השינוי הזה היה מוכרח להיעשות במוקדם או במאוחר.

אני מניחה שאני ואהובי לא היינו הראשונים ולא נהיה האחרונים שבכו כעוללים שנתלשו מידי אמם באמצע בית קפה. אני מאמינה שכשהוא הגיע לכאן ברכבת הוא כבר ידע אילו מילים הוא הולך לשמוע ממני, אבל לא היה בטוח איזו צורה הן תלבשנה. האם הו היתה פרידה יפה? האם בכלל קיים כזה דבר פרידה יפה? זה קצת פרדוקסלי, לא? אם לא יפה, אז בוודאי לא מכוער. זה היה קשה ללא ספק, על אחת כמה וכמה שששנה היתה אמורה למלוא לקשר שלנו ביום שלאחר מכן. מכובד הוא המינוח הנכון, להבדיל אלף אלפי הבדלות מהגועל הנאלח שבוצע אי שם בחודש יוני.  ישבנו בבית קפה במתחם הרכבת והמלצרים היו מספיק טאקטיים כדי לא לגשת או לנזוף בנו על שאנחנו תופסים אצלם מקום ולא מזמינים כלום. צריך לדעת מתי להיות עיוור לדמעות.

בעיניים לחות הוא אמר לי שהוא מסוגל היה לראות אותנו עומדים יחד מתחת לחופה. הפטרתי כנגדו שיפסיק לעשות לי מניפולציות. יכולתי לראות באותה המידה את העתיד המשותף שלנו, בדירת סטודנטים ובחופה ובבית אבות. הבעיה העיקרית של האדם החולם היא שהוא לא שוקל את העובדה שאנשים משתנים כל הזמן. אני מרגישה שאני וגם הוא עברנו שינוי מאד ניכר בשנה האחרונה, לטובה בעיקר. בחודש האחרון התחלתי להרגיש שהראש שלי יוצא מכיוון, במיוחד באמצעו כאשר החיים שלי ככלל והקשר שלנו בפרט חטפו מהלומה קשה מאד שאני לא באמת רואה את הטעם לחפש שוב את האשמים בה. הרגשתי מועקה כבדה בכל פעם שנפגשנו ודיברנו, וכשזוגות השפתיים נגעו אלו באלו התחושה הזו היתה קשה מנשוא. בלוק בטון כבד שנוצק בדיוק לפי צורת הקיבה שלי, מוחץ את הלב כלפי מעלה ומקמר בכוח את הסרעפת. קיוויתי שהכל הוא רק עניין של זמן ושזה רק חוסר הסבלנות שחושב במקומי; כשהמחשבות על הפרידה מכרם החלו מתגנבות לתוך הראש שלי מבלי משים, הבנתי שאין טעם לחכות שזה פשוט יעבור. אם הזמנים הטובים שלנו היה זורם בינינו נחל צלול (איזה מטאפורה נדושה, יא רבנן) אז בחודש האחרון זה התחיל להיות נחל עכור מעט שנושא עמו הרבה סחף שמצטבר על הקרקעית, בולם את זרימתו תוך שהוא נבנה בהדרגה לגובה רב אפילו יותר, שלעתים היה פוצע מעט גם את פני המים עצמם. התחושה הזאת שניסיתי (או שמא, ניסינו?) להתכחש לה במשך התקופה האחרונה, שהביאה אותנו למצבים שבהם אנחנו יושבים זה מול זו עם אף מילה להגיד והמועקה הכבדה שגרמה אפילו לליטר אוויר להרגיש כמו משא של שתי טונות על הכתפיים שלי. הפרידה הזאת היא ההתחלה ההכרחית של פתרון כל הבעיות שנוצרו בחיים שלי בזמן האחרון, ומזה לא היה יכול להיות מנוס באף מצב.

הוא שאל אותי, נאחז בשביב תקווה אחרון, אם יתכן שכל מה שנאי צריכה זו בסך הכל הפסקה כדי לסדר קצת את הראש ולאוורר אותו. אחרי כמה שניות הוא ענה לעצמו - את לא תהיי מסוגלת. הוא צדק.  בעיני הצעד הזה היה רק מרע את המצב, מדחיק ודוחה את בליעת הגלולה הזו, המרה כל כך.

