אני וכרם חזרנו. מה לעשות. איט איז נאו אופישל. עם כל החרא שאכלתי ועם כל כמה שלקח לי כמה וכמה זמן לגרד את עצמי בערך מהרצפה, לא טוב היות האדם לבדו אחרי הכל ועם כל המאמצים. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא שאני לא יכולה בלעדיו, הבעיה היא שאני לא יכולה לבד. לא יכולתי להאמין לעצמי ולא יכולתי להתמודד עם העובדה שאני עד כדי כך תלותית. אבל אני לא. מאז הפעם ההיא שנדב אמר לי שהוא לא מוכן להיות איתי בגלל שאני עדיין אוהבת את כרם והוא עדיין אוהב את האקסית שלו, אבל מה זה כבר משנה) כל מה שניסיתי להרגיל את עצמי להאמין בו בשלושת החודשים האחרונים התרסק בשניה מול העיניים שלי. זה לא שאני לא יכולה לבד, אני פשוט לא יכולה בלעדיו. בעניין זה יש ארבע אוטוריטות בחירות שיודעות את העניין לפרטי פרטים וקיבלו עידכונים שוטפים מעומק הגזרה (שממש התרחבה בתקופה הזאת, אוי ואבוי). שלוש מתוכן אמרו לא מוחלט לכל העניין. אולי באמת אני נאיבית. אבל מה זה כבר משנה. עובדה שאני שוב שמחה ועולצת וכמה טונות של אבן נגולו מלבי המכווץ והאומלל (הו). אז באמת, מה זה משנה כבר. אני אוהבת אותו וטוב לי איתו ולא טוב לי בלעדיו. מכאן החשבון הוא פשוט, לא?

התגעגעתי, מה לעשות. זה מה יש.

all is fair in love and war, ain't it?

ערב טוב. נועה

אה, אגב. שתיכתבו, שתחתמו, שתידונו לחיים טובים וארוכים. מקווה בשבילכם שאתם והקב"ה ביחסים טובים, אה? אם לא, במעמקי הגהנום מחכה לכם אנריקה איגלסיאס.