ולפעמים זה מרגיש לי

כאילו אני לא מספיקה.

לא מספיקה לאנשים, לא מספיקה לעצמי.

לא מספיק חכמה, ולא מספיק עמוקה, ולא מספיק פופולרית, ולא מספיק פלצנית, ולא מספיק קשה, ולא מספיק רכרוכית, ולא מספיק יציבה, ולא מספיק אדישה, ולא מספיק פעילה, ולא מספיק ולא מספיק ולא מספיק.

אפילו בישרא אני לא מספיקה. מעטים הבלוגים שאנשים באמת כותבים בהם על החיים שלהם. כולם נורא עמוקים כאן. כותבים הגיגים במילים פואטיות ומחברים משפטים שנשמעים כל כך גבוהים, כל כך גבוהים שבקושי תופסים את הפואנטה ההו-כה-חכמה ואלוהית. או שבעצם אני לא מספיק חכמה בשביל להבין.

לכולם כאן יש אג'נדה חולמנית, אוטופית וקרה. או שאולי אני לא חכמה מספיק ומתוחכמת מספיק בשביל להבין.

אני מסתכלת על כולם כאן מלמטה. או שאולי זה הפוך, או שבכלל אני רוצה סתם ללטף את האגו שלי, שגם הוא לא מספיק, כנראה.

אבל מעל הכל,

מרוב שאנשים מיוחדים כאן

מיוחד כבר הפסיק להיות מיוחד.

אנשים מסתובבים עם עיניים כבויות.

התלהבות זה לא טוב מספיק.

ושמחה אמיתית זה לא מספיק.

לכל בדיחה צריך להיות פאנצ'ליין תל אביבי הארדקור מתוחכם. שום דבר הוא לא סתם מצחיק, או סתם משמח. שום דבר לא מספיק.

שום דבר לא מספיק

בי או בכם? לי או לכם?

נועה.