הפוסט הקודם היה מאד מכוער. מפתיע שדווקא איליה אמר לי להוריד אותו.

אבל החבר שלי זרק אותי בטלפון.

איפה עובר גבול הטעם הטוב עכשיו?

אני באמת לא מבינה את זה. כלומר, אני מבינה מאיפה בא העלבון ומאיפה באות הטענות כלפי האמירות האלה שהיו באמת בוטות. אבל אני לא מבינה, אחרי קטע כזה אני עוד מחוייבת לאיזה קוד התנהגות מסויים? זה הפסיק להיות סיפור אהבה או משחק של מי שובר למי את הלב יותר חזק, זה משחק של כבוד, לחלוטין. על זה זה עומד. זה רק מוכיח כמה כבוד היה לי בעיני האדם שהייתי איתו ביחד חמישה חודשים וקצת. מעט מאד, מספיק בשביל להיפרד ממני בטלפון. וואו, פאקינג איי זה היה ברוטלי. שלשום היו צרחות, ואז היה בסדר. אתמול לא הצלחתי להפסיק לבכות. ועכשיו בסדר. הוא הרכיב לי ביום שלישי לב מסיכות צבעוניות על לוח המודעות. אתמול בבוקר עמדתי ממררת בבכי ופיזרתי את הסיכות. ביום שלישי הכל היה לא בסדר למרות שזה היה שבוע וחצי ונמצאנו בליבו של טירוף עצבני שלכרם כנראה אזלו הכוחות ורצון לתת עוד הזדמנות. הוא פשוט לא רואה אותנו בקשר יותר, לדבריו. רבאק, כבר דיברנו על מה שנעשה כשנהיה בני שמונים. נצח זה מושג כל כך יחסי...

זה כל כך זה, זה כל כך זהה.

האמת היא שאני מצאת בלחץ אטומי והכל קורה בזמן האחרון ויש מלא דברים בביתספר ובתנועה ואיפה לא

אז יוצא שאני לא באמת מעדכנת, למרות שיש לי על מה, כמו תמיד.

יש לי עוד ארבעה ימים חודשיים ביחד עם כרם, תודה ששאלתם. אני אוהבת אותו כמו לא יודעת מה, שוב תודה.

הלוואי שהפיג הארט בוי יהרג בתאונת דרכים קטלנית או משהו, הוא גם מפגר וגם אתיופני, וכל זאת לפני פרק 27.

נועה

אוח כוסעמק ערסססססס

אני צריכה כבל של מצלמה ושלי הלך לאיבוד באיזה חור שכוח אל (בשולחן שלי או המשרד של אבא או משהו)

יש לי מיליוני תמונות להעלות ופשוט אין כבל!

שמישהו ישאיל לי את הכבל שלו או שאני אתחרפן עד הסוף

ואיכשהו תמיד משהו חייב לקלקל את כך הכיף ומצב הרוח הטוב שהיה לי.

אבא שלי צריך למצוא לו בת אחרת לקרוא לה בהמה, כי איתי הוא גמר הבוקר. אז הייתי הפוכה ואקסטטית ומותשת ומאוהבת מאד אחרי אתמול והחדר שלי היה הפוך לגמרי. לא זכרתי ששלישי זה יום הניקיון, לא זכרתי, תהרוג אותי. "את יודעת שלא ינקו לך את החדר היום", הוא אומר בטון המטיף המפורסם שלו. "סליחה, שכחתי, חשבתי שזה ביום רביעי", אמרתי לו. ואז הוא סינן, בהמה. הקטע הוא שמה שהרגיז אותי זה שהוא לא אמר את זה בקול, אבל הוא אמר את זה בכזה בירור עם השפתיים כאילו הוא יוצא מנקודת הנחה שאין לי עיניים בראש. אז תסלח לי, אבא יקר, עיניים יש לי. ואחר כך כשאמרתי לו שהעובדה שלא סידרתי את החדר המסכן שלי זה לא סיבה לכנות אותי בשמות הו-כה-מחמיאים, אז הוא אמר שאני הוזה ושאני ממציאה ושאני משקרת. זה הגבול. אני לא משקרת. הוזה! אמרתי לו שיקנה לי כדורים.

