חזרתי!

ולהלן סיכום לארבעת הימים המוזרים, המצחיקים, המטורפים, המשביזים ומדהימים שעברתי בשבוע האחרון:

- חלק א'. אם אני אפרסם מה קרה בכל יום זה יהיה פוסט באורך של מלחמה ושלום, אז אני פשוט אפרק את זה לפי ימים. -

יום רביעי, ה - 13.8

ביום רביעי בבוקר סיימתי את האריזות האחרונות לקראת הטיול ואבא הקפיץ אותי לקן. ברגע האחרון החלטתי לקחת את ההחלטה הכה חכמה להביא לטיול את המחצלת שהיתה לנו בבגאז' של האוטו, דבר שהתברר, בסוף הטיול, כשימושי במיוחד.

על הבטונדה בכניסה של הקן ישבו אן ומאיה. מאיה נראתה קצת, קצת הרבה, מדופרסת, ואן לא היתה בבגדים של טיול. מתברר שמה שיש לאן ברגל ועוד איזו דלקת נוספת שאני לא זוכרת מה היא היתה והעובדה שאן על אנטיביוטיקה מנעו מההורים שלה להניח לה לצאת לטיול. היא בכל זאת באה בבוקר לקן והביאה לנו עוגיות, והיתה נחמדה (לשם שינוי: ביום שלפני כן הרוסיה הקטנה באה לנקות לנו את הבית ואני חיפשתי מקלט מדיני בין כל החברים העסוקים שלי. שאלתי את אן מה היא עושה והיא אמרה שהיא מסתפרת, אז בסופו של דבר מצאתי סיבה לנסוע אליה למספרה - לקחת כסף בשביל קניות האוכל שהתבצעו מאוחר יותר באותו יום. היו איתה גם מאיה וקארין שחזרו איתה הביתה אחר כך ובגלל שאני הייתי צריכה מקום להיות בו עד שהרוסיה הקטנה תלך, שאלתי אם אני יכולה להישאר אצלה גם. כשהגענו לבית שלה שאלתי אם יש בסביבה איזשהו עמוד שאפשר לקשור אליו את האופניים. היא אמרה לי 'רגע רגע רגע רגע', נכנסה למעלית והשאירה אותי בחוץ. אני כבר מפסח לא בדיוק בקשר איתה, וכשאני כן מנסה ליצור איזושהי אינטרקציה היא בתכלס מזכירה לי למה אני באמת לא מפסידה שום דבר כשאני לא בקשר איתה. שיש, זה היה חתיכת טקסט-בתוך-סוגריים.) הבנים גם באו בשלב מסויים וארזנו את האוכל שאני, מעין וליעד קנינו ביום שלישי בערב בסופר הכי מגעיל ברחובות, חחח, רחובותים - נחשו איזה. חילקנו את כמות האוכל הממש ממש מסיבית שנקנתה בשביל הטיול לפי ימים, וכל יום נארז בתוך ארגז גדול וכבד שנכרך בחוטי תמה. ככה זה נמשך בערך עד עשר, עד שהגיע איש צוות טכני והודיע שהאוטובוס שלנו הגיע. אגב, אנחנו הקן שיצא עם הכי הרבה אנשים לטיול הזה - שתי קבוצות כמעט שלמות לגמרי יצאו לטיול הזה, + שתי מד"ציות + קומונריות, ככה שבסך הכל יצאנו שבעהעשר אנשים (!!!).הפעם לא היה לנו אוטובוס משל עצמנו. חלקנו אותו עם החמודים מצפית (שכדי לקרוא את הסיפורים הפרועיםאיתם תצטרכו באמת להמשיך לקרוא עד סוף הפוסט הזה...) ועם בהמות מקן מעלה הבשור. הייתי סופר-סופר אנרגטית בבוקר כך ששרנו כל הדרך עד החניה הראשונה, במצפה הראל. למישהו היתה יציאה רצינית ביותר באמצע הנסיעה, איתן, No offense: "לא באמת נראה לי שלאיתן יש משהו בחיים חוץ משתי הבנות האלה וליקי הכלבה שלו. בעצם, יש לו בעיקר את הכלבה שלו. הם המציאו את המושג דוגי סטייל." סליחה שאין קרדיט, זה היה מצחיק בטירוף אבל אני פשוט לא זוכרת מי אמר את זה >:

