אז החבר החכם שלי החליט שהוא מספר לכל החברים שלו בת כמה אני. איזו טעות. האמת היא שאני כבר לא יודעת בשביל מי להצטער, בשבילו או בשבילי...

אני חיה את משבר הגיל בערך מגיל תשע. חברים אף פעם לא היו לי, כי הייתי טיפוס מגעיל וסוציופתי. כלומר, בערך כמו שאני עכשיו: סנובית מתנשאת מצד אחד וגוש שומן אובר אימוציונאלי שמצפה מכולם להילחם את המלחמות שלו מהצד השני. כמה אופייני. בביתספר היסודי הייתי ה-יצור. אני חושבת שחלק נכבד מזה בא בגלל הרזומה המכובד של מדידות איי קיו ושיוך לקבוצה המכונה "מחונני על" או משהו כזה, והעובדה שההורים שלחו אותי ל"פרוייקט מחוננים" של ימי שישי והכל. אני חושבת שחלק גדול ממה שהייתי אז, ואולי גם ממה שאני היום, אתם תחליטו, הוא בזכותם או באשמתם. הייתי ילדה מאד אינטליגנטית ומאד מגעילה. וכמו שכתבתי, הם תמיד נלחמו את המלחמות שלי. הייתי רכרוכית ולא ידעתי להתמודד עם שטויות נורמליות של ילדים אחרים, והייתי בוכה להם המון. הם היו אומרים שעוד כמה שנים כולם יראו את האבק שלי. אבל למי יש כוח לחשוב עוד כמה שנים מעכשיו, ואיזה מין ניחום זה בכלל? זה לא, כסעמק, זה לא ניחום.

בערך בגיל תשע תפסתי איך משחקים. פגשתי את סופי שהיתה אז בכיתה ח', אני חושבת, במכינה של המקהלה. סופי נהייתה החברה הכי טובה שלי, חמש שנים AND COUNTING. אבל זה היה יותר מזה. זו התעוררות. וואלה, עם ילדים בגיל שלך את לא מסתדרת. תסתדרי עם ילדים יותר גדולים. וככה. התברגתי לי לתוך המערכת ותפסתי משבצת פופולרית במקהלה. התחברתי שם עם מלא אנשים והגיל לא היווה פקטור בכלל, למרות שהוא תמיד היה שם, והעיק. בכיתה ו' באה גם ההצטרפות שלי לפורומים של MSN זצ"ל, ושם באמת העניינים התחילו לרוץ. פגשתי את אריק בפורום רוק ומטאל שהיה אז עוד בימי הזוהר שלו, ובעולמות 2007 פגשתי אותו פנים מול פנים. הוא היה התגלמות כל הפנטזיות הקשוחות והאפלות שלי אז: מטאליסט אמיתי, גאון מוזיקלי, בלונדיני עם שיער עד התחת, חבל על הזמן. אחרי חודשיים בערך עשיתי את שהיה אסור בתכלית האיסור: התחלתי לצאת עם אריק, שהיה אז בדרך לסיים את כיתה ט'. זו היתה התקופה הקדושה שלי. אריק היה שותה המון אז, וממש ירדתי לו לחיים עם זה. האמת היא שירדתי לחיים של כולם עם זה, כי מבחינתי אלכוהול היה מונח שהופיע בצמוד לערך "רע" במילון. הייתי איתו שלושה חודשים וזה היה סוד כמוס. הייתי בטוחה שאם אמא שלי תעלה על זה היא תשחט אותי. אני לא בטוחה, למען האמת, אם הייתי מאוהבת בו או בתחושה ההיא שאני עושה משהו שממש אסור לי לעשות. בערך שנה אחרי הפרידה סיפרתי לה, לאמא שלי. אני חושבת שזה היה אחד האירועים הכי חזקים בקשר שלנו. היא הגיבה בדיוק הפוך ממה שציפיתי. חשבתי שהיא תכעס, ושתגיד שבגדתי באמון שלה, ושתצעק ותעשה סיפור. ולא. היא ישבה בשקט, ואמרה, "חבל שלא סיפרת לי". עם כל הסבל של מה שקרה אחרי הפרידה מאריק שהוא לא ממש חשוב עכשיו, היא אמרה, חבל. יכולתי לעזור לך. שם הבנתי שהפנקס פתוח והיד רושמת.

אף פעם לא הרגשתי נוח עם הגיל שלי. הוא תמיד מגבלה. אף פעם לא היה לי נעים לענות לשאלה "בת כמה את", ואז לראות את הפרצופים ההמומים. וואו, את לא נראית, את לא נשמעת, את בוגרת, את חכמה, בחיים לא הייתי מנחש. תמיד היו וכנראה שעוד הרבה זמן יהיו אלה. כבר התרגלתי לריטואל. והעבר השני יש את, טוב, אוקיי, את ממש קטנה. ממש ממש קטנה. זאת בעיה, אז... מהמממ.. אי נוחות... ביי.

ועכשיו, בחזרה לנושא שהתכוונתי שהפוסט יעסוק בו וגלשתי ממנו לגמרי, העובדה שכרם הגאון סיפר לחברים שלו בת כמה אני. אני מכירה את המצב, ומוזר לי שהוא לא מתבייש בזה. דניאל גלר חי שלושה חודשים בהכחשה כשהוא יצא איתי, הוא לא הסכים אפילו לאמא שלו לספר בת כמה אני. וכרם לא מתבייש בזה, ממש ממש לא. ופה הטעות שלו. הייתי מעדיפה שהוא יתבייש.

אני מכירה אנשים ואני יודעת איך ראשים של אנשים עובדים. יש את החברים שלו נגיד. יהיה חלק נכבד מהם שיחשוב שהבחור לא הצליח לתפוס מישהי בגיל שלו, אז הוא התחיל לצאת עם בנות ארבע. יהיה עוד חלק שיחשוב שהוא נצלן. השאר פשוט יתהו מה הוא חשב לעצמו. בחייכם, תהיו כנים. אם לא איתי, לפחות עם עצמכם. זה לא בדיוק משתלב בנוף. מבחינת הרבה אנשים לצאת עם מישהי בגיל שלי היא ירידה ברורה ומשמעותית ברמה.

ואני מריצה לי בראש את הסנאריוז האפשריים. אני רואה בקשר הזה התחלה של מערכת יחסים לטווח ארוך. למען האמת, אני לגמרי רואה אותנו ביחד עוד שנה מעכשיו. ודוגרי אני גם לא לבד במחשבה הזאת. אני כבר רואה, ומתחילה לטחון כבר עכשיו. אם יש דבר שאני מתעבת, זה המבט העקום של החברים של האנשים שאני יוצאת, עזבו יוצאת, מסתובבת איתם, עלי. בכל נושא. וכאן הגיל הוא תמיד פקטור. תמיד. פשוט כי ככה זה בטבע, מסתבר.

משבר הגיל חוזר.

לאן מכאן עכשיו?

נועה.