וזה ככה כל פעם. ביום ראשון למשל, אמא שלי יצאה להשתלמות מטעם לשכת עורכי הדין. יום ראשון זה יום עמוס, ואבא בא לאסוף אותי בערב מהקונסרבטוריון. שאלתי אותו אם כולם בבית. שמעתי המהום לא ברור ואני חשבתי שהוא אמר כן, אז שאלתי איך אמא חזרה ומתי היא חזרה, ואולי עוד משהו, והוא התחיל לצעוק כמו מטורף בלי הבחנה. את לא נותנת לי לדבר! את לא מקשיבה! את מקשיבה רק לעצמך! את משקרת! באמת מצא לו עם מי לריב. מבחינתו אני בת שמונה כבר שנים. ואני מקולקלת בעיניו או משהו כזה, כי איכשהו שום דבר לא בסדר כשזה מגיע אלי. הוא טוב בלדבר על בטן מלאה, הוא טוב בלדבר כשאין לו על מה להיכנס בי, הוא נראה מעולה בעיני עצמו. קווים לדמותו של אבא שלי: הוא לא לוקח אחריות על מה שהוא אומר, הוא נוטה לכעוס ולהתנגח, ומבחינתו כולם דופקים הכל ורק הוא קדוש. שנים הוא מסתובב עם הראש בתחת וסותם את האוזניים כל פעם שמה שנאמר הוא באמת חשוב, ולא רק תיאורי, מרחוק, מסתכל פנימה.

ולי נשבר מזה. אני כבר בקושי בקשר איתו ממילא, וכל פעם שאני מנסה ליצור אחד כזה מחדש, לבנות אותו, לתקן, ובאמת, שתבינו, אני לא קדושה. אבל אני יודעת להתנצל ואני מבינה כשמעמידים אותי על הטעויות שלי. הוא קדוש והאגו שלו קדוש, והוא תמיד מתנגח בי, גם בשיחה כמו ההיא של יום ראשון. מה קרה, שאלתי אותך כמה שאלות בגלל ששמעתי משהו אחר ממה שאמרת, או לא אמרת.

האמת, אני כבר לא בטוחה אם הקשר הזה שווה את המאמץ. אבא יקר, אתה מגעיל.

זה כל כך ביאס אותי, השטות הזאת. בעיקר אחרי מה שהיה אתמול, שהיה כאילו, ריכוז של כל הדברים הטובים שיכולים לקרות לבנאדם. מר כרם הנכבד בא אלי, וברוב אומללותו אף הבריז משעתיים תנ"ך. חשבתי שאני לא אוכל להגיע לפגוש אותו בתחנת רכבת, כי לא היו אוטובוסים וכי יצאתי מביתספר מאוחר. בסוף זה הסתדר, וכל הזמן שהוא התיישב בתחנת אוטובוס בלוד זיינתי לו את המוח בטלפון עם סיפורי חסרי הפואנטה. באתי בסוף לפגוש את השחיפון שלי בתחנת רכבת בסוף. חיכינו לאוטובוס אלי לשכונה שוב והוא אחר, המניוק. יש לכרם עמדה מאד מסויימת לגבי איך צריך להחזיק ידיים, קריפו. הגענו אלי וברגע שהוא נכנס זה כאילו הזמן הפסיק לזוז. כמה זמן היית אצלי? שעתיים? שלוש? לא שמתי לב. אני נוטה להטיל ספק בדברים שבאים מהר כנ"ל לגבי הדבר הדפוק הזה שפיתחתי אליך בכמה שבועות האחרונים. זה באמת היה מהיר. וזה אחר לגמרי מכל מה שהכרתי עד עכשיו. לפעמים, כשיש לך דבר אחד אתה פתאום שם לב לכמה דפוק היה הדבר שהיה לך לפני כן. ואתה תופס את עצמך וחושב, פאק, איזה בזבוז זמן. ואם יש משהו שאני שונאת, זה לבזבז זמן. את האלוהים-יודע-כמה-זמן-שהיית-פה בטוח לא בזבזתי.

אני אוהבת אותך, ואת הבטן השעירה שלך, ואת הידיים המכוערות שלך, ואת העובדה שניסית ברוב ברוטאליות לדגדג אותי אחרי הכל. אני אוהבת אותך. אמרתי לך שזאת החלטה טובה, אמרתי לך שאי אפשר להפסיד מזה. בינתיים נראה לי שהרווחתי אצלך לפחות את השבוע הבא. אתה שלם עם זה עכשיו? אני מקווה שכן.

אני בכל אופן, לגמרי כן.

נועה

אני היום יוצאת בתובנה חדשה

אנשים פה לא עושים שום דבר חוץ ממפגני צביעות גדולים מהחיים

Life's a fucking masquarade

and love is a losing game

וכוס אמאמק אין לי על מה לכתוב כבר. אני הולכת ומתייבשת

כולם מתלבשים בכזאת פומפוזיות בנשף הזה, זה משהו מדהים

You're the most beautiful girl I have ever seen with a kabab

טיסת הקונקורדס הם נחמה ניו זילנדית מטומטמת. אהבת חיי הנוכחית

הבעיה איתי היא שאני באמת לא אחת מאלף. אני אחת לאלף, אולי.