זה באמת תמיד כל כך כואב לעשות את הדבר הנכון?

אלוהים אדירים, אולי יש לי עמוד שדרה מפלדה. השאלה הנכונה היא בכמה מבחני ריסוק כאלה אני אעמוד.

אני לא אתיימר לנתח את איך שהרגשתי כתוצאה מהמלך הזה. אני לא יכולה לומר אם יצאתי משם בלב קל או כבד, שלמה עם עצמי או מפורקת, סימן קריאה או סימן שאלה; זו פשוט היתה מסוג התחושות שאין להן שם ושכל הסבר שאנסה לתת להן יהיה בגדר טעות. אז אני פשוט לא אגיד.

אני כן אגיד שכרגע, עם כל כמה ש..

אני מרגישה פשוט טוב יותר.

גם אני וגם אתה, אהובי, נתגבר. אמרי לך. כקולקטיב ולחוד. כששאלת אותי קודם אם יש מישהו אחר, קצת נתחלחלתי. מה הטעם לשאול שאלו כאלה, כשאתה יודע באופן מובהק וברור שזה לא נכון ולא היה שום סיכוי שזה יהיה אי פעם נכון? ואם התשובה היתה כן, האם זה היה מנחם אותך? האם היית מרגיש טוב יותר באם היה לך את מי להאשים?

אתה תתגבר ועוד תהיינה אחרות, יפות ממני, חכמות ממני וטובות ממני. רק שמור את עצמך, במיוחד מכונפות. אני אוכל להן את הראש אם הן יהיו כלבות מדי.

נועה

בפרט

אני אוהבת את איך שהוא פותח את כף היד שלו לעומתי כשאנחנו מסיעים אותו לרכבת, מסמן לי שאתן לו יד. אני אוהבת את הפניית הלחי בבקשה שינשקוה. אני אוהבת את הידיים שלו, את איך שהן נלחצות על העור שלי בתקיפות אך יחד עם זאת בעדינות אין קץ. אני אוהבת את הדרך שבה הוא מנשק אותי. אני אוהבת את הרב גוניות שבו. אני אוהבת את הסמסים בבוקר, את הסמסים בערב, ובכלל. אני אוהבת את התקפי האהבה שיש לנו מדי פעם זה לזו. את הכמיהה הבלתי פוסקת למגע, למילים, למבט המיוחד בעיניים. לחיבוקים הארוכים, לנשיקות הקצרות. לאותם פרקי הזמן הקצרים, שבלב נמשכים נצח, שבהם הראש ריק וכל הגוף מלא בתחושה החמימה והסמיכה הזאת, שהלשון קצרה מלתאר. אני אוהבת את הקול הרדיופוני שלו ואת הצלילי של הצחוק שלו. את זה שאנחנו משלימים זה לזו משפטים. את הפגישות שלנו, שבהן כאילו שום דבר אחר לא קיים והכל נשכח ומתגמד לעומת העוצמה של הדברים הגדולים והדברים הקטנים שממלאים את האהבה שלנו: לאכול ביחד, לדבר, לצחוק, לשחק, סתם לשתוק (פעם ישבתי ליד השולחן במבואה היפה של הספריה. בעצם, אני זוכרת בדיוק מתי זה היה. באותה הפגישה של השבעה עשר בספטמבר. המתנתי שהוא יבוא. ישבתי שם ליד השולחן ולידי ישב איש מבוגר שחבש כובע מצחיה. הוא הרים לרגע את העיניים מהספר שקרה, ואמר לי, "את יודעת, באחד הימים, כשיהיה לך בן זוג, תזכרי את מה שאני אומר לך: עם אדם שאי אפשר לשתוק איו, מוטב גם לא לדבר."). אני אוהבת את התלתלים השחורים, הרכים המלאכיים האלה שלו; אני אוהבת ללפף אותם סביב האצבעות ולסדר אותם יפה. אני אוהבת את הגבות שלו, את העיניים שלו, עם הדלתא הכהה בעין ימין, את הריסים הארוכים, את הלחיים הרכות, השפתיים הבשרניות הכהות, קו הלסת המושלם והזיפים הרכים שלאורכו, הצוואר, הגרוגרת. אני אוהבת את שיער החזה ובית השחי שלו, את השקע הנערי שבמרכז החזה. שרירי הזרוע המבורסים שלו, הורידים הבולטים בשורש כף היד. האצבעות שהייתי מזהה בכל מצב. אני אוהבת את המבט שיש לו בעיניים כשהוא מתבונן בי. אני אוהבת את השיחות שלנו. את הפתיחות והאינטימיות. את אותו הרגע שבו לשבריר שניה כל העבר והעתיד נמחקים, שבריר שניה שבו הכל מתרסק, ואת שבריר השניה שאחריו, שבו הכל נבנה מחדש. אני אוהבת את זה שתחומי העניין שלו הם רחבים כמו היקום, את איך שהוא נדבק למשהו מסויים שמגניב אותו עד שהוא מבין. את איך שהוא מבין. את הציורים שלו, את הכתב שלו. את איך שהוא מתייחס אלי. את העומק של הרגשו. את הדיבורים על העתיד שלנו ביחד, על הידיעה הבהירה שאני הנצר הבא לשבט לנדמן. את הדמעות שנמחות על ידי אגודלים ונספגות על ידי כתפיים. את הרגעים של השמחה ושל האכזבה. את המעלות ואת המגרעות. את האמת שאין עליה פשרות.

