, אבל גם זה, תמונת חד מימדית בחלק האחורי של הראש שלי. מרוב תמונות חד מימדיות הראש שלי מאיים להיקרע. אני מרגישה את העורקים הערוף שלי מפמפמים כאילו אין מחר. הכי נורא זה לחשוב שאנשים חושבים שאני אומללה.

ביום שישי בשיעור חינוך אמרתי משהו. אני לא זוכרת אפילו מה זה היה. זה גרר את גל התגובות הרגיל. בשלב מסויים אני כבר לא יכולה לגלגל עיניים ולשתוק. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, לפעמים זה מרגיש כאילו אני לא יותר מרגליים וידיים. יצאתי החוצה והרגשתי את המאחורה של העיניים מתחיל לאכוב, ואיך העיניים נעשות כבדות ולחות. מה יצא לי מזה? מים קרים ועוגיה מהמנהלת. "אולי תבואי לכיתה שלי? המממ?" - "כן... בטח... אני אחשוב על זה... נוט."

נכנסתי לשיעור אחר כך. זכיתי בסיטואציה מגוחכת למדי בכינוי המחמיא "דבר". קמתי ויצאתי החוצה. לא הייתי חוזרת, אם הפרחות המשוטטות וערס צעצוע שעוד לא התחלף לו הקול לא היו מציקים לי. חזרתי בסוף, ובכיתי כמו מטורפת כל השיעור. מדהים לראות כמה צבועים אנשים. מדהים פשוט. רק כשעושים קוריוז הם נזכרים שאני בנאדם ושאני יותר מסתם ידיים ורגליים שיושבים בכיתה. ואז שואלים אותי אם הכל בסדר, ובאים להתנצל וכל החרא הקבוע. שיזדיינו. שיזדיינו.

הראיתי לאמא שלי את היומן שלי. יש שם ספירת ימים עד לחנוכה. שם התחלתי לבכות בפה פעור ובקול גדול. באופן לא מודע אני מזכירה לעצמי כל פעם כמה עלובה אני. התרסקתי לה על הכתף; פשוט ככה,פשוט כי לא היה שום דבר טוב יותר לעשות עם עצמי באותו רגע.

נ.