פעם שלישית כי טוב בתולדות הבלוג המפואר, אני מאחלת לכל קוראים שנה מלאת סקס.

את הסילבסטר חגגתי בחיקו של אהובי האחד והיחיד. נשיקת סילבסטר ראשונה ומתוקה יותר מכל הגלידה שטחנו ביומיים האלה שהיית אצלי, ותאימנו לי שמדובר בדי הרבה גלידה. אין רגע יותר מרגש מזה שבו הלחישה זזה מאחד לאפס. אני אוהבת אותך, אוהבת אותך, אוהבת אותך.

איך אני מסכמת את אלפיים ותשע, באופן כללי?

שנה של התבגרות מאד מאד מואצת. מכל הבחינות. שנה פרוגרסיבית, מעייפת, מחכימה ומחשלת. מרחיבת אופקים ומאירת עיניים.

ואתם יודעים מה הכי טוב?

היא נראית כמו גרסת בטא של אלפיים ועשר. :)

איזה טירוף בימים האחרונים, יא אלוהים. אבל שוב, אמרתי ואחזור שנית, כל המאמץ משרת מטרה אחת ויחידה - המשלחת לאמריקה.  ביתספר יוציא בקיץ הבא עלינו לטובה משלחת שתנה שני אנשים בלבד (!) למיין, ארה"ב, מחנה זרעים של שלום - מעין מחנה צ'ילי-ווא-ווא (כן כן! אני רפרנס לפנתר הורוד! אתם ממש לא טועים!) שמתיימר לדון בסוגיית השלום העולמי. ממכרים שעברו את החוויה בשנים קודמות, שמעי שזה דבר משנה חיים. בכל אופן, הדרישות שהוצבו כדי לזכות במקום הנחשק ע הטיסה הן אנגלית רהוטה, כמובן (צ'ק!), בריאות טובה (צ'ק!), מעורבות חברתית, נכונות לתרום לקהילה וזיקה לישראל (צ'ק צ'ק אנד צ'ק אגן איף נידד), ולפחות בקטע הזה אני יכולה בהחלט להתהדר בנוצות שלי. אני חושבת יש לי המון מה לתרום לזה ואקווה שיקחו אותי. הרבה בטוחים שכבר שמרו לי את המקום בטיסה. מה אני אגיד לכם חוץ מזה שזה נשמע הגיוני?

אתמול היה השלב הראשון של חתול הזהב. היה טירוף, אנדרלמוסיה. נתראה בגמר, מן הסתם.

ובכלל, אני צריכה לעדכן את הטו דו ליסט שלי.

המון טוב קורה.

אתה צודק, יפה שלי, העולם הוא מקום טוב.

העולם הוא מקום טוב ולי אין פואנטה.

אבל היי, אני אוהבת לחיות כרגע. עם כל החרא שמסביב. שלא תחשבו אחרת, אפילו לא לרגע.

נועה

משוב - פעילות שבועית

...

הערות: היה טוב!

דן שוב ניצח אותי ברברסי.

ואז היא הפליצה.

הידעתם שאם תעברו בערב ליד מגדל השמש במכון ויצמן תוכלו לשמוע צרחות של קופים?

אמיגדלה

היפוקמפוס

צרבלום

היפותלמוס

טקטום

הכל טוב ויפה, אבל למה באמת אנשים מקבלים צמרמורת?

חתכת מכוער, לא באת לבר.

ישבת בבית עם אמפישלוש

אני בבר נתתי בראש!

(הפגזתי! הרמתי! יאםיאםיאםיאם)

כל טבח שיש לו בלוג נהיה לי פתאום חיים יבין.

נועה

שימו לב שמדובר בפוסט השלישי שלי ביממה האחרונה. אני בהייפ מטורף והיסטרי. אני כותבת כרגע מבית שבו אני משמרטפת כבר משש אחה"צ ונשארו לי עוד כמה שעות טובות. עבודה? יש! עבודה רבה (מי ליד הפסנתר? הפנתר! מי יוצא בריקודים? הגורים החמודים! א-בא פיל! א-בא פיל או-טו-מו-ביל!) והאמת היא שאני מגלגלת די הרבה כסף. יש כאן מקלדת לוג'יקט מדהימה ונוחה עד לאין שיעור, אני מוכרחה להשיג לי אחת כזאת. האמא בבית כותבת פוסט דוקטורט במדעי המחשב ועל כן היא עובדת מהבית. היא הסבה את הממ"ד לחדר עבודה גדול ויש כאן על אחד המדפים ספר שנקרא Let Us Paint Nudity. מלבב.

