שימו לב שמדובר בפוסט השלישי שלי ביממה האחרונה. אני בהייפ מטורף והיסטרי. אני כותבת כרגע מבית שבו אני משמרטפת כבר משש אחה"צ ונשארו לי עוד כמה שעות טובות. עבודה? יש! עבודה רבה (מי ליד הפסנתר? הפנתר! מי יוצא בריקודים? הגורים החמודים! א-בא פיל! א-בא פיל או-טו-מו-ביל!) והאמת היא שאני מגלגלת די הרבה כסף. יש כאן מקלדת לוג'יקט מדהימה ונוחה עד לאין שיעור, אני מוכרחה להשיג לי אחת כזאת. האמא בבית כותבת פוסט דוקטורט במדעי המחשב ועל כן היא עובדת מהבית. היא הסבה את הממ"ד לחדר עבודה גדול ויש כאן על אחד המדפים ספר שנקרא Let Us Paint Nudity. מלבב.

ביום שישי בהתקף אימפולס פטישיסטי ביותר קפץ עלי חשק עז לקנות פאזל. בקניון ברחובות יש חנות שלמה שמוכרת רק פאזלים מכל הסוגים והמינים, אז הדרתי את עצמי לשם ורכשתי פאזל בן אלף חתיכות עם כבשים מוזיקליות. כל כבשה מייצגת בו סגנון מוזיקלי אחר; יש כבשה קלטית עם חמת חלילים, יש כבשת פולק עם אקורדיאון, יש כבשת פאנק עם מוהוק, כבשת פופ עם תספורת קסדה וגיטרה המעוצבת ככינור, מחווה מובהקת לביטלס (מג-ניב!) וכבשת רוקנרול עם בלורית שרמנטית וגיטרה המטה לכיוונה את מוט המיקרופון, מחווה אלביס פרסלית. אה, ויש כבשת סלסה משעשעת עם מרקס. הפאזל קשה לאללה כפי שכבר סיפרתי לחלק מקוראי הבלוג הנאמנים, מאחר ויש המון רקע כחול אחיד לפאזל הזה, ויש בסך הכל שלושה סוגי כבשים שמופיעים בפאזל רק פעם אחת. מרבית הכבשים מופיעות פעמיים שלוש ברחבי הפאזל, מה שמקשה פי אלף את מלאכת ההרכבה. על מנת להקל על המיון תלשתי כריכות קרטון ממחברות ישנות וגזרתי קופסאות קטנות על מנת לארגן את חלקי הכבשים השונות והמשונות. עד כה ההרכבה מתקדמת יפה, עבודת נמלים סיזיפית, אבל נו, זה הקטע של פאזלים. ככה או ככה, מאז ומעולם הייתי בנאדם סבלני.

האמת היא שעכשיו אני מרגישה כאילו אני מסוגלת להמשיך הלאה.

שוב, בהתקף אימפולסיבי בלתי נסבל, שלחתי הודעה לכרם. סופי תהרגי אותי, אני חלשת אופי. שאלתי אם הוא עדיין אוהב אותי והוא השיב בחיוב. כתבתי שאני מתגעגעת, והתנצלתי על כך. הוא כתב שהוא רוצה להמשיך הלאה. כתבתי לו שהוא שקרן, ובזאת נגמר הסיפור.

כאן זה נסגר. זה אף פעם לא הרגיש כל כך סופי. השורה האחרונה נחתמה, וזה הכל. I'm willing, I'm ready to start fresh.

המאת היא שאני גם לא מתגעגעת אליו כל כך. אני באמת אימפולסיבית מאד... ככל שיותר אמיתות חיים מתרסקות לי מול העיניים זה עושה רושם כאילו אני מכירה את עצמי רק יותר ויותר טוב. החיים הם דייט ארוך עם עצמי. חזרתי לחפש בחורים. אני לא דוגלת גדולה בתורת הזן. דברים לא באים מעצמם. במידה ואתייגע אמצא, אני מניחה, במוקדם או במאוחר. עד אז אני שוגה בהזיות, עושה כסף ומרכיבה פאזלים. אני חושבת שמצבי באמת לא רע.

העפתי שוב מבט מסביב לחדר, יש כאן ליד המחשב תמונות וציורים של הבנים הקטנים והמקסימים של המשפחה הזאת. ילדים טובים ונחמדים ומנומסים עם עיניים גדולות וטובות וחיוך לבן לבן לבן. תלוי כאן ציור שהוא בעצם דף לבן, תעשייתי כזה, מאלה שבאים בגליל ענק, עם שוליים מחוררים שאפשר לתלוש, מכירים את אלה? דף כזה עם קשקוש גואש, גיבוב של אדום, סגול כחול וירוק לימון כזה. למטה האמא החרוצה הוסיפה כיתוב - "דרקון שהתחשמל". איזה חמודים.

ד"א בנוגע לפרחים בעליית הגג - הא לכם הצהרה

מעבר לזה שהספר עוסק בנושא מחריד כגילוי עריות, הוא פשוט גרוע ותו לא. לוליטה עסק בסוגיה מינית פחות איומה מהנושא של פרחים בעליית הגג, בעיני לפחות, אבל ללוליטה לפחות היה קו עלילה רציף ואחיד שנבנה בקצב ריאלי. נראה לכם סביר שילדים שכל היום גוזרים פרחים מנייר פתאום יחליטו שבא להם להתפשט ולהישכב מול החלון? או שיש לי בעיות בהבנת הנקרא, או שזה פשוט ספר מסריח. זה הכל. כמובן שזה לא ימנע ממני מלסיים לקרוא אותו, אבל רק שתדעו. זה כמו הרומן שלי עם דה הילז, מורבידי וממכר.

a tout a l'heure

נועה