נסענו נסענו נסענו ובסופו של דבר האוטובוס עצר בכניסה לאיזו חורשה. ירדנו והתיישבנו על סלעים שנראו מאד מפתים באותו רגע, ומרחנו קרם הגנה בזמן שהעבירו לנו תדריך קצר עם קצת הוראות בנוגע לטיול. אחר כך, עוד נשאר לנו זמן לפני תחילת הטיול עצמו ולכן החלטנו לשחק משחק, יהיי! שיחקנו שוב פעם משחק שבו צריך לגרש את נועה החוצה לעשות משהו ולחכות שהיא תגלה מה זה. אני שונאת את המשחקים האלה! באחת מפעולות ההכנה לטיול שיחקנו משחק כזה והוציאו אותי החוצה. כולם בפנים היו אמורים להגיד דברים והיו אומרים להם אם הם יכולים לצאת לטיול או לא יכולים לצאת לטיול על פי חוקיות מסויימת שאני הייתי צריכה לגלות. אחד לוקח מסור חשמלי, שני לוקח כפית, שלישי לוקח את אוֹרי, וכולם יוצאים לטיול. לא עליתי על זה בסוף. הסקתי כל מיני מסקנות שקשורת לעובדה שמי שיוצא לטיול לא לוקח דברים מרובעים ולא לוקח דברים מקסיקניים חחחחחח (בסוף, אגב, החוקיות היתה שכל מי שיוצא לטיול משכל רגליים בזמן שהוא אומר מה הוא לוקח. לא הייתי שמה לזה לב בחיים אם הם לא היו מגלים לי). בכל מקרה, אחרי האקספוזיציה הקצרה הזאת אני אחזור לסיפור. הוציאו אותי החוצה ואני נעמדתי ליד קן מסויים! קן מאד מסויים! קן מאד מאד מסויים! שם פגשתי בפעם הראשונה בחיי את הירושלמי-ההוא-שמצאתי-בישרא-לפני-חצי-שנה-ומשהו-ולא-יצא-לי-לפגוש-בחיים! זהו כמובן, הילד הידוע בכינויו דור קפלן (הביטוי ידוע בכינויומזכיר לי שיצאתי לטיול עם קידדבג צבאי ששיך לאדיר .ק. אקא אבא שלי, איציק זגורי ואחד הידוע בכינויו דקל 4. סתם אנקדוטה לא שימושית שדי שיעשעה אותי). החזירו אותי למשחק ואני הייתי צריכה לגלות למי יש מים בפה ולמי אין. בסוף של דבר, לא משנה אם צדקתי או לא, ירקו עלי מים. איכ.

התחלנו בטיול עצמו סוף סוף. ההתחלה היתה אמורה להכניס אותנו קצת לתוך סיפור המסגרת של הטיול שעוסק בפלמ"ח. זו היתה לכאורה ירידה במנהרת זמן עד שנחתנו נחיתת אונס בשנת ארבעים ואחד. הרכבנו שם פאזל עם פלייר גיוס לפלמ"ח וטקסט על הפלמ"ח ועל מטרותיו המקוריות. כדי להיכנס עוד יותר לאווירה נתנו לכל קבוצה שם של הכשרה של הפלמ"ח. הכשרת הראל! בפיקודו של רבין יצחק! רבין! תעשה סיבוב! עזוב...

קבוצת ככה זכתה להיות הכשרת הראל. בדרך עלצירה הראשונה שבהאכלנו ארוחת בוקר שרנו את השיר שאני וליעד המצאנו על החלב העמיד! (מדוקלם על רקע דפיקת ירך-ירך-מחיאת כף ככה.)

"אני מודה לאלוהים על החלב העמיד / אני אשתה אותו תמיד / את החלב העמיד // אני מודה לאלוהים על החלב העמיד / אני אשתה אותו תמיד / גם כשהטעם מחריד! / ווהו!"

אני וליעד מוכשרים בטירוף, אין מצב שתגידו שלא. ליעד תעשה לי צאצא!

בעצירה הראשונה שיחקנו מולאן, שזה כמו פינוקיו רק עם ידיים במקום רגליים (ג'יזס קרייסט, נתאמן במרץ את ההונים נביס האאאאאאאא יא!) וגם ניצחתי. אכלנו ארוחת בוקר והמשכנו ללכת ירדנו בדרך והסרפנטינות שלו שזו בסך הכל הליכה לא קשה ודי מגניבה. בתחתית הדרך עשינו הפסקת צהריים. אמרו לנו שצריך למצוא מקלות קָפַּא''פּ בשביל היום למחרת. אכלנו מה שאוכלים בארוחות צהריים של טיולים (סנדוויצ'ים עם שוקולד השחר וריבה רדיואקטיבית), מילאנו מים בעוקב והמשכנו ללכת. עמר סיפרה לי על הקן הפיקטיבי שיש לו מרולים אבל הוא לא באמת קיים, קן אילת. זה היה די משעשע.

