היום נתקלתי בבלוג מסויים של ילד בן ארבע עשרה שמכנה עצמו אנרכיסט, שבבלוג המעוצב בצבעים כהים כותב טקסט חתרני למדי, ונאיבי להחריד. הייתי רוצה לדבר על האנרכיה, אמונה, דרך חיים, שהפכה לעמדה רווחת בקרב די הרבה אנשים צעירים, בואו נגיד ככה. אני אתחיל בסטייטמנט המוחץ שאומר שלפחות שבעים אחוז מהאנשים שמסתובבים עם סימן הA האדום מקושקש עליהם ותלוי עליהם בכל מקום לא יודעים דבר וחצי דבר על המושג הכבד הזה, אנרכיה. חלקם אולי יודעים מהם רעיונותיו הכלללים של העיקרון, אבל לא באמת מעמיקים בו ומפתחים נקודת מבט תמימה, אוטופיסטית, ואולי לפעמים תינוקית.

אני אתחיל בהגדרה הקונקרטית. שניה, אני אלך להביא מילון.

אֲנַרְכְיָה [מיוונית: anarchia חוסר שלטון] חוסר סדר, הפקרות, משטר של "איש הישר בעיניו יעשה".

אֲנַרְכִיזְם תנועה מדינית חברתית, שעיקריה: שלילת כל שלטון בעל סמכויות של כפיה; שוויון; התאגדות חופשית של קבוצות בלי שלטון ובלי כוח כפיה.

    - מתוך מילון אבן שושן. יפה מאד. נשמע פשוט, נשמע נכון ולא מורכב, בתוך דפיו של המילון.

כל הסיפור מתחיל בכך שאנשים לא אוהבים כשאומרים להם מה לעשות. ככה זה, זה הטבע האנושי. אנשים לא אוהבים את ההרגשה הזאת, שיש מישהו מעליהם. ההיררכיה היא מצב לא נוח. אני לא אוהב כשהמורה אומרת לי להיות בשקט בשיעור, כשדווקא בא לי לדבר. אני לא אוהב כשאמא שלי אומרת לי לסדר את החדר, דווקא כשבא לי לשחק במחשב. אני לא אוהב כשהבוס שלי בעבודה אומר לי לעשות אי אלו דברים דווקא כשבא לי לשבת על התחת שלי ולא לעשות כלום. ככה, פרינציפ. כולנו בבסיסנו מאד אימפולסיביים - חלקנו מרסנים את זה, חלקנו לא כובשים את זה, אבל כולנו ככה - ההוכחה הכי בסיסית לכך היא שכולנו רוצים לעשות דברים דווקא עכשיו, למרות שלפעמים זה מתנגש עם מה שמכתיבים לנו לעשות. מה יהיה לי יותר נחמד, חושב האדם האימפוסליבי והאגואיסט תמיד, לעשות מה שאומרים לי, או לעשות את מה שבא לי? התשובה לכך היא לרוב ברורה. כאן זה מתחיל. לאנשים קשה לקבל את העובדה שיש אנשים שנמצאים מעליהם, ואת העובדה שהם כפופים לאנשים האלה ומחוייבים לציית לגחמות שלהם. השאלה הבאמת קשה היא, לאן לוקחים את זה מכאן?

מורדים במערכת. בואו ניקח את זה לקנה מידה קצת יותר גדול. היכן עומד האדם הקטן ביחס למערכת הממשל?  מערכת המשטר? מערכת המשפט? אלה הם גופים שאנחנו כאזרחים כפופים להם ומחוייבים להם - הם מכתיבים את הבסיס האחיד לחיי כולנו, את הבסיס שקובע את ה"עשה" ואת ה"אל תעשה". אנחנו מחוייבים לחוקים בכל מקום שאליו אנו הולכים ובו אנו נמצאים. שימו בצד את שאלת היש טעם או אין טעם. תראו את זה כעובדה. יש חוקים ואתה צריך לציית להם. אפילו יותר קיצוני - עברת על החוק - תיענש!