ביום שישי בהתקף אימפולס פטישיסטי ביותר קפץ עלי חשק עז לקנות פאזל. בקניון ברחובות יש חנות שלמה שמוכרת רק פאזלים מכל הסוגים והמינים, אז הדרתי את עצמי לשם ורכשתי פאזל בן אלף חתיכות עם כבשים מוזיקליות. כל כבשה מייצגת בו סגנון מוזיקלי אחר; יש כבשה קלטית עם חמת חלילים, יש כבשת פולק עם אקורדיאון, יש כבשת פאנק עם מוהוק, כבשת פופ עם תספורת קסדה וגיטרה המעוצבת ככינור, מחווה מובהקת לביטלס (מג-ניב!) וכבשת רוקנרול עם בלורית שרמנטית וגיטרה המטה לכיוונה את מוט המיקרופון, מחווה אלביס פרסלית. אה, ויש כבשת סלסה משעשעת עם מרקס. הפאזל קשה לאללה כפי שכבר סיפרתי לחלק מקוראי הבלוג הנאמנים, מאחר ויש המון רקע כחול אחיד לפאזל הזה, ויש בסך הכל שלושה סוגי כבשים שמופיעים בפאזל רק פעם אחת. מרבית הכבשים מופיעות פעמיים שלוש ברחבי הפאזל, מה שמקשה פי אלף את מלאכת ההרכבה. על מנת להקל על המיון תלשתי כריכות קרטון ממחברות ישנות וגזרתי קופסאות קטנות על מנת לארגן את חלקי הכבשים השונות והמשונות. עד כה ההרכבה מתקדמת יפה, עבודת נמלים סיזיפית, אבל נו, זה הקטע של פאזלים. ככה או ככה, מאז ומעולם הייתי בנאדם סבלני.

האמת היא שעכשיו אני מרגישה כאילו אני מסוגלת להמשיך הלאה.

שוב, בהתקף אימפולסיבי בלתי נסבל, שלחתי הודעה לכרם. סופי תהרגי אותי, אני חלשת אופי. שאלתי אם הוא עדיין אוהב אותי והוא השיב בחיוב. כתבתי שאני מתגעגעת, והתנצלתי על כך. הוא כתב שהוא רוצה להמשיך הלאה. כתבתי לו שהוא שקרן, ובזאת נגמר הסיפור.

כאן זה נסגר. זה אף פעם לא הרגיש כל כך סופי. השורה האחרונה נחתמה, וזה הכל. I'm willing, I'm ready to start fresh.

המאת היא שאני גם לא מתגעגעת אליו כל כך. אני באמת אימפולסיבית מאד... ככל שיותר אמיתות חיים מתרסקות לי מול העיניים זה עושה רושם כאילו אני מכירה את עצמי רק יותר ויותר טוב. החיים הם דייט ארוך עם עצמי. חזרתי לחפש בחורים. אני לא דוגלת גדולה בתורת הזן. דברים לא באים מעצמם. במידה ואתייגע אמצא, אני מניחה, במוקדם או במאוחר. עד אז אני שוגה בהזיות, עושה כסף ומרכיבה פאזלים. אני חושבת שמצבי באמת לא רע.

העפתי שוב מבט מסביב לחדר, יש כאן ליד המחשב תמונות וציורים של הבנים הקטנים והמקסימים של המשפחה הזאת. ילדים טובים ונחמדים ומנומסים עם עיניים גדולות וטובות וחיוך לבן לבן לבן. תלוי כאן ציור שהוא בעצם דף לבן, תעשייתי כזה, מאלה שבאים בגליל ענק, עם שוליים מחוררים שאפשר לתלוש, מכירים את אלה? דף כזה עם קשקוש גואש, גיבוב של אדום, סגול כחול וירוק לימון כזה. למטה האמא החרוצה הוסיפה כיתוב - "דרקון שהתחשמל". איזה חמודים.

ד"א בנוגע לפרחים בעליית הגג - הא לכם הצהרה

מעבר לזה שהספר עוסק בנושא מחריד כגילוי עריות, הוא פשוט גרוע ותו לא. לוליטה עסק בסוגיה מינית פחות איומה מהנושא של פרחים בעליית הגג, בעיני לפחות, אבל ללוליטה לפחות היה קו עלילה רציף ואחיד שנבנה בקצב ריאלי. נראה לכם סביר שילדים שכל היום גוזרים פרחים מנייר פתאום יחליטו שבא להם להתפשט ולהישכב מול החלון? או שיש לי בעיות בהבנת הנקרא, או שזה פשוט ספר מסריח. זה הכל. כמובן שזה לא ימנע ממני מלסיים לקרוא אותו, אבל רק שתדעו. זה כמו הרומן שלי עם דה הילז, מורבידי וממכר.

a tout a l'heure

נועה

הוא אמר שהוא מוחמא. ואז הוסיף, בסוגריים: באמת!

וכן, בטח שאני מבואסת עכשיו. דמיינתי מקודם, בעודי שוטפת ידיים בשירותים של הקונסרבטוריון, שהוא מתקשר אלי באחת עשרה בערב. אני שומעת את הסקסופונים של הג'ז של יום שלישי בצוללת, והוא צועק לטלפון, "נועה, אני שיכור! אני אוהב אותך"

אולי באמת זה סתם ריבאונד, אולי זה סתם בשביל ההרגשה הטובה. אולי זה סתם כדי למצוא תעסוקה חדשה, עדיף שיהיה איזה קראש מטופש על מישהו אחר, אפילו כשאין סיכוי, מאשר להיות שרויה במחשבות של "מה היה קורה אם" בנוגע לכרם, שאיתו, אגב, ניתקתי את הקשר ביום שישי. הוא שאל אם זה לצמיתות; עניתי לו, שאם יזכור, שיתקשר אלי באותו יום - בעוד שלושה חודשים. הוא לא יזכור. אחרי מה שהוא אמר באותה השיחה, שבה הכבוד שלי נטחן עד עפר בפעם האחרונה כשאמרתי לו שאני אוהבת אותו ושאני לא מסוגלת, אין סיכוי שאני מתחרטת על המהלך הזה. הוא אמר את הדבר הכי מפגר, הכי לא טאקטי והכי מצחיק, במבט לאחור, שהוא יכול היה להגיד. כה אמר האיש: "את צודקת נועה. את שווה יותר, אני מצטער על הכל. אבל אמרת לי משהו שבאמת גרם לי לחשוב -

אני באמת צריך MP3".