הלכנו הלכנו הלכנו... מצאנו עכביש ממש גדול... שמענו קולות של ביוב, כמה מלבב... גילפנו קפא"פים...

בשלב מסויים הגענו למין גן משחקים כזה באצמע החורשה ומסתבר שזה היה הדבר הכי משמח שיכולנו למצוא בשלב הזה של הדרך. התנדנדנו כמו ילדים מפגרים ודיקלמנו שירים של הדג נחש. ליעד סיפר שהוא הכיר את הדג נחש בגלל דיסק שהוא קיבל בתוך קופסה של קוקומן. תגידו שזה לא ממש ממש מצחיק. זה לא? אוקיי. אני מבינה אתכם. <:

בסוף דרך הג'יפים שלאורכה הלכנו כשירדנו מדרך בורמה היה מעבר מים מתחת לכביש שהפריד ביניו לבין המחנה וליעד, הנקניק וחצי (באחת העצירות עמר הוצאיה את הספר של חיים חפר, משפחת הפלמ"ח, או שמא, משפחת פלמ"חת, ובחרנו מתוכו כינויים לכולם. ענת היא צביקה ב', ליעד נקניק וחצי, דין לולו, אורי קוקו, אותיר טרללה חחח, עמר הממטרה, מעין הכורדי, מאיה טרזן, ואני... אני הבלטה) התחלתי לומר שליעד כל הזמן דפק את הראש שלו בתקרה של המנהרה הזאת כי היא היתה בגובה של איזה מטר וחצי והוא מטר שמונים ומשהו. כשהגענו למחנה לקחנו את כל התיקים והתחלנו להכין אוכל. אני הייתי בעיקר אחראית על האוכל.

בערב הראשון הכנו סמבוסק ושניצלים. ממש דיגמתי את הסמבוסקים, ומרוב שהם היו יפים התחשק לי אפילו לתת להם שמות! לשלי, שהיתה בתוכו גבינה צהובה בצל וקטשופ, ושסומן במריחת קטשום כדי להבדיל בינו לבין כל השאר, קראו סמואל. והוא היה... אלוהי. אחר כך הכנתי את הבשר, וגם הוא יצא ממש ממש טעים.

אחרי האוכל אמרו לנו לכבות את הפנסים, לעצום עיניים ולהחזיק ידיים בשורה. עברנו שוב את המנהרה הנמוכה והגענו לחניית חצץ כזאת איזה מאה מטר מהמחנה. הצוות הטכני עשה לנו טכס השבעה לפמ"ח והודיע לנו שאנחנו בימים הקרובים נעבור סדרת אימונים מפרכת, לדבריו, כדי שנוכל הלהצטרף לשורות הפלמ"ח רשמית. הם נכנסו ממש חזק לקטע של סיפור המסגרת, מסתבר. אחר כך חזרנו למחנה וניהלנו ערב קצר וממש מעצבן. ממש נהניתי ביום הראשון, ודווקא בשיחה הזאת היו חייבים לבאס. אתם מתנהגים לא יפה ואתם ככה ואתם ככה ואתם לא נחמדים וניניני. אני שונאת כשקורים דברים כאלה, שהכל עובד שכמו שצריך ואז בסוף הורסים. אחרי הערב הלכתי לשבת ליד המדורה של צפית ביחד עם גור, דורצ ועוד בקעיסט שכל הזמן אמר ביאץ' ושתה תה. לגור ולדור יש טעם בעייתי במוזיקה. ובסרטים. ובפורנו. ובכלל. ובכל זאת זה לא מנע ממני לבזבז איתם שעתיים. בשלב מסויים שנארנו רק אני וגור כי אני הייתי צריכה ללכת לשמור על האש באחת וחצי בלילה, ואפילו, בגלל שאני נחמדה, שיחררתי את ליעד לישון. גור ואני נשארנו לבד ודיברנו על מיני עניינים שברומו של עולם כמו תפיסת העולם המטומטמת של התנועה, ועל זה שהקבוצות מטומטמות, ועל זה שמשתמטים זה חרא של עם, ועל בנות, ועל נסטי, ובסביבות שלוש בלילה בערך פשוט נרדמנו.

כמו שאמרתי למעלה, החלקים הבאים יפורסמו בימים הקרובים.

עד כאן, נועה העקוצה אך המרוצה.

רגע, רגע, עריכה!!!

זה פוסט מספר מאה! פאקינג איי! מאה! אני כזאת מלכה לפעמים.