יש לי רגשות שקופים כמו שקית לסנדוויץ' ואני צפוייה כמו פרק בצעירים חסרי מנוח.

אני חושבת כמו מיליון אחרים. אני מיליון אחרים.

ואני תמיד רוצה את מה שמיליון אחרים רוצים

אני רוצה את מי שמיליון אחרות רוצות

ואת הבנאדם שרק אני רוצה אין מצב לקבל

אני ילדותית ואימפולסיבית

אני אינפנטילית ואובר-אמוציונאלית

ואני אפילו לא נראית משהו.

אני מפרסמת שלושת אלפים פוסטים ביום, אלפיים תשע מאות תשעים ושמונה מהם אני מוחקת

ואני אפילו לא כותבת משהו מי יודע מה

אני שוחה בים של בנאליות

יש לי איזו משקולת על הרגל והיא תטביע אותי מתישהו

רשום עליה משהו, על המשקולת הזאת

אני רק לא יודעת מה

So maybe Thomas Jefferson wasn't born In your backyard Like you have said and Maybe I'm just the horizon you run to when She had left you there, you, All here in my head and Running around and calling me Come back I'll show you the roses and brush off the snow And open their petals again and again And you know that apple green ice cream Can melt in your hands I can't so...

די לנבור בעבר

הבה ננבור בהווה!

נועה האקזיסטנציאליסטית.

יש לי וידוי רציני!

אני פסנתרנית גרועה. למה אני פסנתרנית גרועה? בגלל שאני עצלנית אש ומתאמנת אולי פעם בשבוע. הסיבה שבגללה אני מתאמנת ממש מעט - הפסנתר שלי עומד בגבו אל הקיר המשותף שלנו עם הדירה שמשמאלנו. עכשיו, בצד השני של הקיר עומד פסנתר בדיוק באותו מקום ויש שם בחורה שמנגנת מעולה בלי הפסקה. אפילו שעות אין לה - שלוש בצהרים ביום שישי, אחת עשרה בערב, אין אלוהים. והיא מנגנת מעולה. וזה ממש מוזר לי לנגן את הקקי המתלמד שלי בהנחה שששומעים אותי שם ושמשווים אותי לבחורה מהצד השני של הקיר. אני מקנאה בבחורה בצד השני של הקיר

אני צריכה להתאמן יותר!

אני צריכה להרגיל את עצמי להתאמן ממש הרבה, ואז להפסיק להתבייש בכישורי הנגינה העלובים שלי.

עוד וידוי!

יש לי מחשבות פליליות.

החלון שלי משקיף לחלק האחרוי של שורת בתים מדורגים. לדירות בקומות הראשונות יש חצר, ואני רואה את החצרות שלהן. באחת החצרות יש טרמפולינה. ממש ממש ממש גדולה. כלומר, באמת, ממש גדולה. אני שוקלת לטפס על הגדר, או לפרוץ לבית, רק בשביל לקפוץ על הטרמפולינה הזאת. יואו איזו טרמפולינה שווה! אני רוצה גם >:

הלאה

שאתם לא מרגישים כלום?

הגוף שלי הוא ממברנה ומה שבפנים זה ואקום.

Ready to be shot into space

אני יודעת מה אני צריכה

אני לא צריכה אהבה

אני לא צריכה תעסוקה

אני לא צריכה מכם כלום

אני צריכה משמעות.

חמשת הרגשות הכי נוראים שאדם יכול להרגיש:

רחמים, קנאה, חוסר חשיבות, חוסר חשק וריקנות.

ולא משנה בכמה אמירות מפוצצות אני אצא בקשר לעצמי אני תמיד אשאר אותו דבר. זה כמו לרוץ במעגלים איתי, שנה אחרי שנה. אני לא באמת זזה. אני לא באמת יכולה להחליט להשתנות, אני לא באמת יכולה להחליט שאני לא מתגעגעת לדניאל, אני לא באמת יכולה להחליט שאני לא סרקסטית יותר, לא שתלטנית יותר, אני לא באמת יכולה להחליט שמהיום אני לא לבד, אני לא באמת יכולה להחליט שאת מה שאני ארצה להחליט אני אוכל לבצע, אני לא באמת יכולה להחליט שאני יכולה להחליט שאני יכולה להחליט שאני יכולה להחליט שאני יכולה להחליט... כי אני לא באמת יכולה.