הפרצוף שלי באותו הרגע נראה בערך ככה: O________________O. הוא מגחיך את עצמו למוות. אולי בעצם לא אותי הוא משפיל, אלא רק את עצמו.

אני מעסיקה את עצמי ומשמחת את עצמי בדימיונות ילדותיים על מישהו שבחיים לא פגשתי. אני יודעת שאין ולא יהיה לזה סיכוי, למרות שבאיזשהו מקום אני מקווה שיקרה איזה מצב סוריאליסטי במיוחד שבו יהיה. בסך הכל בסדר.

וואו, אני כל כך מקווה שהוא לא קורא את זה. אם הוא קורא את זה אני אמות, אני פאקינג אמות

נועה

כמעט.

כפי שאמרתי לכרם, אני על הקשקש מלהתחרפן. יש כמה צירים שהחיים שלי עומדים עליהם ואם אחד מתפרק כל השאר כורעים תחת הנטל.

יש לי בעוד ארבעה ימים יום הולדת. שמח זה לא, יותר לכיוון של בא לי לבכות.

מחר בלילה אני אמריא לי לכיוון רומא (שבכלל לא נמצאת ביוון) לארבעה ימים נוספים שבהם אני לא אפגין את כישורי המשחק הפיקטיביים בשיעורי ספרות, פיקטיבית אף היא, גם כשהם בכלל לא שלי. יש לי כאב ראש היסטרי ועייפות בלתי נדלית, הציונים שלי טובים ובכל זאת לא מספיק, והכל כל כך ספוגי כאילו זה עתה השתחרר מקפיציה של איזו תבנית פלא. מי כמוני אוהב מסיבות טאפרוור

אני מדברת שטויות. התגעגעתם אלי?

אני כל כך רוצה שהכל יגמר כבר, זה מרגיש כמו להיות לכודה בין שערות של מברשת שינייים. הייתי ביום שבת בטיול ונתקפתי עצבות עזה לפרקים. אלה לא דברים שצריכים לקרות בטיולים, אוף. מברשת שיניים אה? אני מבלה את זמני בלצייר בצורה רפטטיבית וממוכנת משה צורות שחוזרות על עצמן בגדלים משתנים על חתיכות נייר שאני מוצאת על השולחן. זה לא כל כך קור רוח, זה יותר כמו אפאתיות. אני לא בטוחה מה עובר עלי.

כרם דואג. כרם דואג?

אני אוהבת את כרם.

כלום לא עצוב.

נועה

אם שגיב ידע מזה הוא יהרוג אותי, אבל אני יושבת ומכרסמת פה את הכנף של הדרקון האדום מהדיסנט שהוא שכר מטקטיקה. השתחררתי מביתספר ארבע שעות לפני הזמן ועכשיו אני יושבת כאן וכתבת את הפוסט הזה. נתקפתי חשק עז לכתוב משהו קצת אישי.

טוב, הנה, חזרתי. התחלתי את הפוסט הזה בשתים עשרה שלושים וחמש ועכשיו השעה היא שתים עשרה חמישים ושלוש. עשיתי משהו מאד לא קונבנציונאלי שלא עשיתי אף פעם, זה מאד לא אני. הפעלתי את המערכת בפול ווליום ויצאתי למרפסת לשמוע איך זה מרגיש. אני לא יודעת. היה איזה קטע באמלי שהמספר אמר ש"החיים נראו לאמלי כל כך פשוטים ושקופים פתאום". טְרַנְסְפֶּרַנְט, בהגייה צרפתית כזו שיש בסרטים צרפתיים על אנשים צרפתים. אני לא יודעת אם החיים פשוטים ושקופים, זה תלוי בשעה ובמצב הרוח. האם יש לפוסט הזה פואנטה? אולי היא תיברא איפשהו בהמשך, בינתיים אני פשוט אמשיך לכתוב ואראה מה יצא לי.

אני עוד אגמור לכתוב על הדיסקוגרפיה הטורית מתישהו. אני לא יודעת מתי המתישהו הזה יהיה, אולי כשיהיה לי כוח כמו שהיה לי ביום שבת. או שישי? מתי כתבתי את הפוסט הזה? אין לי כוח לגלול את העכבר למטה ולראות מתי כתבתי אותו. נראה לי שאני בכלל לא ארים את העיניים שלי מהמקלדת לארוך כל הפוסט הזה, שכנראה באמת לא תהיה לו פואנטה.

שיט, הרמתי.

אין לזה פואנטה בכלל.