ובכלל

אני אוהבת את כרם

אני

חילזון פרה היסטורי

כרם

אהבת חיי

סופי

חוזרת אלי!

הבלוג

שחוק

ומפייר וויקנד

הלהקה הכי מגניבה של הזמן האחרון. צ'לו וצ'מבלו

היפוקמפוס

סוס ים: האיבר בעל השם הכי מוזר בגוף האנושי

באוזן

נמצאות שלוש העצמות הכי קטנות בגוף. קוראים להן פטיש, סדן וארכוף.

המדחום

חצוף ומפר הסכמים!

האמת היא

שאני די מתגעגעת לכתיבה בבלוג, אני פשוט די חולה עכשיו.

ביי

ביי

If there is a horizontal line that runs through the map and off your body straight through the land,

shooting up

right through my heart היפה שלי עבר סוף סוף תיאוריה. אני גאה בך!

אני לא בטוחה שיש מספיק מילים בשפה בשביל לתאר כמה שאני אוהבת אותך. אתה מקור הכוח שלי לכל התקופה המשוגעת הזאת, אתה הקרקע היציבה שאני עומדת עליה, אתה הבסיס ואתה הפסגה.

אני אוהבת אותנו, מדהים אחד, אני אוהבת אותנו כל כך

.

אני אפילו יפה קצת לפעמים, רק בשבילך.

אני וכרם חזרנו. מה לעשות. איט איז נאו אופישל. עם כל החרא שאכלתי ועם כל כמה שלקח לי כמה וכמה זמן לגרד את עצמי בערך מהרצפה, לא טוב היות האדם לבדו אחרי הכל ועם כל המאמצים. ניסיתי לשכנע את עצמי שזה לא שאני לא יכולה בלעדיו, הבעיה היא שאני לא יכולה לבד. לא יכולתי להאמין לעצמי ולא יכולתי להתמודד עם העובדה שאני עד כדי כך תלותית. אבל אני לא. מאז הפעם ההיא שנדב אמר לי שהוא לא מוכן להיות איתי בגלל שאני עדיין אוהבת את כרם והוא עדיין אוהב את האקסית שלו, אבל מה זה כבר משנה) כל מה שניסיתי להרגיל את עצמי להאמין בו בשלושת החודשים האחרונים התרסק בשניה מול העיניים שלי. זה לא שאני לא יכולה לבד, אני פשוט לא יכולה בלעדיו. בעניין זה יש ארבע אוטוריטות בחירות שיודעות את העניין לפרטי פרטים וקיבלו עידכונים שוטפים מעומק הגזרה (שממש התרחבה בתקופה הזאת, אוי ואבוי). שלוש מתוכן אמרו לא מוחלט לכל העניין. אולי באמת אני נאיבית. אבל מה זה כבר משנה. עובדה שאני שוב שמחה ועולצת וכמה טונות של אבן נגולו מלבי המכווץ והאומלל (הו). אז באמת, מה זה משנה כבר. אני אוהבת אותו וטוב לי איתו ולא טוב לי בלעדיו. מכאן החשבון הוא פשוט, לא?