ואת כל מה שטוב אני מקלקלת.  יש אנשים בכל מיני סרטים, וספרים, וקלישאות, שכל כך טוב להם ברגע מסויים עד שהם חושבים שהם חולמים. כדי לבדוק, הם צובטים את עצמם. אז זה בדיוק אותו הדבר. אני מוכרחה לבדוק את הגבולות, כי אני מפחדת. אם לא הייתי יודעת שהוא קורא פה הייתי כותבת בדיוק מה שקורה, אבל זה יוציא אותי עוד יותר מפגרת ממה שתיכננתי. ולא משנה כמה הוא יגיד ששום דבר לא השתנה ושזה כל כך דרמטי רק בתוך הראש שלי, אני יודעת שההרגשה היא לא אותה ההרגשה. אני לא יכולה לשכנע את עצמי להרגיש כמו שהרגשתי דקה לפני כן, אני גם לא יכולה לשכנע אותו. והוא לא יכול לשכנע את עצמו. ואולי זה באמת כל כך דרמטי רק בראש שלי. על מה שכתוב כאן עכשיו לא הייתי חושבת אפילו להגיד בשיחה. אני פשוט כל כך מטומטמת.

ומה שמצחיק זה שאני מייחסת להכל כל כך הרבה חשיבות... אני מרגישה מגוכחת אפילו בעיני עצמי

אני לא יודעת לאן לכוון את עצמי ואני לא יודעת מה אני רוצה.

אני הולכת לקן היום.

לדבר.

ואני אהיה נחמדה.

אני ממש אשתדל.

ואני לא אצעק ולא אבכה.

אני חיה בסרט רע.

נועה

זדיינו

מצחיקים, באמת נראה לך שאני לא יודעת מי אלה אנשים ה"ללא שם"? איפה נראה לכם אני חיה?

אולי אני שתלטנית מטומטמת

ואולי אני כלבה מהגהנום

לפחות אני לא צבועה כמו כמה מכם

לילה טוב שיהיה, כוסיות

אין לכם מספיק ביצים בשביל לבוא ולהגיד לי בפנים את מה שיש לכם

מצחיקים באמת

שלום קבוצת ככה היקרה

הא לכם סטייטמנט

נשבר לי מלסחוב את כולכם על הגב שלי.

זה מתחיל בדברים הכי קטנים שעולים לי על העצבים. זה מתחיל בעצלות המשתפכת שלכם וחוסר האמביציה המשווע, למרות שיש ביכולתכם לעשות הרבה יותר; כשמלטפים את הרצפה במקום לקרצף, כשמרימים שתי חתיכות נייר מהרצפה במקום לנקות את החדר. זה ממשיך בזה שאתם הולכים מכות בפעולות ובפעילויות הקיניות, נמרחים על הבנות ומתים לצומי מהכיוון הלא נכון. בזה שאתם באים לפעולות במטרה לפוצץ אותן. זה מסתיים בחוסר האחריות המזעזע הזה. אתם באים והולכים. יש לכם אפס מחוייבות לקבוצה עצמה, לקן. אתםגופים נפרדים. לקבוצת ככה אין דימוי של "אנחנו". אין לכם מושג כמה שזה מתסכל להגיע לשפ"ק, אחרי לילה שבו הלכתי לישון בשלוש וחצי, ולגלות שאני שם לבד. אני, רמי, יואל ונגה.

התחלתי לבכות שם.

מכאיב לי לדעת שפשוט לא אכפת לכם מזה. אם אני לא אזום דברים, מי יזום דברים? לכם מצידכם, שום דבר לא מזיז.

פאק איט. פרקו כל עול. פוצצו פעולות, שגעו את רמי, הרביצו אחד לשני עד שהנשמה שלכם תצא. אני רוצה לעזוב את הקבוצה. בואו נשים את זה במקום. אני בנאדם די מרכזי בקבוצה. אני חושבת שאני מרכזת חלק גדול ממה שקורה. מפריע לי לראות שאתם עומדים מנגד ולא אכפת לכם. באמת, תבינו, יש הבדל בין תנועת נוער לבין חוג. אתם חייבים לתרום מעצמכם. ואתם לא. אתם באים לקן כדי להתפרק. אין לכם אחריות, אין לכם מחוייבות. אתם לא דורשים מעצמכם כלום, ואני בכלל לא חושבת שזה לא לגיטימי לבקש, להגיד, לדרוש מכם, לדרוש מעצמכם יותר. מי שלא מסוגל לזה מוכרח לקחת את עצמו בידיים, או ללכת.

באשר אלי.

