הבלוג שלי מתחיל להיראות כמו הבלוג של כרם, ריק ומת. (מילים שמנות, מילים רזות, מילים שרעבות נורא)

מרוב שהמון קורה, כבר לא קורה כלום. גרורות של ריק וריקבון נשלחות לכל מקום ומשתקות אל כל מה שמסביב. הכל עובר למיוט. ואני באמת לא יודעת אם רע לי או אם טוב לי. זה כמו בסקס והעיר הגדולה... מרוב שטוב זה כבר רע ואני מתחילה להמציא לי בעיות. איזה יצר הרסני ללחיצה על כל הכפתורים האדומים. סלף דיסטרקטיב, משהו כזה. ואני כבר לא בטוחה אם כדאי לי לקוות לטוב יותר, מאחר וטוב יותר כבר לא יכול להיות והסימפטומים הרעים שמהבהבים בצד של העין ורומזים שמשהו לא בסדר הם בפעול רק אשליות אופטיות. אז כן, חברים, הכל ממש מצויין.

יש לי, בכל אופן, המון דברים על הראש. עבודות וטיולים ופסחיה וירושלים וחברים ואת כרם... צריך לנשום עמוק ולבלוע, כמיטב המסורת. בולעת ואומרת תודה.

אז תודה.

נ.

There's no doubt about us, Time is running out around us I can't cry, It's just something in my eye.