התגעגעתי, מה לעשות. זה מה יש.

all is fair in love and war, ain't it?

ערב טוב. נועה

אה, אגב. שתיכתבו, שתחתמו, שתידונו לחיים טובים וארוכים. מקווה בשבילכם שאתם והקב"ה ביחסים טובים, אה? אם לא, במעמקי הגהנום מחכה לכם אנריקה איגלסיאס.

אני אוהבת אותךָ ואני לא מוותרת. שנה טובה. 17 בספטמבר.

ועליךְ אני אף פעם לא אוותר. את החברה הכי טובה בעולם and threads that are golden don't break easily.

די אני לא יכולה ככה

אבל הבטחתי לעצמי, never is a promise and I'll never need a lie

אבל אני כבר שקרנית פתולוגית הרי, תראו מה החודשים האחרונים עשו ממני

תאטרון רוסי

כלום לא הולך, כלום כלום

אחד הדברים הכי עצובים שראיתי בחיים שלי:

אני חושבת שעד שראינו את השם שלה על הלוח השחור-אדום בבקו"ם לא באמת תפסנו את גודל העניין. החברה הכי טובה שלי הולכת לצבא.

אתם רואים את זה? this is what best friends look like.

מתוקה שלי, אני מתגעגעת כבר עכשיו.

מועמר נדפי נסע לאילת. אנחנו נוהגים לדבר במשך כמה שעות כל יום ועכשיו הוא נסע לאילת ואנלא יודעת מה אני מרגישה. למי שבאמת מתעניין, תוך מקסימום חודש.

אל תבינו, אין עוד על מה לדבר.

נועה

היום שילמו לי. אין לכם מושג כמה משמחת אותי בוחטיית הכסף המזומן הזאת. שמעו, עוד לא סיימתי! אני כנראה אקח את ההצעה של השבוע האחרון של אוגוסט, מה שיעשיר אותי בכעוד שבע מאות חמישים שקל. בנוסף, קיבלתי הצעה נוספת, שלישית במספר, לכמה ימים בשבוע הבא, מה שיוסיף לארנק ההולך ותופח שלי עוד כארבע מאות חמישים שקל. יהיה טוב!!!

הערב אנחנו הולכות להופעה של אביתר בנאי, מה שאומר התבסמות קלה שלא היתה לי כבר הרבה זמן. מחר אחי חוזר מהטיול ובקרוב יגיעו המדריכים החדשים שלי. אני עדיין נוטה להתבאס מכרם לעתים קרובות, אבל אני כבר בשלב השני של הבאסה. אני יכולה לומר בפירוש שאני פשוט כועסת עליו עכשיו, וזה הכל. זה יעבור. בנוסף אני צריכה לנסוע לת"א בקרוב ולראות את הנגאובר שלא מקרינים באף מקום בעיר המזורגגת הזאת, כנראה בחברת יקיר המערכת החביב עלי ביותר. וגם!

השגתי את העותק שכל כך רציתי של פרחים בעליית הגג. חוויה מעט מורבידית, ברררר.

בסך הכל היה לי שבוע בן של זונה, ואני מקווה שגם המשך החודש רק ילך וישתפר. הכל סבבה לי OVERALL. סבבה + מלא כסף. איזה כיף, יא אלוהים, אני כזאת דרמה קווין לפעמים.. הכל נראה כהה יותר בערבים, אולי אני פשוט צריכה לצאת יותר.