אני באמת לא מסוגלת לעמוד בזה יותר. כמה זמן זה כבר ככה? שנתיים? קשה לי, באמת קשה לי. קשה לי לסחוב את זה על הגב שלי, קשה לי להיות תמיד זאת שנוכחת בפעולות כמעט תמיד, קשה לי להיות זאת שתמיד מודיעה כשהיא לא באה, קשה לי להיות זאת שתמיד נוכחת בכל הפעילויות, בקבל"שים ובשפ"קים, קשה לי להיות זאת שמשתפת פעולה, קשה לי לאכול את החרא שלכם, קשה לי להיות זאת שתמיד נשארת אחורה לקפל את הדברים, קשה לי להיות תמיד החניכה המצטיינת.

זה היה קשה לי פחות אם לא הייתי מקבלת מכם, קונסטנטלי, יריקות בפנים.

תראו למשל את מקרה הפנדה של אתמול.

שלום לטם. אני לא תוקפת אותך. אני בכלל לא. עומדות לי דמעות בעיניים כשאני כותבת את זה.

ישבת אתמול וריסקת צבע פנדה חום על השולחן, סתם ככה.

אמרתי לך שחבל שהרסת אותו. הוא היה שמיש. לקן אין הרבה כסף, ואת מעט הכסף שיש לו הוא לא משקיע בפנדה.

אמרתי לך לנקות את זה.

אמרת, מה תעשי לי אם לא? תפסיקי לתפוס פיקוד כל הזמן!

שאלתי אם היית רוצה לתפוס פיקוד במקומי.

שתקת.

נועה

אתמול יצאתי עם משה, צחוקים. הפוסטים הממורמרים הקודמים נמחקו אגב, הגיעה העת לבאר את כל החרא להבהיר את זה שיצאתי מלכה מכל הסיפור.

אני באה לשם. עזבו את זה שהוא עצום, כלומר, אני מגיעה לו בערך עד הפיטמה, ועזבו את זה שיש לו ליפה בגודל של כל ראשון, הידיים שלו! פאקינג איי! לא חשוב. הלכנו לקולנוע, לראות את לאהוב אותך מאז, שבפעם הקודמת נרדמתי בו. הנחתי שיהיו ציצים, בקטע הזה נחלנו אכזבה כבירה. ועכשיו, שאלה! (או שמא, שאלה?)

מה אני אמורה לחשוב כאשר בחור מפלרטט איתי, וזורם איתי, ואומר שאני אירדם בקולנוע שוב אז הוא ינצל את זה, ואומר שהוא יוצא איתי לדייט, מה אני אמורה לחשוב, בנות? נכון מאד - אני אמורה לחשוב שזה דייט. מאה נקודות. עכשיו, בנות יקרות, סדרות הנעורים האמריקאיות, החברה הקפיטליסטית ונקבות מנוסות ממני ברחבי העולם קבעו סטנדרטים ודפוסי התנהגות מיוחדים לרגל מאורעות שכאלה, ואני, כידוע, בנאדם כנוע מאד, מצייתת  להם ללא לאות.

שאלה נוספת - את יושבת עם בחור שנראה נחמד וגם עושה רושם של בנאדם אינטליגנט שאפילו לא מעשן, בקולנוע. כיצד תנהגי? כמובן, כנקבה טיפוסית, מאחר וכולנו נקבות! את תגעי לו בכתף וברגל כאילו בטעות, ואם יש לו שיער יפה תתחבי את אצבעותיך ותעשי סיור בקרקפת הגברית הבלתי מוכרת שיושבת לידך, ולקראת הסוף תתני לו נשיקה נקבית משהו על הלחי כדי להצהיר על כוונותיך. עד עכשיו הכל הולך ממש סבבה, לא יודעת, אני ראיתי בכל הסיטואציה הזאת הרבה מאד מין. עכשיו, נחזור לנשיקה: אני דופקת לו נשיקה סו קולד נונשלנטית על הלחי, ואז הוא לוחש בבאס המחרמן משהו שלו, משפט שהלך בערך ככה: "אני מתייחס אליך כמו לבנאדם שלא יכול לקיים מערכת יחסים עכשיו". מעבר לעובדה שמדובר באמירה לא טאקטית באופן משווע (משווע לבעיטה, כנראה), מערכת יחסים? מה? אני חשבתי יותר לכיוון של להתמזמז והביתה. שאלה נוספת - האם בהתנהגותי הטיפוסית מאד שידרתי משהו שאומר מערכת יחסים? אפשר לחשוב, בחור שפגשתי לפני פחות משבוע, בחור שנפרד מחברה שלו לפני פחות משבוע; כמה כבר יכול לצאת מזה? אני לא יודעת מה השתמע ממה שהלך שם, אבל אני רק יודעת שזה היה מאד מאד מוזר.

