המאת היא שעכשיו המצב דווקא לא רע. אני אוהבת את כל העומס הזה. אני מתחילה במשטר אימונים רצחני ש שלוש פעמים בשבוע; הלכתי להתאמן מקודם, רצתי אלף חמש מאות מטר ועוד עבודה על מכשירים והלכו לי הרגליים. יום רביעי היה בלתי שפוי ואם הוא היהי רוצה להתגייס לצה"ל הקב"ן היה מפריש אותו. הייתי בבית ספר עד ארבע באלף ואחד דברים, באתי הביתה בסוויפט לשעה בערך ומשם ישר זינקתי לי לקורס החדש שלי במכון ויצמן. הכל נורא נורא מענין לי וכנראה שיש לי כושר ריכוז יוצא מן הכלל, כי אני מתפקדת מצויין במשך כל שעות היום; הדבר היחיד שניכר בהרשי השעות הוא שהכתב שלי מתקלקל לאורך היום ובערך בשעה שמונה בערב הוא נראה כמו אלפית. לא שהוא כל כך יפה בכל שעה אחרת ביום, אבל אז זה נראה רע במיוחד. גם היום היה די צפוף; אני לא אוהבת כשמתקלקלות לי התכניות בגלל זוטות כמו ילדים מצוננים של מורות לפסנתר.

אם כבר הפסנתר... השנה חל מפנה מרגש במיוחד בתולדות הנגינה המפוארת שלי. החלפתי את המורה השנואה עלי מכל שאיתה למדתי עד כה (שנואה, שנואה, שנואה; הנדל ושופן זה קדוש! בראהמס מתעלה על כל הג'ז והבלוז ומחזות הזמר האלה שהם בסך הכל עפר ארצי! היתה לה גישה מאד סטלינסטית, כך נכנה את זה לצורך העניין, גישה שבמסגרתההיא היתה נותנת לי מכות על הידים כשהיית מפספסת את האקורד ועוד ניואנסים אחרים כהנה וכהנה שגרמו לי להתכווצויות שרירים ועוויתות בלתי רצוניות שעות טרם השיעור. איזה כיף לנגן בפסנתר, איזה כיף, איזה כיף. מיותר לציין שעם מורה כזאת ההתקדמות שלי בשנתיים האחרונות היתה כמעט אפסית, מכאן משתמע שאני פסנתרנית מסריחה - ועד המפנה המצוין לעיל [לעיל!] גם חסרת אמביציה לחלוטין.) - וואו. אלה היו סוגריים ממש ארוכים. בכל מקרה, החלפתי השנה את המורה האיומה שלי במורה חדשה עם גישה חדשה לגמרי. ופתאום הכל נהיה כל כך כיף! פתאום זה כיף לנגן וכיף להתאמן ואין לחץ ורואים התקדמות די ניכרת בפרק זמן יחסית קצר... (אני חלשה בסימני פיסוק היום, איזה פוסט עילג) וזה חתיכת שינוי בהרגשה, פתאום אני מחכה לשיעורים האלה, לשעה הזו שלי פעם בשבוע איתה. וזה כל כך כיף ונחמד, ופתאום המטרה של להיות איזו וירטואוזית כמו כמה מחברותי המוכשרות במיוחד, וכמובן, שכנתי הנתעבת מצידו השני של הקיר, נראית הרבה פחות עיקרית; העיקר בכל העניין הוא שעכשיו זה ממש כיף.

כרם חושב שנאי מפוצצת את הלו"ז במיליוני דברים ויווצא שבקושי נשאר לי זמן אליו ולכל מה שלא קשור למסגרות שאני משוייכת אליהן כרגע. עם כל הלחץ, הוא טועה.  ריכזתי בסך הכל א העומס לכמה ימים צפופים במיוחד, ויוצא שבכל שבוע ימי ראשון ושני שלי פנויים. אז היי, מותק, מקומך בלו"ז מובטח.

 - -  אתם יודעים מה? זה הבלוג שלי ואני בעלת הבית כאן כבר שנתיים וכמה ימים (שזה די הרבה, לא?) ומותר לי להוריד את הרמה של הבלוג (רמה? איפה?) (שיו, כמה סוגריים!) באמצעות פוסטים מיותרים על הלו"ז המפוצץ שלי בעיקר בגלל שזה מה שבא לי בראש באותו רגע.  אז... אתם יודעים מה זה מוצי?

איזו פסקה מיותרת, איזה פוסט מעפן!

באופן כללי, בפרט ובכלל, הדברים מתנהלים במסלולים מאד ברורים שלרוב גם מקבילים אחד לשני ולא נוצרות התנגשויות יותר ממה שצריכות להיות, אני מניחה. אני מקווה שככה זה גם ימשיך להתנה.

ובעיקר

שאני לא אתחרפן באמצע

נועה