וזה מרגיז אנשים. וזה נראה שרירותי לעתים, אקראי לחלוטין.

מערכת היחסים בין אדם לגופים שלהם הוא כפוף אמורה להתבסס על אמון הדדי, ואם לא על אמון, אז על יראה. אני נותן לך א' ב' ג' חוקים, ואני סומך עליך שתציית להם. אם תפר את האמון שלי תיענש. יש לי א' ב' ג' חוקים שאני צריך לציית להם; אפילו שאני יכול לא להסכים איתם או לא להאמין בהם, אני חייב לציית להם, כי אם לא - אענש. זה בא לידי ביטוי בדברים הכי בנאליים: מתחשק לי לצבוע את השיער אבל אסור לי להגיע לבית הספר עם שיער צבוע. מה אכפת למורה שלי מזה שהשיער שלי צבוע? רק אלוהים יודע, אבל ככה זה - אני לא צובעת את השיער כי לא בא לי על עונשים כאלה ואחרים, אפילו אם הם מינוריים לחלוטין. חלק מהאנשים מבינים את זה ומאמינים בזה, וכמובן יש את החלק שלא.

מה קורה אצל האנשים שלא? (סליחה, סליחה שאני אדבר בהכללה, דבר כאן לא מוחלט ויכול להיות שאני לגמרי טועה - אני בונה קווים כלליים לפי איך שאני רואה את זה.)

מעבר לזה שהם נוטים לרוב לפתח אנטי כללי כלפי ההיררכיה, החוקים והציות להם, הגופים שהם כפופים להם, וכמובן, באופן הפאטאלי ביותר, לממשלה - הם בונים לעצמם בראש נבואות זעם שמדמות להם את העולם בעוד מספר מסויים של שנים; בעיניהם, העולם צועד בעליצות לכיוון מדיניות משטרה כוללת -  למדינה יהיה מאגר תמונות וטביעות אצבע של כל אחד מאיתנו. יפקחו עלינו עשרים וארבע שעות ביממה. "האח הגדול צופה עליך!", כתב ג'ורג' אורוול בספר המופת שלו 1984, שגם הוא עצמו נבואה אפוקליפטית למדי בנוגע לעתידו של העולם. כל אחד לוקח את זה לכיוונים כאלה ואחרים. ראיתם את התמונה הכללית.

הבעיה העיקרית היא שהאנשים שבאמת מבינים את מהות האנרכיזם ודוגלים בו, כנראה שלא מסוגלים לתפוס שזה רעיון שאין בו טיפה אחת של אמת.

תראו אנשים, העובדות מדברות בעד עצמן - ההיררכיה עובדת. השלטון עובד. קיום החוקים עובד.

האנרכיה בונה עולם אוטופי לחלוטין. היא מאמינה שעצם קיומם של החוקים גורמת לאנשים לעבור עליהם. אני לא מסכימה עם זה. שוב נחזור לשאלת טבע האדם. האדם הוא אגואיסט, אימפולסיבי ולדעתי גם אלים מיסודו. הוא זקוק לדברים שירסנו אותו. הוא צריך לדעת להבדיל בין נכון ולא נכון. האנרכיזם מאמין שחברה ללא שלטון יכולה להתנהל כמו שצריך. הבעיה האמיתית היא, שהיא לא. אנשים שלא ידעו חוק מימיהם גדלים להיות אנשים שלוחי רסן. אני לא מדברת על רעים או טובים, זה לא עד כדי כך גס, אבל סביר להניח שאנשים לא ידעו להבדיל בין טוב ורע.

דמיון מודרך! כמה פעמים אמרנו לעצמנו שממש מתחשק לנו לחנוק בנאדם מסויים? הרבה. כולנו חושבים את זה. אנחנו חיים בחברה אנרכיסטית לחלוטין עכשיו - אין דין ואין דיין. בא לי להרוג אותך, אז אני באמת אהרוג אותך. וזה יהיה בסדר גמור.

