אתמול היה אחד הימים. כן.

בכל מקרה, מרסל וח. גומל לא הגיעו בשעתיים הראשונות והיינו עם מורה מחליף. באיזשהו שלב אמרתי משהו שהיה לגמרי לגיטימילגבי הנושא של השיעור, ואז התחיל ההליך הידע של 'מה היא חשה חכמה מה היא מתלהבת מעצמה סתמי תפה מה את חושבת בכלל'. ממש התעצבני הפעם. שאלתי את שני האלה שיושבים מאחורי בטור מה עשיתי לא בסדר. אני לא מציקה לאף אחד, אני לא יורדת על אנשים, אני לא מרימה ידיים. מה בכל זאת עשיתי לא בסדר? אז אחד מהם ענה לי, שפשוט, רוב האמהות של רוב הילדים בכיתה הזאת חושבות פחות ממני, אז זה פשוט, מוזר. זה יותר עצוב ממוזר. אני לא שונה מאף אחד ונמאס לי מלהרגיש ככה. ביום שני בשעה השביעית ישבתי עם ח. גומל והסטודנטית שלה, חן. מסתבר שיש לי בעיות עם הדימוי העצמי שלי. הן אומרות שאתה כל מה שאני מקבלת אני מפילה על עצמי, ושאני מתייחסת אל הכל כמו אל מלחמה שבה אני נלחמת בשביל עצמי בכל החזיתות. פגישה מתסכלת. נראה לי שאין דבר שמרגיש יותר נורא, משמישהו אחר יושב מולך ואומר את כל הבעיות שיש לך, כי אתה בעצמך לא מסוגל לשים לב אליהן. אני אל יודעת. אני אצטרך לערוך שינוי עם עצמי, כי אחרת זה לא ילך. אני נשמעת כאילו אני מריצה מפלגה לכנסת עכשיו, אבל כן. נראה לי לפחות, שכן.

אמא שלי חושבת שיצאתי מדעתי. אני רוצה לעשות ניתוח פלסטי. לסדר את האוזניים שלי, או בכלל לארגן לעצמי פרצוף חדש. אנימנסה לחשוב שאם אני אראה אחרת אנשים פחות יגעלו ממני. אולי באמת השתגעתי.

בכל מקרה, טו דה גוד פארט אוף דיס דיי.

השעה - עשר בבוקר. הקבצה א', מתמטיקה.

כל השיעור אני יושבת ומשקשקת מפחד. ידעתי שהמורה תחזיר את המבחנים שניגשנו אליהם לפני שבועיים בערך. הלך לי ממש רע איתם. הציון שלי אמורה היה להתחיל משמונים וארבע, כי חסרו לי שתי משוואות, כל אחת בשווי שמונה נקודות, שלא הצלחתי לפתור ולא היה לי עוד זמן לנסות. בכל מקרה, קיבלתי שבעים וחמש מתוך שמונים וארבע. זה טווווו-אוב!חוצמזה, נועה ואן אמרו לי שבהקבצה שלהן מבטלים את השאלות. אם מבטלים אצלן אז הרבה יותר מסביר להניח כי הן יבוטלו גם אצלנו, כך שקיבלתי, למעשה, תשעים ואחת! יהיי!

אחרי שיעור מתמטיקה הלכתי הביתה. כל הדרך רק מפנטזת. אוף, השכן הזה מתעלל בי. נורא. הוא כזה צנון, לא יוצא, אל מסתובב, לא עושה כלום, ומדבר רק רוסית. אל גאד. כמה שהוא יפה. אתם קולטים, קוראי בלוגי האומללים, שאני מאוהבת בבנאדם שאין לי שמץ של מושג איך קוראים לו? איזה מצב מטומטם. אני כל כך, לגמרי קלולס. אני לי מושג מה עושים. אני יכולה לבהות בו שעות ולא לומר לו מילה. אני מתה מפחד. אני פוחדת לצאת מטומטמת עוד יותר ממה שאני נראית מהצד.

בכל אופן, בשתיים הלכתי לבית של אותיר, שנמצא לייק חמש דקות ממני. היו שם כל הבנים בקבוצה שלי חוץ מיואב. נראה לי שיואב בלכל זרק את הקבוצה, הוא לא מגיע לפעולות בכלל. הו וול. אניוויי, היינו בגינה אצל אותיר. אם הייתי לי גינה כמו שיש לו, אני נשבעת שהייתי עוברת לגור בגינה. איזה דשא יש לו. איזה נוף יפה. אפשר למות, כל כך כל כך יפה.שיחקנו קצת בדשא כמו ילדים קטנים מן המניין ואז הבנים התיישבו לאכול. אני באה עם תפיסה שאומרת, שכשאומרים לך שיש אוכל, אתה תמיד צריך לאכול בבית לפני, כי אתה לא יודע מה יתנו לך לאכול אצל הבנאדם שאמר לך שיש אצלו אוכל. צדקתי, אגב. היה שם אוכל לא משהו :) סיפרתי לליעד על האישה שהיתה שנתיים בשירותים ולא יצאה. "מה? איך היא לא מתה משיעמום?!" תהה איתן הגאון. "היא בטח שיחקה צוללות", זעק ליעד. והו, כמה שזה הצחיק אותי. ישבתי שם שעה וצחקתי את הצחוק המטומטם שלי. חתיכת מצב כפית תפסתי שם, היה מביך. >: שיחקנו קצת מונופול, היינו במחשב וניגנו בפסנתר. לאותיר יש את הפסנתר הכי יפה בעולםםםםם,בא לי למות. שחור כזה ושקסי. בשלב מסויים לליעד היה משעמם ועשינו רעש ולכלוך, אז יצאנו החוצה לשוטט בשכונה.

מססתבר שבשכנה יש שלולית ע נ ק י ת. אין יל משוג איך היא נשארה לעמוד שם עד עכשיו, בחום הזה. לא משנה. לימדו אותי להקפיץ אבנים! בקצה הרחוק יותר של השלולית היתה גבעה כזאת. ליעד, אורי, די ואיתן התיישבו עליה וזרקו דברים גדולים למים. אותם זה כנראה מאד שיעשע :) ליעד, כרגיל ובאופן ממש לא מפתיע, החליק והנעל שלו טבעה בבוץ. הוא ניסה להוציא אותה ונפלמאולו לתוך הבוץ. אם צד אחד מהתאומים עושה אז באופן ברור גם הצד השני עושה, וגם עוד אחד נגרר שמתלהב מהרעיון. בסופו של דבר, ליעד דין ואיתן גמרו בתוך הוץ לגמרי, רק עם גביים. אלוהיםי ודע איזה קרפדות היו שם, אבל זה היה מראה מאד משעשע, הם נראו כמו שלושה חזירי בר. לא חשוב.

אחר כך חזרתי הביתה והמשכתי את מרתון מופע שנות השבעים שלי. זה ממכר D: מאד ממכר DD:

טוב, עד כאן.

נועה הפריכה שהלכה לצרוך עוד קצת אריק פורמן.