גם לא תהיה, מהטעם הפשוט שהכל באמת באמת בסדר ואין לי כל כך מה לכתובץ מספר הכניסות ירד סהתאם, החיים שלי נהיים משעממים כאלה. אין ממש טעם לכתוב על הריבים של השבתות האחרונות ועל כל מה שחרא כי אין לי שום עניין בביאוס עצמי כרגע, אולי כשאני אהיה במצב סחי בחמש בבוקר, שוב, מתישהו, יהיה לי כוח להוציא את כל הקישקעס המשפחתיים החוצה. עזבו משפחתיים. את הקישקעס שלי ביחס לקישקעס המשפחתיים. קישקעס. קישקעס. אחלה מילה. קישקעס. May the kishke be with you. קישקע. קישקע.

רוצים לשמוע שיר יפה?

לרגל העבודה של יום ירושלים וזה החלטתי לצפות בשני סרטים שירושלים מופיעה בהם בפאזות שונות לחלוטין מאחד לאחד; איזה סרט עם אנטוניו בנדרס בתור כומר, ומישהו לרוץ איתו. ראשון צפיתי במישהו לרוץ איתו שאפשר לומר עליו הרבה דברים שיסתכמו במינוח מטלטל. זה בעיקר סרט מטלטל. אחר כך התקשרתי לכרם כמה פעמים והוא לא ענה. ממש כשכבר התחלתי לחפש את התנוחה בנוח במיטה הוא שלח לי סמס "ערה?" ששימח אותי. התקשרתי אליו.

"נועה, את לא מאמינה. ראית את הנושא החם בישראבלוג?"

- "לא, מה זה?"

"הנושא הוא אבא. אני מגיע הביתה באחת עשרה ומתיישב ומתחיל לכתוב. אני שומע אותו נוחר מהחדר ויושב עם דמעות בעיניים, כותב הקדמה, ואז פתאום הוא נכנס בדלת, 'מה נשמע, כרם?' איך קפצתי עליו, חיבקתי אותו... ודיברנו איזה חצי שעה אחר כך. אני אומר לך נועה, דברים כאלה לא קורים, זה... זה על אנושי.."

מאוחר יותר באותה השיחה אמרתי לכרם שהוא האהבה של החיים שלי. והתכוונתי לזה, התכוונתי. אני חושבת שבחצי שעה הזאת שידברנו אמרתי לו שאני אוהבת אותו מספר תלת ספרתי של פעמים. הכוח של הצירוף הזה מוגבל, אני אוהבת אותך, מהטעם הפשוט שבשלב מסויים להגיד שאני אוהבת אותך זה כבר לא מספיק. לפעמים יש לי קטעים שמתחשק לי להתחיל בליהוגי אהבה ביאליקיים גדולים מהחיים, ואז אני נבהלת מעצמי.

כשאתה חולה וצהוב, והשפתיים שלך נפוחות והאף אדום, כשאתה מקנח את האף, כשאתה עצוב, כשאתה צוחק, עם הפרצוף המתבייש, כשאתה ישן, כשאתה סתם עייף, כשאתה בוכה, כשאני משחקת לך בשיער, כשאתה דוחף אותי קצת במכונית בדרך מהבית שלי לרכבת, כדי שאני אחזיק לך את היד, כשאני מנשקת לך את הלחי, והגומות שלך, והזקן המכוער שלך, והידים המעוותות והציפורנים הכסוסות, וכשאתה מנשק אותי, וכשאני מחבקת אותך, וכשאנחנו רואים סרט, וכשאנחנו שומעים מוזיקה, והפנים שלך בצדודית, ויערות העד על הרגליים שלך, והזיפים שהפסקת לגלח רק לכבודי, ואוף מונטראל, ופריזפופ, ורוק של כושים. אני אוהבת אותך.

אני כל כך אוהבת אותך, יא רבנן! אין לך מושג קלוש אפילו.

אני מתחילה להתגעגע אליך כבר ברגע שאני יוצאת מתחנת הרכבת. וכשמשעמם אני חושבת עליך, וכשלא משעמם אני חושבת עליך, ובודקת כל הזמן את הפלאפון לראות אם הגיע משהו ממך ואז מחייכת כמו מטומטמת. אתה עושה אותי מאושרת, אפילו אם רק למעט זמן.

אני אוהבת אותך.

גם אנחנו עשינו כזה פעם! ויהיהי! *התלהבות*

מישהו מוכרח לקנות לי ליום הולדת עותק של פרחים בעליית הגג.

נועה

אבא, אמא ואחותי, מעין, בת ארבע, נוסעים במכונית. אבא חונה באדום לבן והולך לקנות פיצה. אמא ומעין נשארות באוטו.

מעין: אמא, למה נשארנו באוטו?
אמא: אבא חנה במקום שאסור לחנות בו, ואנחנו נשארות באוטו כדי שאם יבוא שוטר נוכל להזיז את המכונית מהר-מהר לפני שנקבל קנס.

מעין: מה זה קנס?
אמא: כששוטר לוקח כסף כשעושים משהו שאסור, קוראים לזה קנס.

מעין: מה שוטר עושה?
אמא: הוא שומר שאנשים לא יעשו דברים שאסור.
מעין: אתם עושים דברים שאסור?
אמא: לא.

מעין: אז למה אבא חנה במקום שאסור לחנות בו?

לאמא לא נשאר מה להגיד.