את ט"ו באב, אם אתם שואלים, העברתי עם אהובתי הנצחית האחת והיחידה סופי (וולפסון!) באפיית עוגת שזיפים של ישראל אהרוני, האיש והגבות, ובגיחוך היסטרי לאור הפוסט המאמם שכרם כתב (אפילו לא הייתי ערה אליו. סופי העצבנית הסבה את תשומת לבי: אני סתם אני סתם אני סתם מה נסתם מה נסתם מה נסתם מה היא ניסתה מה היא ניסתה ציסטה). אושר גדול.

ד"א, תראו איזה סמס מאמם קיבלתי

א סופי ז'וקובסקי, 13:23:59, 06.08.09

ביוטיפול, דירטי דירטי ריץ', דירטי ריץ', ביוטיפול! נועה אהובתי, יכול להיות שזה הסליפאובר האחרון שלנו לתקופה הקרובה והוא יהיה מושלם! אני אוהבת אותך הכי הכי, את החברה הכי טובה שישי. אין עליך ואין כמוך!

מה הייתי עושה בלעדיה סעמו

Sophie and Noa are so friggin FABULOUS!

עד כאן, נועה הורדרדה

הוא אמר שהוא מוחמא. ואז הוסיף, בסוגריים: באמת!

וכן, בטח שאני מבואסת עכשיו. דמיינתי מקודם, בעודי שוטפת ידיים בשירותים של הקונסרבטוריון, שהוא מתקשר אלי באחת עשרה בערב. אני שומעת את הסקסופונים של הג'ז של יום שלישי בצוללת, והוא צועק לטלפון, "נועה, אני שיכור! אני אוהב אותך"

אולי באמת זה סתם ריבאונד, אולי זה סתם בשביל ההרגשה הטובה. אולי זה סתם כדי למצוא תעסוקה חדשה, עדיף שיהיה איזה קראש מטופש על מישהו אחר, אפילו כשאין סיכוי, מאשר להיות שרויה במחשבות של "מה היה קורה אם" בנוגע לכרם, שאיתו, אגב, ניתקתי את הקשר ביום שישי. הוא שאל אם זה לצמיתות; עניתי לו, שאם יזכור, שיתקשר אלי באותו יום - בעוד שלושה חודשים. הוא לא יזכור. אחרי מה שהוא אמר באותה השיחה, שבה הכבוד שלי נטחן עד עפר בפעם האחרונה כשאמרתי לו שאני אוהבת אותו ושאני לא מסוגלת, אין סיכוי שאני מתחרטת על המהלך הזה. הוא אמר את הדבר הכי מפגר, הכי לא טאקטי והכי מצחיק, במבט לאחור, שהוא יכול היה להגיד. כה אמר האיש: "את צודקת נועה. את שווה יותר, אני מצטער על הכל. אבל אמרת לי משהו שבאמת גרם לי לחשוב -

אני באמת צריך MP3".

הפרצוף שלי באותו הרגע נראה בערך ככה: O________________O. הוא מגחיך את עצמו למוות. אולי בעצם לא אותי הוא משפיל, אלא רק את עצמו.

אני מעסיקה את עצמי ומשמחת את עצמי בדימיונות ילדותיים על מישהו שבחיים לא פגשתי. אני יודעת שאין ולא יהיה לזה סיכוי, למרות שבאיזשהו מקום אני מקווה שיקרה איזה מצב סוריאליסטי במיוחד שבו יהיה. בסך הכל בסדר.

וואו, אני כל כך מקווה שהוא לא קורא את זה. אם הוא קורא את זה אני אמות, אני פאקינג אמות

נועה

אז כן, האמת היא שכן

קצת עצוב לי.

זה לא בא באיזו מערבולת היסטרית של רגשות שהעיפה אותי מצד אחד לצד השני של העולם שלי, כמו זו שפירקה אותי לחתיכות אחרי דניאל גלר. זה מטפטף פנימה. קודם כעסתי והייתי מאוכזבת, עכשיו עצוב לי.

נועה.

