אני לא יודעת האם יש לי באמת סיבה אינטליגנטית להיות אומללה כרגע, אבל אולי הכל באשמת הג'נטליה הבעייתית שלי.

הוא היה מספיק פחדן בשביל לכוב אצלו בבלוג דברים שהוא לא היה מסוגל לומר לי, אבל אני עובדת אחרת. אני לא אכתוב כאן דברים שלא נאמרו, מבטיחה לך.

הוא אמר לי שהוא שלח לי מכתב בדואר. לא קיבלתי מכתב בדואר כבר בערך שבע או שמונה שנים. כל הסופ"ש התחרבן לי בגלל השטות המזורגגת הזאת. ניתוק קשרים אמור להיות משהו שקורה בשניה ולא חוזרים אליו יותר אבל אנחנו בהרגלנו לא החלטיים וזירווגנו את המוח החל ביום שישי ועד היום בצהרים, מה שכלל בכי בכמה הזדמנויות שונות בשתי נקודות על מפת ישראל וכעס וסטטוסים זועמים בפייסבוק ואני אמחק אותך מכאן ואתה תמחק אותי מפה והנה הכל יהיה בסדר אפילו שהכל לא.

אני חושבת שאני לא אפתח את המכתב הזה.

הועידה היתה חדשנית כשלג דאשתקד. האמירות היו פשטניות ורדודות והשיח היה ברמה נמוכה בהרבה מזו שאנחנו מורגלים אליה מהקן, בעיקר כאשר מדובר בנושאים שדשנו בהם לא פעם. בהפסקות היה כיף ובלילה היה כיף ועם האנשים היה כיף ובכלל אפשר לסכם את כל הסיפור כהצלחה צנועה ולומר שבטוח שאם הייתי בבית הייתי עסוקה בלהיות מבוסאת ולשחות בקקי שבו שורים כרגע נבכי נשמתי העלובים (כמה מקסים) אבל לפחות היתה לי הסחת דעת ושאיפה קלה להתחכך בבני המין השני להתמזמז וללכת אבל כנראה שהיה קר מדי בשביל הדברים האלה. לעזאזל.

לא נשאר לי כל כך הרבה חשק לחיות כרגע, כשאני יוצאת מזה אני (לא באמת) קונה מתנות לכולם.

אוף, תקחו אותי כבר

רק תקחו, שמישהו יעסיק אותי קצת, אני כבר מתחרפנת מרוב אני

נועה