אני לא יודעת מה לכתוב. הכל נראה אותו הדבר. הבוקר עברו לי בראש הגיגים מפה עד להודעה חדשה וחשבתי כבר לכתוב בילבול מוח רציני כפי שחלק מכם נהנים לקרוא, אבל בסופו של דבר יוצא שאני מותשת מהבלוג הזה במידת מה, ואולי כשתסתיימנה הבחינות החשק שלי יתחדש כשהיה בחודשים שקדמו לכן.

אחת לשבוע בממוצע אני וכרם רבים. אנחנו מחליפים כל פעם את התפקידים, פעם אני נעלבת ופעם הוא נעלב, אני והוא ושוב. ולי זה קצת נמאס. הפעם זה תורו להעלב. אני מקווה שזה יעבור לנו, שוב, כשתסתיימנה הבחינוץ, בעזרת השם, יא רבנן.

אני אוהבת אותו, אני אוהבת אותךָ יותר מדי בשביל שהדברים האלה יתקלקלו, נכון? אני באמת באמת אוהבת אותך. עם כל מה שיש לך וכשאין לך כלום, מה שאתה ומי שאתה ומה שתהיה וכל מה שמשתמע מזה. לשים תמונה? זה רעיון טוב? שובר לבבות משהו? אני לא ממש יודעת.

אני רק יודעת שאני בעיקר מדברת שטיות

נ'

עריכה

עזבו

האמת היא שההרגשה הכללית היא פשוט מחורבנת

crappy, shitty, louzy

name it yourself

ואני מקלקלת כל מה שאני נוגעת בו

ושומעת מוזיקה לא מספיק מגוונת.

"משיקגו עד זאפה, אני רוצה את הכל"

1. רצפים אקראיים של מחשבות לא הגיוניות מתרוצצים לי בראש. זה כמו מצלמות אבטחה או חלון ראווה בחנות למכשירי חשמל שיש בה המון מכשירי טלוויזיה שמשרדים במקביל כל מיני דברים שונים, מאיך פגשתי את אמא ועד פסטיבל מספרי סיפורים. וזה לא שיש לי בעיות ריכוז או משהו... זה פשוט כאב מוח שאתם לא מאמינים. אני מנסה לדמיין את החלק הפנימי של הראש שלי ככל מיני דברים שונים: כמו משרד עם המון פקידים שמתקתקים במקביל במהירות של שלושים ושש מילים לחצי דקה דברים שונים בכל מיני עמדות מחשב שמופרדות במחיצות עץ מצופה פורמייקה לבנה. או כמו שידה עם המון מגירות. או כארכיון של מעריב או בבית אריאלה, או כמו הספריה, והכל עושה קולאפס פנימי וכל הסחלה נשפך על הרצפה או לתוך הריק פנימה ומחליק מהמוח הקטן אל המוח האפור אל גזע המוח ואל השדרה ומתנקז ברצפת האגן. חשיבה עושה לי אבנים בכליות.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

2. לחיים יש שתי אופציות צורניות עיקריות מבחינתי, זה משתנה בהתאם למצב הרוח. או שהם קוביה הונגרית או שהם כדור. הם קוביה הונגרית כשאני מרגישה מאד פלצנית, כמו עכשיו למשל. הם קוביה הונגרית מכיוון שהמסגרת היא תמיד זהה על כל שש פאותיה, וההרכב כל אחת מהן שונה לגמרי. אף פעם לא ידעתי לפתור קוביות הונגריות. החיים הם בצורת כדור כשכבר עייפתי מלחשוב. הם נראים אותו הדבר מכל הצדדים; הצבע משתנה לפי מצב הרוח.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

3. יש שאלות שאני לא יודעת איך להרגיש כששואלים אותי אותן, ולא משנה כמה פעמים אני נשאלת אותן כבר.

יש את אסף המוכר בצליל. הוא היה בטוח שאני יותר גדולה מסופי. הוא שאל אותה איפה אני משרתת. אני! משרתת! אני לא יודעת אם להרגיש מוחמאת או לכעוס ממש. אם להיות משועשעת מהרעיון או להיעלב עד עמקי נשמתי. וזה לא כאילו לא שמעתי את השאלות האלה משהו כמו חמישה מיליון פעם בשנתיים וחצי האחרונות. זה כאילו כל פעם היא הפעם הראשונה, וזה תמיד מביך באותה מידה. אני חושבת שזה מבלבל אותי וזה לא נחמד לי בכלל. עונג צרוף, פאק מי.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

4. אני חושבת המון על סקס. ועל אהבה, ועל נשיות, ועל פמיניזם. ולא משנה בכמה יומרה אני אמלא את עצמי אני לא יכולה להימנע מהעובדה שאין באמת נשים לא פמיניסטיות. זה טבוע לנו בעצמות מתוקף היוולדנו והיותנו בעלות וגינה. זה אינסטינקט, אף אישה לא תספוג עלבונות מהגבר שלה ותשתוק על זה. אף אישה לא באמת רואה את מקומה במטבח ואף אישה לא מוצצת לגבר שלה מתוך רצון עקרוני לענג אותו ולשמח אותו. נשים הן אינטרסנטיות, ובעולם גברי נשים הן זוג ידיים מבשלות, פה מוצץ וכוס פעור. אז אל תזיינו לי את המוח. עזבו. אני צריכה להפסיק לזיין לעצמי את המוח. אולי לא אישה עדיין, אבל האסטרוגן מכתיב יצר להיאבק על הכבוד שלי כנקבה. השאלה היא איפה אני באמת מוצאת את האיזון בתוך כל העניין. העולם הוא לא גברי. הנורמה מוכתבת על ידי נשים שמתכחשות להיותן נשים.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