גם בחברה שלטונית אנשים הורגים. כולנו עדים. הנקודה האמיתית נעוצה בעובדה שאנשים יודעים שזה לא בסדר. אנשים בורחים מזרועות החוק בגלל שהרגו. הם פוחדים להיענש. אם לא ההיררכיה, אם לא החוק - איך נדע להבדיל? איך נדע לעשות את ההפרדה בין מה שנכון לבין מה שלא? איך נדע שהרג הוא מעשה אסור?

אלה דברים שלא מתפתחים מעצמם. אלה דברים שמתפתחים מינקות - כשתינוק מושם במיטה בגלל שהוא שבר צעצוע בכוונה, הוא לומד להבין שזה אסור. אם איש לא יעניש את התינוק בגלל שבירת הצעצוע, הוא לעולם לא יבין שאסור לשבור צעצועים.

כולנו נשבור את הצעצועים שלנו. נהרוס את עצמנו לגמרי.

אנחנו לא יכולים לסמוך על זה שכל אדם יבין בעצמו מה נכון ומה לא נכון לעשות; ובמקרה הכי קיצוני בעולם הכי מושלם, גם אם כן, מה היה קורה? היתה מתפתחת נורמה. הנורמה הזאת היתה תואמת את החוקים הקיימים - רע לרצוח, רע לגנוב, רע להכאיב לאנשים. מה בא קודם, הביצה או התרנגולת?

עם החוקים הקיימים הבסיסיים כולנו מסכימים. אף אחד מהאנשים הבריאים ברוחם לא יגיד שזה בסדר לרצוח, ואל תנסו אותי.

דין חברה אנרכיסטית כללית הוא קולאפס פנימי. היא תהרוס את עצמה במו ידיה.

איפה העיקרון כן עובד? יש לי אפילו דוגמה. אני פעילה בשומר הצעיר, למי שלא יודע. אחרי סיום הלימודים והצבא יש אנשים שיוצאים לקומונות עם אנשים אחרים שהם לא באמת חייבים להם כלום. הקומונה מושתתת על עקרונות האנרכיה - והיא עובדת. למה היא עובדת? בגלל הבנה מלאה והסכמה עם התנאים, אנשים קובעים לעצמם את החיים לפי איך שנכון להם בלי לפגוע אחד בשני. המפתח הוא הבנה ואמון. זה עובד אולי בקנה מידה קטן מאד, כמו של קומונה. אבל בקנה מידה עצום של חברה כללית, כמדינה, כעולם - זה לא יכול לעבוד אנחנו לא יכולים לגרום לכולם להבין. זה לעולם לא יעבוד.

ברור שזה רק קצה הקרחון, ויש לזה עוד אלף ואחד צדדים אחרים, ובהחלט יכול להיות שכל מה שכתבתי פה הוא קקי אחד גדול ובאמת, תקנו אותי אם אני טועה לדעתכם. ככה אני רואה את זה.

אני מאמינה בחוק

אני מאמינה בהיררכיה

אני מאמינה במשטר

אני מאמינה בעקרונות החברה הדמוקרטית

יש לי הרגשה היסטרית כאילו סתם דיברתי שטויות

נועה

אגב, הפואנטה של זה היתה אמורה בכלל להגיד שאל תתיימרו להבין דברים שאתם לא

כי אתם לא באמת יודעים לאילו פינות חשוכות אתם מכניסים את עצמכם

ואתם בסוף סתם שמים עצמכם ללעג.

עריכה קצרה

שימו לב - א. לא הזכרתי ולו במילה אחת את איך שהדברים האלה, בשני הכיוונים, באים לידי ביטוי בשטח. דיברתי על הדברים באמת, ברמת העיקרון בלבד.

ב. זה כנראה הפוסט הכי לא אישי שכתבתי אי פעם. תפסיקו לקפוץ למסקנות.

ג. אפשר להגיד כל דבר, השאלה היא איך. קחו את זה בחשבון. אני לא מוחקת תגובות; בכל זאת... לא נעים.

אחרי הכל גם אני פה