אם שגיב ידע מזה הוא יהרוג אותי, אבל אני יושבת ומכרסמת פה את הכנף של הדרקון האדום מהדיסנט שהוא שכר מטקטיקה. השתחררתי מביתספר ארבע שעות לפני הזמן ועכשיו אני יושבת כאן וכתבת את הפוסט הזה. נתקפתי חשק עז לכתוב משהו קצת אישי.

טוב, הנה, חזרתי. התחלתי את הפוסט הזה בשתים עשרה שלושים וחמש ועכשיו השעה היא שתים עשרה חמישים ושלוש. עשיתי משהו מאד לא קונבנציונאלי שלא עשיתי אף פעם, זה מאד לא אני. הפעלתי את המערכת בפול ווליום ויצאתי למרפסת לשמוע איך זה מרגיש. אני לא יודעת. היה איזה קטע באמלי שהמספר אמר ש"החיים נראו לאמלי כל כך פשוטים ושקופים פתאום". טְרַנְסְפֶּרַנְט, בהגייה צרפתית כזו שיש בסרטים צרפתיים על אנשים צרפתים. אני לא יודעת אם החיים פשוטים ושקופים, זה תלוי בשעה ובמצב הרוח. האם יש לפוסט הזה פואנטה? אולי היא תיברא איפשהו בהמשך, בינתיים אני פשוט אמשיך לכתוב ואראה מה יצא לי.

אני עוד אגמור לכתוב על הדיסקוגרפיה הטורית מתישהו. אני לא יודעת מתי המתישהו הזה יהיה, אולי כשיהיה לי כוח כמו שהיה לי ביום שבת. או שישי? מתי כתבתי את הפוסט הזה? אין לי כוח לגלול את העכבר למטה ולראות מתי כתבתי אותו. נראה לי שאני בכלל לא ארים את העיניים שלי מהמקלדת לארוך כל הפוסט הזה, שכנראה באמת לא תהיה לו פואנטה.

שיט, הרמתי.

אין לזה פואנטה בכלל.

גם לא תהיה, מהטעם הפשוט שהכל באמת באמת בסדר ואין לי כל כך מה לכתובץ מספר הכניסות ירד סהתאם, החיים שלי נהיים משעממים כאלה. אין ממש טעם לכתוב על הריבים של השבתות האחרונות ועל כל מה שחרא כי אין לי שום עניין בביאוס עצמי כרגע, אולי כשאני אהיה במצב סחי בחמש בבוקר, שוב, מתישהו, יהיה לי כוח להוציא את כל הקישקעס המשפחתיים החוצה. עזבו משפחתיים. את הקישקעס שלי ביחס לקישקעס המשפחתיים. קישקעס. קישקעס. אחלה מילה. קישקעס. May the kishke be with you. קישקע. קישקע.

רוצים לשמוע שיר יפה?

לרגל העבודה של יום ירושלים וזה החלטתי לצפות בשני סרטים שירושלים מופיעה בהם בפאזות שונות לחלוטין מאחד לאחד; איזה סרט עם אנטוניו בנדרס בתור כומר, ומישהו לרוץ איתו. ראשון צפיתי במישהו לרוץ איתו שאפשר לומר עליו הרבה דברים שיסתכמו במינוח מטלטל. זה בעיקר סרט מטלטל. אחר כך התקשרתי לכרם כמה פעמים והוא לא ענה. ממש כשכבר התחלתי לחפש את התנוחה בנוח במיטה הוא שלח לי סמס "ערה?" ששימח אותי. התקשרתי אליו.

"נועה, את לא מאמינה. ראית את הנושא החם בישראבלוג?"

- "לא, מה זה?"

"הנושא הוא אבא. אני מגיע הביתה באחת עשרה ומתיישב ומתחיל לכתוב. אני שומע אותו נוחר מהחדר ויושב עם דמעות בעיניים, כותב הקדמה, ואז פתאום הוא נכנס בדלת, 'מה נשמע, כרם?' איך קפצתי עליו, חיבקתי אותו... ודיברנו איזה חצי שעה אחר כך. אני אומר לך נועה, דברים כאלה לא קורים, זה... זה על אנושי.."