5. מטריד אותי הרעיון של תגובות לא חיוביות שאני אקבל על הפוסט הזה, אולי יותר מעל פוסטים אחרים. אולי כי הפוסט הזה הוא הרבה יותר מטופש ממרבית הפוסטים האחרים שלי. בליל של הגיגים ריקים ויומרניים. מה שמרגיז זה אנשים שחושבים שמותר להם להגיד לי בפני ועלי את מה שאני אומרת על עצמי. זה שאני אומרת שאני יומרנית וריקה לא נותן לכם את הלגיטימציה להגיד לי שאני יומרנית וריקה. מוזר שיש די הרבה אנשים שיש להם מספיק ביצים בשביל באמת להגיד לי דברים כאלה. יש דברים שלא אומרים. אני אומרת על עצמי ולעצמי מה שבא לי בראש מאחר ואני לא חייבת לעצמי דין וחשבון. אתם תשבו בשקט ותשמרו את מה שיש להם להגיד לעצמכם. זה מעניין אותי מאד לדעת מה אנשים חושבים עלי, ובכל זאת, לרוב אני מעדיפה פשוט לא לשמוע את זה.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

6. טוב זין עליכם, זה הבלוג שלי. אני אכתוב פה הגיגים יומרניים וריקים כאוות נפשי. אתם מוזמנים להסתכל, פשוט אל תחלקו איתי את מה שיש לכם להגיד אם אני לא רוצה לשמוע את זה. בעצם אני כן רוצה. בכל השנה וחצי של קיום הבלוג הזה אני לא מבינה מה אני רוצה מעצמי, ולמה אני באמת כותבת כאן. אני יודעת שאני לא אוותר על הבלוג הזה עוד הרבה זמן מהטעם הפשוט שהוא הסב לי כל כך הרבה דברים טובים שהצליחו לחדור את הממברנה שמפרידה בין הספריה האינטרנטית לחיים עצמם, נגיד, את רוני, ואת כרם, והתעוררות של רעיונות שלא היה לי לוקיישן לבטא אותם בהם. ואני כן רוצה לדעת מה אתם חושבים, עובדה שאני כל בוקר בודקת אם מישהו השאיר לי איזה סימן, ועוד כמה פעמים נוספות במשך היום. השאלה היא כמה אני רוצה לשמוע ממה שיש לכם הלגיד לי וממה שאתם חושבים עלי ועל פרי מוחי הזול והפרוץ לעיני כל. אני לא אגיד שלא מעניין אותי מה שאתם חושבים ושאני כותבת בשביל עצמי בבלוג הזה, כי זה לא נכון. אם הייתי כותבת לעצמי הייתי כותבת יומן בוורד או משהו אבל בסופו של דבר כולנו טיפוסים סוציאליים וכולם רוצים לראות שאנשים באמת קוראים את החפירות שלהם, אפילו כשהן ריקות ויומרניות כמו שלי. אז אני אני כן רוצה לשמוע את מה שיש לכם להגיד לי. אולי זה יכול להתאזן באמצעות הדרך להגיד את זה. הנה עוד יתרון, כל אחד יכול לעבור ולקרוא ולכתוב מה שבא לו ואז ללכת, כי כולם מסתתרים מאחורי כינויים יפים שאין באמת טעם להתייחס אליהם ברצינות ולקחת אותם אישית. ואולי כן?

אני שוחה מצד אחד של החלון, מתנגשת בדופן, שוכחת מה עשיתי ושוחה בחזרה לצד השני.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

7. אני לגמרי רואה את עצמי מסתכלת על זה בעוד שנתיים או שלוש, וחושבת, פאק, כמה מטומטמת הייתי.

והנה תראו, הפעם אני לא מדברת שטויות!

8. אני אוהבת שגרה ואני אוהבת כשהחיים שלי משובצים לתוך רוטינה קבועה שמחולקת לימים ושעות. הסדר הוא ממני והלאה, אבל את מה שמתנהל בתוך הראש שלי ומחוץ לכותלי החדר שלי אני מעדיפה לסדר כי אחרת זה משבש לי את הסיסטם לגמרי ושופך את תוכני החוצה. יש פה סתירה גסה. אורגניזציה אצלי היא מכנה משותף למספר דברים מאד מצומצם בחיים שלי. אל תשאלו למה אני מתכוונת, אני לא בטוחה שאני מבינה את עצמי.

והנה תראו, אני שוב מתחילה לדבר שטויות.

