You gotta learn to live, and live and learn. You gotta learn to give and wait to your turn, I'm only concerned...

אז זהו, עכשיו זה נגמר סופית. אני מרגישה בסדר. היינו צריכים את הארבעה ימים האלה כדי לראות שאנחנו באמת לא מעגלים פינות ורואים שלא השארנו שום קצוות חוטים שהיה ניתן למשוך בהם עוד קצת. מערכת היחסים מתה, הכתובת היתה על הקיר. עם הפרידה המאד ברוטאלית הזאת שהיום מלא לה שבוע בדיוק, קורסים כל הגשרים שגישרו בין הפסגות הירוקות והמיוערות, ומנעו נפילה אל פי התהום. אני מרגישה כל כך פואטית! אבל כן, מדובר באמת בתהומות, בפערים עצומים שהיו בינינו שאני לא הייתי מוכנה להתפשר עליהם. זה לא כאילו מדובר בחורים שלא הייתי מודעת אליהם כל הזמן. היית מודעת אליהם והתעלמתי. יש שלושה שלבים במערכת היחסים. בשלב הראשון רואים רק את מה שטוב, בשש השני רואים רק את מה שרע, ובשלב השלישי, רואים את הטוב בצד הרע, רואים תמונה אחת שלמה. אנחנו, כנראה, נשברנו בשלב השני. אפשר לתת לפירוק הזה אלף סיבות. יכול להיות שבהתחשב בתנאים, הגיל, המרחק, השלב שנמצאים בו בחיים, זה היה מוכרח לקרות. אבל לא, זה לא היה מוכרח לקרות. יכול להיות שזו מערכת יחסים שהיתה בנויה רק לסוג אחד של זמן, לתקופה אחת מסויימת. אני באמת לא יודעת. אבל אין טעם לבכות על חלב שנשפך, נכון?

אפשר לראות מה בסך הכל למדתי מזה, לשלילה ולחיוב. עכשיו הצרכים שלי ברורים מכל וכל. אני צריכה חום וכבוד. מצד שני, אני צריכה שהפרטנר שלי יהווה, עד כמה שזה נוראי לומר, אתגר אינטלקטואלי, שאני אוכל להעריך אותו ולהתעניין בו ובמה שהוא אומר. אני צריכה שתהיה לו נכונות לדבר. לשלילה אני יכולה לומר שאני לא יכולה לשלול אנשים ושאני לא יכולה להתיימר לשנות אותם, עד כמה שהתפיסה הזו היתה מעוותת בעיני. קורה גם לכם לפעמים שאתם תופסים משהו כלא נכון, ואז הולכים ומבלי משים עושים אותו בעצמכם?

רק חבל לי שהוא נתן לי לתת אמון בהבטחות הכוזבות שלו מתחילת השבוע. או שמא, אולי בתחילת השבוע, כשהוא הגיע אלי כדי לבקש אותי בחזרה, אחרי שזרק אותי בטלפון כאחרונת הביצ'ז, הוא התכוון לקיים אותן ובסוף השבוע כבר הבין שהוא לא מסוגל, לא רוצה, לא יכול, יו ניים איט, לקיים אותן. לא רציתי להאמין שהוא לא יכול להתאמץ על הקשר הזה. הדרישה היחידה שלי היתה שזה יהיה אחרת. אני לא מוכנה לחזור לקשר בשביל להיות אומללה, והוא לא יכול היה להתמודד עם הדרישות שלי, שעכשיו היתה להן, בלי צל של ספק, לגיטימציה לקום. אני לא חושבת שהוא לא יכול, אני חושבת שהוא לא רוצה. אולי זה הקטע שלו, אולי הוא אישיות חלשה. הוותרנות הזאת, הבהלה מהדיבורים לפני שמגיעים למעשים בכלל, והקיבוע הזה בתוך מסגרת של דברים שאני כן ודברים שאני לא; אני לא יכולה להבין את זה. הוא אמר לי, אני לא דברן, אני לא וכחן, אני לא מתעניין ולא אכפת לי. וזה לא נכון. היו לנו כמה וכמה שיחות נפלאות שבהן צעקנו אחד על השני על עניינים שרחוקים מאיתנו שנות אור, כמו נגיד אותה שיחה על קפיטליזם שבה הלכתי בעצבנות והקפתי את הלובי של הבניין שלי חסרת מנוחה. זה לא שהוא לא. עובדה שהיו דברים מעולם. אני לא רוצה להאמין בזה. אבל אולי הוא ראה את זה כאילו באמת התיימרתי לשנות אותו. לא התכוונתי, ועל זה אני מבקשת סליחה. אבל זה פשוט לא יכול היה להמשיך, כנראה.

חבל לי שהוא הרים ידיים. אבל אני יודעת שבפעם הבאה שהוא יגיע הדלת כבר תהיה סגורה.

ועכשיו כדי להמתיק את הדרמה ולסיים באופן טיפוסי

אהבתי אותו והוא קילקל את זה. ניסינו שוב והוא ויתר. ועכשיו אני שווה יותר מזה ואני אשתדל שלא לחזור על אותן הטעויות.

אני לא בטוחה שאני אהיה מסוגלת לקרוא את הפוסט הזה מאוחר יותר, הוא פשוט מטופש להחריד.

נועה

ד"א תראו איזה יפה זה

זה ממש טריפי!