בגלל היותי טיפוס די אמפתי רוב הפעמים, בכיתי נורא בסצינה האחרונה של הסרט. זה היה סרט צרפתי, די מייבש בהתחלה (משה הזכר ההיסטרי יושב לידי ואומר כל סצינה שניה, "עכשיו קורה משהו. עכשיו! תאונת דרכים. עכשיו! מישהו חייב למות!"). הסצינה האחרונה פיצתה על הכל. מסופר שם על אם שהשתחררה מבית הסוהר אחרי חמש עשרה שנים שבילתה שם על "רצח" בנה. היא סירבה במהלך כל משפטה להסביר את מעשיה ולכן קיבלה עליה את הגיזרה המרה. בסצינה האחרונה נגולה האבן מעל הסוד האפל משהו; היא סיפרה לאחותה הקטנה, שבביתה היא התמקמה אחרי שחרורה מהכלא, כי מה שביצעה לבנה הקטן בן השש היה המתת חסד. שתיהן בכו בטירוף והכל, ואני בכיתי ביחד איתן. יכולתי להבין את האם המיוסרת שלא עמדו בה כוחותיה עוד לחזות בסבלו הנורא של בנה החולני בן השש, יכולתי להזדהות איתה. ובכיתי, מי ישמע. יוצא שאני בוכה בסרטים.

והבחור הכה דודתי הזה, שהתנהג כמו עירבוב של אח גדול וסבתא, החזיק לי בכח את היד, ונגע לי ברגל, וניסה לשים לי את היד על המצח, אבל זזתי ממנו. לא מקלקלים דברים נחמדים, אלוהים ישמור, אני שונאת אמירות שלא במקום.

אחרי שיצאנו מהאולם הוא עוד ניסה להבהיר לי שהאמירה הזאת בכלל לא עסקה בי, אלא בו (וואדאפאק? איך בדיוק יכול להשתמע מהמשפט הזה שמי שלא יכול לנהל מערכת יחסים זה הוא?). לא רציתי להגיד לו מה שחשבתי אז מולו, כי זה היה עוד פחות טאקטי ממה שהוא אמר בעצמו, אז השארתי את הבסט פור לאסט. בסדר, I was playing cool, עד כמה שיכולתי, בתור אדם נוירוטי למדי, מסתבר. בכל מקרה, הלכנו אחר כך לוידאו צפריר, רציתי לקחת סרט. דיונים על הסרטים והשחקנים והבמאים ויאדה יאדה יאדה. אז אמא שלי התקשרה ותהחילה לנזוף בי נזיפות אופייניות של "איך תחזרי? ומה את עושה? וגו' וגו'", ובמצב רופף זה התעצבנתי עד הסוף ויצאתי מחנות. הוא יצא אחרי (לא לפני שהוא קנה קלטת, או קלטות וידאו, ביניהן פיי של ארונופסקי) וניסה בגיבובי תנועות משותקים ומשפטים ספק לועגים ספק מנחמים להעביר איזשהו מסר בלתי ברור. עוד יותר מוזר מקודם. Awkward. לא זוכרת כבר איך הגעתי לזה, אבל כדי לשבור את האווירה המביכה שהיתה שם ציינתי איזו אנקדוטה ממלך האריות ואז ציטטנו עוד קצת. "למה את חושבת שכולם מבינים אותך?", הוא שואל אותי. מה לא היה ברור במסר שהעברתי שם? אתה מטומטם אש, האם זה עד כדי כך מורכב? ואז אמא שלי באה ונטשתי אותו שם לבדו.

אחר כך עוד העברנו סמסים מפה לשם. הוא כותב לי, "אנחנו מכירים שלושה ימים, יצאנו, את רצית יותר". אז כתבתי לו, "אנחנו מכירים שלושה ימים, כמה יותר כבר יכולתי לרצות? חתונה?"

אחר כך הוא עוד ניסה להשיב את כבודו, האבוד בעיני, באמצעות האמירה הסתומה והלא קשורה לכלום על כה ש"הקטע ממלך האריות היה משוחק יתר על המידה על ידי", בצירוף הסמיילי הזה -_-. אוך, זה פשוט מדהים, כל הבנים אותו דבר.

מאוחר יותר עוד נזפתי בו במסנג'ר, ואמרתי משהו (שממש מצא חן בעיני אחר כך, אגב), משהו כמו שככל בנאדם מבין יותר ביחסים תוך-רחמיים ככה הוא מבים פחות ביחסים בין-אישיים. קצת עצוב, לא?

לא יודעת, לי יש הרגשה שיצאתי מזה בסדר. מעבר לזה שזו סיטואציה נורא משעשעת, בדיעבד. אתמול בערב זה נראה לי משפיל נורא, עכשיו זה די מצחיק.