9. אני לא מוכנה לספוג עלבונות מאף אחד מכם. אתמול ושלשום אני וכרם התקוטטנו. הוא בלחץ בזמן האחרון. הכל וכלום, תקופת מבחנים ומה שזה לא יהיה. זה לא חשוב וזה לא מעניין בסופו של דבר. אני ניסיתי להיות שם ולהקשיב ולתמוך בדקות הספורות שהזדמנו לו בשביל לחלוק איתי בימים האחרונים, וזה בסדר שלא היו הרבה כאלה, קורה. אבל זה לא התפקיד שלי לספוג עצבים של אף אחד, גם לא של החבר שלי, עם כל כמה שאני אוהבת אותו. כפיות טובה היא לא דבר שמתקבל. הוא אמנם ידע להתנצל יפה וזה בסדר גמור, כי יש כאלה שגם את זה לא מסוגלים לעשות, אבל אני לא אמורה להיכנס לפינות האלה מלכתחילה, וההתפרצויות של הימים האחרונים לא מקובלות. העניין נסגר ונחתם וכבר לא חשוב עכשיו, אבל רק כדי שזה יכנס לפרוטוקול: אני לא מוכנה להיות חלק מרוטינת האכל-את-נועה-בחרא-שלך-אם-אתה-ממש-בעצבים. אני לא חייבת כלום לאף אחד.

שוב שטויות. אני כבר לא יודעת לאיזו משבצת אני הולכת. מצד שני, אני כן מוכנה לספוג. אני מוכנה. וזה לא שאני קדושה בקטע הזה, אני אלופה בפריקת זעם על אנשים אקראיים שנקרים בדרכי. האלה היא עד כמה וממי. אני שוקלת למחוק את הסעיף הזה.

והנה תראו, זיון המוח הזה כבר ממש מתקרב להגדרה של נצחי.

10. בחזרה לסעיף שמונה. הלילה ישנתי אצל סופי. ראינו סרט מפגר ביחד עם קרן שהלכה הביתה בסביבות שלוש, ואז השחלנו את עצמנו למיטה וניהלנו שיחת נפש אל תוך הלילה. עלינו ועל כל מה שמסביב. החלטנו שאם יום שני הוא היום של כרם, אז יום שישי הוא היום של סופי. הרבה יותר קל לי לאהוב שגרה ולהכניס את עצמי לרונדו שבועי קבוע שמסתכם באותה נקודה מאשר להיות ספונטנית. אני נהיית ממש כבדה, אה?

הלכנו לישון בסביבות רבע לחמש בבוקר. אני ממש שמחה שניהלנו את השיחה הזה ואני ממש שמחה שליבנו את העניינים בינינו ואני ממש שמחה שיש לי חברה מדהימה כמוך. אני אוהבת אותך, למרות שלפעמים אני לא עקבית

הבלחה יחידה של אמת בתוך כל החרא הזה.

אמת? לא יודעת אם אמת ולא יודעת אם לכנות את כל השאר חרא, אבל כנראה שזה הסעיף החביב עלי פה מכולם.

11. אני לא יודעת אם ממש לרצוץ שפסח יגיע או ממש לרצות שהוא ילך כבר. סופי אומרת שאני מכניסה לראש שלי שיהיה לי קשה עם כל אלפי הדברים האלה שאני צריכה לעשות במשך החופש סתם ושזה לא נכון, שאת העבודות שנותרו לי אני אסיים בקלות ובמהירות ושאת שארית החופש אני אבלה בלי דאגות על הראש. אני שוקלת  לאמץ את הגישה הזאת והלניח שיהיה לי ממש כיף.

אז ככה זה נראה.

31.3-1.4: אצל רוני בירושלים.

2-3-4.4: הכנות לפסחיה.

5-6-7.4: פסחיה עצמה. אני בצוות הטכני. יש מצב שיהיה ממש כיף.

10-11-12-13.4: הטיול הכי שווה שהולך להיות השנה כנראה. חורשים את ישראל לרוחבה. הולכים ומשכשכים וישנים והולכים ומשכשכים וישנים והולכים ומשכשכים ונוסעים וישנים ואז הולכים ונוסעים באופניים עד הים. יהיה כיף, באמת.

מעבר לזה, אני הולכת לשחק המון בפלייסטיישן ולשרוץ בחורים אקראיים ברחבי הארץ. יהיה פנאן, איי גס.

Begin To Hope

 OR

Pass Over Passover

?

זה בלוג מוזנח ומעפן

אני מוזנחת ומעפנה

ובנוסף אני גם כנראה הבנאדם הכי עסוק בעולם

ומה שבאמת מרגיז

זה שלאף אחד מכם לא באמת אכפת.

נראה לי שמחר אני אלך להעיף עפיפון.

עריכה:

אללה יפיוף, חודשיים ביחד. מה אתה אומר

המשוגע שלי מזמין לי את סטאניק פאניק ואין מאושר ממני בעולם.

Cause since I've come on home
Well, my body's been a mess
And I miss your ginger hair
And the way you like to dress
Won't ya come on over
Stop making a fool outta me
Won't you come on over, Valerie?

אז אתם שומעים, אתמול היה היום הכי כיף EVER.

כאילו

תיקון ליום ראשון.

נער החידות ממומביי היה מעט מאכזב, וחבל. גלום בו כל כך הרבה פוטנציאל; כל כך הרבה אנשים מוכשרים עומדים מאחוריו; תקציב ענק; וחבל. התוצאה קרה ומנוכרת לפרקים, למרות שכמו משוגעת בכיתי בקטע עם עקירת העיניים.

