בטח חלקכם, אלה שקוראים כאן על בסיס קבוע, ואני יודעת שיש, שמים לב שהרשומות בזמן האחרון קטנות יותר ויותר לאחרונה. אולי בגלל שהתקופה האחרונה היא מציאות מפוכחת ורגילה ושגרתית. ושמחה, אולי. כבר מתחילתו של החודש. השנה הזאת התחילה יפה, ותמיד אהבתי את המספר תשע. אני רואה סרטים, ויש לי הרבה מאד סבלנות, לשבת ולראות ולבחון לאורכם ולרוחבם לעתים שלושה סרטים ברצף. אני יודעת מאיפה כל זה התחיל, ולפעמים זה מרגיש קצת טיפשי; משהו שהתחלתי לעשות כדי שהוא-הוא-שהיה-יכול-להתגאות-בבעלות-על-הלב-שלי-לו-רק-היה-רוצה, בין החודשים מרץ ודצמבר כנראה, כדי שהוא-הוא ישים לב אלי. משם המשכתי On my own. ואולי זה לא רע לספוג קצת מחלומות של אנשים אחרים. לספוג קצת, להיות בסיס. ויגיד לכם משה, אם תשאלו אותו, שיש לי הספק בנזונה לקצת יותר מחצי שנה.

אז כן, אני באמת עובדת קשה, בחלק מהזמן, ולא עובדת קשה, אלא פשוט שומרת על ריכוז, בחלקו האחר. הציונים טובים מאד. מצבו של גיליון ההתנהגות יפה מאד, אין סיבה שיהיו הפתעות. 100, 98, 96, 95, 94, 93, 92. בסדר? הכל טוב. פשוט טוב.

למה זה משנה? זה מאד מאד מאד משנה, בגלל שביום חמישי אני לא אדיר רגלי לבית הספר: אני אקום מהמיטה בתשע וחצי, אלך לאכול, ואני גם בונה על תספורת. הפעם האחרונה שהסתפרתי היתה בכיתה ו'. מחלפות ראשי התארכו פרא. יש שיגידו שהן יפות. בנוסף. ביום רביעי אני נפטרת מהגשר, בשעה טובה ומוצלחת. עוד שלב בדרך להשלמת קסם ה"את נראית יותר" שלי.

קיבלתי תשעים במתמטיקה. אמרתי לכם, It really does pay off.

ואני נשבעת לכם שאני טובה במה שאני עושה.

אה טוב לא ביי

איזה עדכונים עלובים יש לי כשיש לי מצברוח טוב, אה? זה תמיד ככה.

עד כאן, הלכתי לפסנתר.

נועה