אבא, אמא ואחותי, מעין, בת ארבע, נוסעים במכונית. אבא חונה באדום לבן והולך לקנות פיצה. אמא ומעין נשארות באוטו.

מעין: אמא, למה נשארנו באוטו?
אמא: אבא חנה במקום שאסור לחנות בו, ואנחנו נשארות באוטו כדי שאם יבוא שוטר נוכל להזיז את המכונית מהר-מהר לפני שנקבל קנס.

מעין: מה זה קנס?
אמא: כששוטר לוקח כסף כשעושים משהו שאסור, קוראים לזה קנס.

מעין: מה שוטר עושה?
אמא: הוא שומר שאנשים לא יעשו דברים שאסור.
מעין: אתם עושים דברים שאסור?
אמא: לא.

מעין: אז למה אבא חנה במקום שאסור לחנות בו?

לאמא לא נשאר מה להגיד.

אני לא יודעת מה לכתוב. הכל נראה אותו הדבר. הבוקר עברו לי בראש הגיגים מפה עד להודעה חדשה וחשבתי כבר לכתוב בילבול מוח רציני כפי שחלק מכם נהנים לקרוא, אבל בסופו של דבר יוצא שאני מותשת מהבלוג הזה במידת מה, ואולי כשתסתיימנה הבחינות החשק שלי יתחדש כשהיה בחודשים שקדמו לכן.

אחת לשבוע בממוצע אני וכרם רבים. אנחנו מחליפים כל פעם את התפקידים, פעם אני נעלבת ופעם הוא נעלב, אני והוא ושוב. ולי זה קצת נמאס. הפעם זה תורו להעלב. אני מקווה שזה יעבור לנו, שוב, כשתסתיימנה הבחינוץ, בעזרת השם, יא רבנן.

אני אוהבת אותו, אני אוהבת אותךָ יותר מדי בשביל שהדברים האלה יתקלקלו, נכון? אני באמת באמת אוהבת אותך. עם כל מה שיש לך וכשאין לך כלום, מה שאתה ומי שאתה ומה שתהיה וכל מה שמשתמע מזה. לשים תמונה? זה רעיון טוב? שובר לבבות משהו? אני לא ממש יודעת.

אני רק יודעת שאני בעיקר מדברת שטיות

נ'

עריכה

עזבו

האמת היא שההרגשה הכללית היא פשוט מחורבנת

crappy, shitty, louzy

name it yourself

ואני מקלקלת כל מה שאני נוגעת בו

ושומעת מוזיקה לא מספיק מגוונת.

"משיקגו עד זאפה, אני רוצה את הכל"