Oh yes, I'm fine, eveything's just wonderful

I'm having the time of my life

כרם שלי אתה מדאים פשוט, אין לתאר

ואפילו שאתה אלרגי אלי אתה נוזל בחינניות יתרה

והעורקים על הידיים שלך סקסיים ברמות שתקצר הלשון מספר אודותיהם

אני אוהבת אותך. איפה היית כל השנה האחרונה? טירוף לחשוב שפיספסתי אותך עד עכשיו.

עוד ארבעה ימים יש לנו חודש ראשון

העצוב שבדבר הוא שמרוב שטוב כבר אין לי על מה לכתוב, למרות שדוגרי אם אני פעם אחת אתיישב ואתחיל ללהג על כל התקופה האחרונה יצא לי משהו ממש כבד.

נראה לי שעם תום השנה אני מפסיקה לנגן. זה פשוט כל כך מייאש...

לדאבוני I just don't have what it takes

abosoluotely skilless

צריך לראות יותר סרטים, בזה אני טובה

מחנה הישרדותל שומרי אלפיים ותשע היה הטיול הכי טוב שהולך להיות השנה. צריך היה לשנות ול את השם ולקרוא לו טיול הפאנן השומרי אלפיים ותשע. הלאה הלאה לחומה ומגדל!

ועכשיו לכמה מפניני הטיול הזכורות לטוב:

פְרוּק פְרוּק

מוּק מוּק מוּק מוּק מוּק

צִ'יקַפּוּקָה צִ'יקָפּוּק בּלוּלוּלוּלוּלוּ בּלוּלוּלוּלוּלוּ ווּף ווּף ווּף ווּף ווּף מי שלא רוקד דפוק!

לא נהיה קהל של קונצרטים!

איפה היית, אני אלעס'ך ת'עין

אני מתחבא בתוך הכיס של השומרית של מעיין! אני מתחבאת מאחורי הוילון בחדר הסגלגל בבית הלבן!

"...ורק הטמבל הזה ששיחק הסוקונו בכנס אנימה..."

ככה עולים על האוטובוס?!

ככה קמים בבוקר?!

ככה מסיימים טיול?!

נדל חרדל חחחחחחחחחחחחחחחחח

יאללה יום טוב

צריך לעבוד מאד קשה כדי להיות דתי!

נ'

השומרים חזק - חזק ואמץ! גם אם אתם מקן מבואות הנגב!!

את אדמה בלב מדבר

ללא צל עץ, ללא מטר

אל מרחבך נדרימה, אמרנו כי נשימה

פנינו הנגבה!

זה היה הטיול השנתי הכי תנועתי בהיסטוריה האנושית.

פליקה פליקה פליקה פליקה פליקה פליקה

היר יו אר!

קטר קטר קטר קטר קטר קטר קטר קטר

קטרפילר גרל!

כרגע, הדבר היחיד שחסר לי בחיים

זו מברשת שיניים חדשה.

אני לא מאמינה שיכול להיות טוב יותר מעכשיו.

ואתה, אתה ואני וכל זה, אנחנו נסתדר. אין לך מושג כמה זה נחמד לקום בבוקר ולראות את האובך הצהוב המגעיל הזה מחוץ לחלון ולמצוא הודעת אני אוהב אותך ממך. אנחנו נהיה בסדר.

ד"א, הסתפרתי ואני מרגישה מגניבה.

לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שהסתפרתי.

אתמול כשבאתי לביתספר אנשים היו בשוק וחלק לא זיהו אותי, כי אני נראית לגמרי אחרת עכשיו. זה יצא ממש יפה, אני שמחה עם זה.

אמרו שאני נראית כמו רייצ'ל מחברים

בתחילת פברואר יש שני טיולים בשבוע!

2009 לפנים.

נועה

עריכה

טורי איימוס

טורי איימוס

טורי איימוס

טורי איימוס

טורי איימוס.

אני יושבת ומסתכלת על הכרטיס של ההופעה שעדיין תלוי אצלי על הארון. ועל כל הדיסקים אצלי על המדף. ועל כל הסרטונים ביוטוב ע"ע הלו איי אם היייייר. היא כל כך יציבה

תחזיקו חזק

יצא לה אלבום חדש הקיץ.

לא יכולה לחכות

רשימה של דברים טובים שקרו לי בזמן האחרון

- הורידו לי את הגשר. יש לי שיניים!

- אני נבחנת היום לביתספר החדר שאני רוצה להיכנס אליו. הדברים פתאום נראים כל כך ממשיים

- תיקנו לי את הנגן. הוא חזר תוך שלושה ימים, פלוס סליב סיליקון, מגיני מסך ומפית!

- יש לי את כרם

- תירגמתי לסבתא מכתב מעברית לאנגלית וקיבלתי על זה מאה שקל!

- הייתי מלא פעמים בקולנוע

- ראיתי מלא סרטים בלי קשר

- אני קוראת ספרים מעניינים. פלוס אנה קארנינה (אני חושבת שעד שיתחיל הכרך השני אני עדיין לא אזכור את השמות)

- יש לנו שיר נחמד לשם שינוי, לשיר בשירה המותפת בכנס מקהלות בעכו. שיר על חתולים מעופפים

- אני מסתפרת היום!

- לא היו הפתעות בישיבת ציונים, מסתבר. מצבי טוב.

אז זהו

אחלה ינואר באמת שכן

אפשר לראות את זה בגלל כמות הפוסטים המעטה.

נועה