זה באמת מסוג המקרים שבהם אני מרגישה סתומה כמו הגהנום.
אני יוצאת מהשפ"ק מוקדם, מתקלחת, מסתרקת, מתלבשת, מורטת מה שיש וגם את מה שאין, משתדלת שלא להראות מחרידה כמו שאני נראית בדרך כלל, משכנעת את עצמי שלא באמת אכפת לי ומנסה שלא להקיא מרוב הייפ, ואז, שלוש דקות לפני שיצאתי מהבית אני מקבלת טלפון
"נועה אני לא יכול לבוא"
לא יודעת מה הרגשתי באותה שניה, אבל זה נע בין רצון עז לרסק לו את המפרקת לבין לנסות בכוח לרסק את שלי.
כמה שאני מטומטמת, בחיי, זה דבר שאי אפשר לאמוד במילים
הוא יבוא ביום ראשון.
הוא אמר לי שהקשר שלנו יהיה חולני וסירב להסביר למה
למרות שהסיבה מובנת מאליה
זה נעוץ בעובדה שאני באמת נורא נורא מטומטמת
קורה
נ'
היה לי אחיין,
היה מאד ביישן.
היה מאד ביישן, השייגעצ הקטן.
הוא לא רצה להלוות לי מריצה
אז את הקישקע הוצאתי לו! את הקישקע!
אני שומעת מוזיקה כל כך מסריחה עכשיו, אינדיקאסיונס מקלקל אותי, הרצון הזה לשמוע כל מה שאני לא מכירה מביא אותי בסוף להאזנה חוזרת לשלוש להקות שונות שנשמעות כולן כמו חיקויים טובים ופחות טובים של הארקטיק מאנקיז.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