דבר אחד,

אם אתם מגיבים

אל תשפטו אותי, אני שונאת את זה

והפעם אני אפילו אהיה דיקטטורית ואמחק תגובות שלא יראו לי

כמה טוב להיות בעלי הבלוג!

נועה

עוברת

חוסמת

מוחקת

כואבת

שוכחת

מתחילה

מחדש

הרגת אותי, דניאל, הגיע הזמן לגמור עם זה. יש גבול גם לסף הכאב שלי.

Forget me for good.

ויותר לא נחזור לדבר.

אני מפתחת בשעות האחרונות שנאה היסטרית אליך

זה כל כך פאקינג משחרר

שומעת צליל חיוג.

שומעת רחשושים.

"הלו."

- "רומן!"

"למה התקשרת?"

- "וואו, אתה נחמד!"

"לא, אני פשוט עם אנשים."

- "תבוא מחר בבוקר לפארק פרס."

"לאן?"

- "לפארק פרס. יש לאח שלי יום הולדת וזה..."

"כן, אני יודע."

- "זה מוקדם אבל. אני אהיה שם בעשר. מתי אתה קם?"

"בשמונה."

- "אז סבבה. תבוא."

"אוקיי. ביי."

ניתוק.

ביום ראשון מסתיימת תקופה. אני עוברת, נקווה לטוב.

מי יש ביום ראשון?

ביום של הבחירות תיכננתי לנסוע עם אהובת נפשי להיפגש בת"א. היא ביטלה.

רצתי ללכת לסרט עם תמר. היא ביטלה.

בסוף ירדנו על ופל בלגי.

החיים שלי מעולם לא נראה כל כך קודרים.

אני כנראה הולכת להוציא מרשם חדש לכדורים.

אי אפשר כבר עם החורף הזה

אני לא אכתוב אליך, אני אכתוב עליך ואכתוב לכולם.

אני לא יודעת מאיפה להתחיל. מתי נפרדנו? לפני כמעט חודש וחצי ככה, לא? נראה לי שכן. אני מתמודדת, אני משוכנעת בכך שאני עוברת את זה. התגעגעתי אליך, אתה יודע? טוב שחזרנו לדבר. זה גומל אותי ממך. זה מראה לי כמה שאתה מטומטם.

יש כמה קלישאות שמוכיחות את עצמן כל פעם מחדש. אני כל  פעם נדהמת מכמה נכונה הקלישאה שטוענת שהאהבה עיוורת. וג'יזס, כמה שהיא עיוורת. הייתי שלך, פשוטו כמשמעו. שלך. עד לפני כמה ימים הייתי בטוחה שמה שקרה היה רק בגלל שפשוט לא אהבת אותי. לא יכולת לשלוט בזה, השתדלת. עכשיו אני די בטוחה שאתה סתם נצלן. זה היה קשר שלי עם עצמי, למרות שבהחלט היה ניכר שהיית שותף מלא במזמוזים והתחרמנויות כאלה ואחרות. אחלה ציצים יש לי, אה? והם היו בחציים שלך.

הייתי חושבת עליך מצאת החמה עד צאת הנשמה, ובאמת שהיא יצאה יפה מאד.

אולי הכל היה לא בסדר בגלל שהייתי כל כך בסדר. יש אנשים שמסתנוורים מהכנות הנוראית הזאת. כנראה שאתה אחד מהם. אני אדם עירום. עירום ועריה הייתי לפניך, ולקחת אותי כמו שאני. אני לא חושבת שיש הרבה אנשים שהכירו אותי טוב כמוך. אתה לא ניסיתי להכיר אותי. אני ניסיתי להכיר אותך, ולהכיר לך אותי. אתה אדם קר, אדיש, סגור, פסיבי וחסר תועלת. אתה כועס, רגיש, ומעל לכל, אתה מטומטם בצורה פורצת גבולות. בנות אחרות לא היו מתאמצות. אתה תמות לבד. עד אתמול בלילה חשבתי שלא הייתי שווה אותך. לא הגיע לי, כל זה. לא הגיע לי לקבל את מה שבמשך מעל לחצי שנה רציתי, אותך, אתה שהיית בראש מאוויי שלא בצדק.

עכשיו אני חושבת שאתה לא שווה אותי. אתה לא שווה אף אחת. אתה תמות לבד.

לעזאזל, לא רציתי לכתוב אליך, והנה זה שוב יצא ככה. זה לא בשליטתי כנראה. זאת הפעם האחרונה. מה זה משנה, ממילא אתה לא קורא את זה.

באמת, בנות אחרות לא היו מתאמצות. אתה לא שווה את המאמץ, אתה לא שווה את האכזבה שלי. יכולתי לנצל את הזמן הזה לדברים הרבה יותר טובים. זה מה שהיית, זה מה שאתה. בזבוז של זמן.

