אנה אומרת לי שיש הרבה דגים בים. אני אגיד כאן בדיוק את מה שאמרתי לה.

זה שיש הרבה דגים בים זה לא אומר שבהכרח יש יותר מדג אחד שאני בשבילו. למה אני אומרת בשבילו? כי בררנית אני לא. היה דג אחד שהיה בשבילי, ואת הדג הזה אני איבדתי. והאמת? אני ממש לא אוהבת דגים. ברור שהכל רק מטאפורי, אבל אני בחיים לא אצא עם טונה, עם כל הכבוד. כנראה שעם הבחור ההוא זה היה כמו Easy come easy go. למה? באמת למה. בגלל שאני אימפולסיבית וטיפשה. לפני שמונה חודשים בערך נפרדנו. נפגשנו יום לפני. באותה הפגישה לא יכולתי להסתכל עליו. לא יודעת למה. לא יכולתי לחבק אותו כמעט. נשיקה באותו היום הוא לא קיבל. ולחשוב, שלעזאזל, אני מוכרחה. כי בסך הכל, ראיתי אותו אחת להרבה מאד זמן. מאוחר יותר ניסיתי להמציא לי כל מיני תירוצים לאותה הרגשה שלא יכולתי להסביר, אבל הכל נתלה לשווא. בעיקרון, לא ידעתי למה, ולא יכולתי להסביר את התחושה הזאת. אם תשאלו אותי, אני לא אוכל להסביר גם עכשיו. יום למחרת נפרדנו.

זה מוזר שאני תקועה על זה עד עכשיו. אני לא מתגעגעת אליו, והוא לא חסר לי. אהבתי אותו, התערערתי, והמשכתי לאהוב אותו. אבל פצע בן שמונה חודשים מגליד בשלב מסויים. עברתי הלאה. אבל, לאחרונה יוצא לי לחשוב הרבה על מה היה קורה אם... וכן הלאה. לפני שנה בדיוק נפגשנו בפעם הראשונה. שנה. שנה זו מילה ענקית. שנה זה המון זמן.

שנה זה שלוש מאות שישים וחמישה יום.

שנה זה שמונת אלפים שבע מאות ושישים שעות.

שנה זה חמש מאות חמישים ושניים אלף ושש מאות שניות.

שנה שבה אף אחד לא אהב אותי באותה דרך שבה הוא אהב אותי.

אני רוצה את ההרגשה בזאת בחזרה.

חבל שהערכתי אותה רק אחרי שהשנה שלא היה לי אותה התחילה.

שנה שלמה.

אז גם אם יש הרבה דגים בים,

דייג הוא לא בדיוק המקצוע בשבילי.