מאוחר יותר באותה השיחה אמרתי לכרם שהוא האהבה של החיים שלי. והתכוונתי לזה, התכוונתי. אני חושבת שבחצי שעה הזאת שידברנו אמרתי לו שאני אוהבת אותו מספר תלת ספרתי של פעמים. הכוח של הצירוף הזה מוגבל, אני אוהבת אותך, מהטעם הפשוט שבשלב מסויים להגיד שאני אוהבת אותך זה כבר לא מספיק. לפעמים יש לי קטעים שמתחשק לי להתחיל בליהוגי אהבה ביאליקיים גדולים מהחיים, ואז אני נבהלת מעצמי.

כשאתה חולה וצהוב, והשפתיים שלך נפוחות והאף אדום, כשאתה מקנח את האף, כשאתה עצוב, כשאתה צוחק, עם הפרצוף המתבייש, כשאתה ישן, כשאתה סתם עייף, כשאתה בוכה, כשאני משחקת לך בשיער, כשאתה דוחף אותי קצת במכונית בדרך מהבית שלי לרכבת, כדי שאני אחזיק לך את היד, כשאני מנשקת לך את הלחי, והגומות שלך, והזקן המכוער שלך, והידים המעוותות והציפורנים הכסוסות, וכשאתה מנשק אותי, וכשאני מחבקת אותך, וכשאנחנו רואים סרט, וכשאנחנו שומעים מוזיקה, והפנים שלך בצדודית, ויערות העד על הרגליים שלך, והזיפים שהפסקת לגלח רק לכבודי, ואוף מונטראל, ופריזפופ, ורוק של כושים. אני אוהבת אותך.

אני כל כך אוהבת אותך, יא רבנן! אין לך מושג קלוש אפילו.

אני מתחילה להתגעגע אליך כבר ברגע שאני יוצאת מתחנת הרכבת. וכשמשעמם אני חושבת עליך, וכשלא משעמם אני חושבת עליך, ובודקת כל הזמן את הפלאפון לראות אם הגיע משהו ממך ואז מחייכת כמו מטומטמת. אתה עושה אותי מאושרת, אפילו אם רק למעט זמן.

אני אוהבת אותך.

גם אנחנו עשינו כזה פעם! ויהיהי! *התלהבות*

מישהו מוכרח לקנות לי ליום הולדת עותק של פרחים בעליית הגג.

נועה

ביום שלישי נסעתי לכרם בפעם הראשונה בחיי.

זה היה ביום שלישי וההיי נגרר לי עד עכשיו. אני לא חושבת שהוא, או מישהו, יכול להבין כמה שזה היה משמעותי. זה היה כמו לתקוע דגל על הירח. כל החברים שלו שם באמת ידעו בת כמה אני ולא היה לי שום מעטה מגניבות מדומה להסתתר מאחוריו הפעם. ובכל זאת זה היה בסדר. השתדלתי לא לעשות מעצמי צחוק ונראה לי שבסך הכל די הצלחתי (הצלחתי, נכון?), למרות שהייתי בלחץ מטורף והשתנתי איזה ארבע פעמים באותו ערב. אני שמחה שמצאתי חן בעיני אמא שלך, אתה בטח כבר יודע את זה. אני שמחה שזה היה טוב.

בנסיעה לשם היו כמה שירים ממש יפים ברדיו. היה את שיר של יום חולין ואת יש אי שם והכל כל כך בנאלי ונחמד ולא ציני.

אני שמחה. זאת ההגדרה כאילו.

אני אוהבת אותך.