אתה לא שווה את האהבה שלי, אתה לא שווה את הגעגועים שלי, אתה לא שווה את הכעס שלי, אתה לא שווה את היחס שלי.

עשיתי כל כך הרבה דברים שלא תדע עליהם בחיים שלך, ושאני לא אצטער עליהם בחיים שלי, אף פעם. המון המון דברים. זה מחשל, כל הקטע הזה. ואכפת לי ממך, אכפת לי ממך מאד. אתה חבר טוב, קל להיות חבר של גוש קרח. אני מסתתת אותך בראש שלי בדיוק כמו שאני רוצה. עדיף שתישאר בראש שלי. אולי באמת עדיף.

אני לא מקווה שתסבול. אני לא כועסת עליך. אני כרגע מרחמת עליך, בעיקר. אתה אדם מסכן ואומלל. אני מצטערת בשבילך.

What a shame.

קוראי בלוגי היקרים, בחגיגיות אני מודיעה לכם שעידן חדש נפתח. אני לא אכתוב יותר לדניאל, אני אכתוב אליכם.

אני אמשיך לבכות על מר גורלי כנראה עד סוף אפריל, אבל לך לא יהיה שום חלק בגורל הזה שלי לשלושת החודשים הקרובים.

לרוני יש נבואת זעם מעודדת. רוני אומרת שמגיע לי כל כך הרבה יותר. היא צודקת. היא אומרת שאני אמצא מישהו חדש, שיגור בעיר, שיאהב אותי. ואם לא עכשיו, אחר כך. היא אמרה, במינוח אחר, מעט יותר מאופק, שבשלב מסויים השריפה בתחת שלי תכבה, ואני אצא מהטירוף, ואני לא אהיה תלויה באף אחד חוץ מבעצמי. הרקטום שלי מרגיש עכשיו מצויין.

נועה של עצמה, ושל אף אחד.

אני יכולה לשים עליך קו בטו די ליסט שלי. כל הכבוד לי, שרדתי אותך.

לפעמים אני לא בטוחה אם אתה לא מתייחס אלי פשוט כי לא אכפת לך או כי אתה מתבייש לומר דברים.

ברטי אומר שזה ככה כי קשה לך, כי אתה ככה וככה וככה ואני שמה זין על הככה שלך.

הנשימה שלי נהיית לא סדירה מלחשוב עליך

יש לי עקצוצים בקצות האצבעות

כל מיני מחשבות, פנטזיות וזכרונות שיש לי ממך נכנסים לי לראש.

לא דיברנו כבר יומיים וזה מרגיש לי כמו נצח.

מרתיח אותי לפעמים, שלא משנה מה שאני ארגיש אליך כי לך זה לא באמת יזיז אם אני אהיה שם או לא.

לא היה לך אכפת להיות ביחד או לא להיות ביחד

לא אכפת לך אם נדבר או לא נדבר

ולא יהיה לך אכפת אף פעם.

ומי אני בכלל שאני אצפה ממך להרגיש ככה?

מי אני בכלל שאני אקווה שיהיה לך איזשהו קשר איתי?

את מה שהיה אני הרסתי, ואתה לא חייב לי כלום.

ובכל זאת נשבר לי הלב פעם אחרי פעם אחרי פעם.

אני חיה במבוי סתום

אני חיה במבוי סתום ואני מאשימה בזה אותך.

זה לא הולך לקרות

אני כבר לא אשן עוד הלילה.

הלוואי שידעתי מה קורה שם אצלך. אתה הבנאדם שהכי חסר לי בחיים שלי. הכל ריק בלעדיך.

תחזור, תחזור

תבטלו את הכל, לייף אופרייטורז, תבטלו את זה

נמאס לי

קחו אותי מכאן

05:28 עריכה

אני אוהבת אותך

כוסאמאמאמק

אני אוהבת אותך.

12:59 עריכה שניה

אולי באמת עדיף במצב הנוכחי, אולי עדיף לי להתגעגע אליך.

ממילא זה מרגיש כאילו אני כל שניה אתמוטט.

ואתה, מה אתה עשית

מה אתה עשית חוץ מלהגיד לי לעשות מה שבא לי?

וכן, אולי אני באמת כועסת עליך, דניאל. הנה דבר אחד שאתה יודע עלי יותר טוב ממני.

And my lips, they don't kiss

they don't kiss the way they used to

and my eyes don't recognize you no more

For reasons unknown

שיט איזה פוסט גרוע, אני עוד אתחיל לעבוד במתכונת של שלוש מילים וסמיילי.