היתה לי אחת השיחות המוצלחות שהיו לי בזמן האחרון. למעשה, היא לא היתה כל כך מוצלחת, אבל זה הכי טוב שיש בנמצא. דיברתי לעצמי והוא שתק ושתק. מדי פעם הוא שחרר איזו שאלה. ואז בסוף, הוא אמר, אני מצטער, את מתישה אותי, אני לא מצליח להבין אותך

מי כן יצליח להבין אותי?

אני כבר ארבעה ימים מסובבת עם הפרצוף תחת הזה, מתבוננת בבראש החיוור שלי בעיניים החלולות ששקועות במרכזו. הכל יש, ובכל זאת חסר

ריק, ריק, ריק, ריק

אני וואקום

ושוב התחושה הזאת, להיות מאוהבת ביישות חסרת פנים ושם שכלואה בתוך סימן שאלה שנתון בהסגר בתוך המחשבות שלי ולעולם לא יתגשם, כי אנחנו חיים בעולם של פשרות. את מי אני לא מתישה?

מי מסוגל להכיל אותי?

מתגעגעת לריח של גבר בין הסדינים ועל הבגדים שלי, בין השערות. מתגעגעת לידיים מבורסות של גבר. כולם מסביבי כאן גברים; גופים מגודלים וחסרי שליטה, כמו תינוקות ענקיים עם שערות על החזה וזין שהגיע זה מכבר לשיא אונו.

What makes a man, Mr. Lebowski?
Dude. 
Huh? 
Uhh... I don't know sir.
Is it being prepared to do the right thing, whatever the cost? Isn't that what makes a man?
Hmmm... Sure, that and a pair of testicles.

לא נראה לי.

נועה