ביום ראשון שעבר הוא בא לפגוש אותי בתחנת הרכבת סבידור. ביוצאי מהתחנה חיפשתי אותו בעיני ומאתי אותו עומד מימין לשער ומביט בי מבעד לעדשות המשקפיים שלו. ניגשתי אליו ואמרתי לו שלום. הוא שאל אותי האם אני אכן אני, וכשאישרתי את זה התחלנו ללכת. ערכנו טיול ברחבי תל אביב שהחלה מרגשת אותי יותר ויותר עם כל אחד מביקורי התכופים בה בזמן האחרון, פריפריאלית שכמוני. הוא לבש חולצה אפורה ומכנסי דגמ"ח (בבקשה, על לא דבר) ואני לבשתי ג'ינס וחולצה סגולה. ביום שבת, בערב קודם לכן, התקשרתי אליו ושאלתי איך הוא ירגיש אם אבטל את פגישתנו היעודה ליום הבא. הוא אמר לי כלאחר יד שלא יהיה לו אכפת ושנוכל לקבוע פגישה לפעם אחרת. לבי נחמץ לאור האדישות, אבל באמת באותו היום מצב הפריחה שבגינה שבתי מוקדם מהטיול לא היה מלבב במיוחד והנחתי שהיא תהווה לי מכשול בטיולנו בתל אביב. בסופו של דבר אני זו שהחלטתי להתעקש ובסופו של דבר אכן נסעתי.

אם אני לא טועה, יומיים לפני כן יצא לנו לדבר על זה. הוא אמר, במידת מה של מרמור, שאחת מחברותיו שאלה אותו איך זה שכולם כל כך אוהבים אותו ואין לו חברה. השיחה התגלגלה בצורה כזאת שדיברנו על הדברים שהגישה וההוויה שלו משדרים לסביבה שלו ועל איך שהוא יכול לשלוט על זה. אמרתי לו שאם הוא רק רוצה הוא יכול להשיג כל אחת. עוד אזרתי אומץ והוספתי, שאותי הוא כבר השיג. הוא אמר לי אז, "אני רוצה שמישהי תאהב אותי מספיק כדי להיות אמיצה".

אני חושבת שאז נפלה בי ההחלטה להיות באמת אמיצה.

הלכנו לכל רוחבה של תל אביב, מהרכבת עד לים. במהלך כל הדרך, כמו איזו ילדה קטנה מבוהלת, נגעתי בו כאילו במקרה, אולי במקרה ישים לב ויתן בי מבט תמה; הדבר, כמובן, לא קרה, שכן מר אדון לא ניחן בכישרון מובהק בפענוח רמזים, עבים ככל שיהיו. הגענו לטיילת וישבנו על ספסל אבן. מאוחר יותר הוא ציין שבשני המקרים אני התיישבתי ראשונה, וזה הוא שבאופן מכוון התיישב קרוב אלי. ישבנו לנו בשמש והסתכלנו על הים. עברה לי לרגע בראש המחשבה על כך שעורפי הולך להישרף, אבל המחשבה הזאת חלפה משם כלעומת שבאה בעיקר מאחר והיו זוג עיניים כחולות, מורחבות אישונים, שלטשו בי מבטן, וקווצות שיער חומות-שחורות שמתיימרות לקרוא לעצמן פאות שהשתפלו בחוסר זהירות מתחת לרגלי המשקפיים. הוא היה באמצע משפט כשנשקתי לו על לחיו וחייכתי חיוך דבילי של בת תשע. עברנו אחר כך לספסל אחר, הפעם מוצל. באמצע משפט אחר, בחטף של נשימה, נשקתי על לחיו שוב. העיניים הצטלבו והחלו להישלח מבטים נכים של נשיקות ראשונות, שכאילו מטילים זרקור על השפתיים ומסגירים את כל שהן אינן מסוגלות לבטא מרוב בושה ופיק ברכיים. נותרנו קרובים, ככה, במשך אולי חצי דקה, שהרגישה לי לפחות כמו נצח. ואז הוא שאל, שאלת המאה: "את מחכה לי?"

ולא חיכיתי.

אין טוב מזה כרגע. אין טוב מזה, ולבטח גם לא יכול להיות. תראה כיצד שלפתי את העברית המצוחצחת ביותר שלי ממשכבה בקצה אצטבה רחוקה באונה השמאלית שלי רק כדי לתאר את היום הכל כך יפה הזה שהיה לנו. קשה לי להאמין שיש דברים שמסוגלים לגרום לי להרגשה טובה יותר מללמוד איתך, מחובקים, לבחינה שלך בהיסטוריה, תוך ויכוחים על עתיד הציונות ומדינת ישראל ללא שואה וללא הרצל, ויכוחים על פמיניזם ועל שיטות שלטוניות ועל כפיה תרבותית ועל פלורליזם ועל מה לא. אתה מאתגר אותי.

אני גאה בך.

נועה

בסוף באמת נשרפתי.