פרץ של רגשי נחיתות מביא אותי בשעה כזאת, כשהשמש זורחת והאוויר קריר ועומד, לכתוב פוסט, אחרי שהבטחתי לעצמי להניח לבלוג הזה לכמה זמן ולתת ל.. איך אני יכולה לקרוא לזה? יצירתיות? אמביציה? מבין כל האופציות שעולות לי בראש זה הכי קרוב לליבידו, בתכלס. אז הנה חזרתי. זה היה מהיר מהצפוי, אני חושבת. אני לא אסגור את הבלוג הזה אף פעם מהטעם הפשוט שהוא יצא והרחיק מתוך הספירה הסו-קולד וירוטאלית כבר לפני הרבה זמן ונטמע בתוך החיים שלי, עד כמה שזה מטופש ושטחי. הוא קשור להמון דברים שקרו ובטח עוד יקרו לי בחיים שלי באופן שלא ממש קשור למסך הזה (שדרך אגב, רואים בו עכשיו הרבה יותר טוב כי החליפו לי בחופש את כרטיס המשך הקודם, שהשיב נשמתו לבורא ככל הנראה) וקשור להמון אנשים שלא הייתי מתוודעת אליהם לעולם אם לא היה לי את הבלוג הזה, נגיד, כמו רוני. וכרם.

אבל First things first.

או בעצם, Last things first, כי הסדר הכרונולוגי של הדברים מחליא אותי דווקא עכשיו כשאני רוצה להוציא דווקא את החרא הכי טרי ולא לתעד משקעים דשבועשעבר.

המקרה עצמו הוא לא ממש חשוב. מה שמשתמע ממנו קורע אותי. הלכתי לישון עם בלוק בטון בתחתית האגן, התעוררתי איתו ואני כותבת איתו עכשיו. אני לא ממש יודעת מאיפה להתחיל. אולי אני אתחיל עם הדברים שעוברים לי בראש עכשיו. עד כאן ההקדמה. יש מצב למחוק את שתי השורות האלה? הכל כאן כל כך לא נחוץ.

אני טובה בלהטיף. לכולם וכל הזמן. כולם שונאים את זה ואני יודעת אבל כנראה יש לי איזה fire engine בתוך התחת שמעורר בי איזה צורך עז לתקן את העולם. או בעצם, לברוא את כולם בצלמי. זה טוב שאני יודעת את זה לפחות. בעצם מה זה עוזר? זה לא עוזר לאף אחד. אני יודעת להגיד את הדברים האלה רק בדיעבד, שוב בפרצים של רגשי נחיתות אחרי שאני מקלקלת דברים יותר מדי. וזה לא עוזר. אני מדברת ולא מפנימה. אני חושבת שבבלוג הזה יש עשרות פוסטים גודמת זה. כל פוסט היה מיועד להיות דֶמִי-הבטחה-לעצמי, אבל מה לי ולקיום הבטחות? לא הבטחתי לי כלום, כסעמק. אני בנאדם פולני ומעיק. אני נדחפת לכולם לחיים ואני חייבת לחטט בכל הפצעים המדממים. אני מתעלקת ומוציאה את הנשמה. מבחינתי, הכל חייב לעבוד איך שאני הייתי גורמת לו, גם כשזה הכי לא ענייני וקורה בצד השני אל המדינה. אני חושבת שגם לחבר שלי נמאס. אני חושבת שהוא הולך להיפרד ממני הפעם. זה כל כך סוריאליסטי להגיע לשלושה חודשים ביחד איתי ולהמשיך הלאה. אני חושבת שזה הולך להיות כמו כל קשר אחר שיגווע בשלב הזה. אתמול בצהרים דיברתי על כמה שזה לא הגיוני שהמשכנו עד עכשיו. אז הנה ההגיון שלך, נועה. כל הכבוד. תכלס זה היה מאורע מטומטם ולא היה הכרחי שאני אתערב בו. אבל התערבתי, כמו תמיד. מה יצא מהעולם הזה אם הכל ילך כמו שאני רוצה? ממילא כשאני עושה דברים הכל יוצא עקום. אני אפילו לא יודעתלמה אני מתעקשת. יש אנשים שבאמת יודעים לעשות פאוזה ולקחת את עצמם ולדעת לבחור עם מי הם מתעמתים. זה מה שאמרתי לו אתמול, לבחור עם מי הוא מתעמת. וקראתי לו תינוק והוא ניתק לי את הטלפון בפנים. אני עדיין חושבת שמה שקרה שם היה מטופש ומיותר, ולא משנה המקרה. אני עדיין חושבת ככה. אבל אני חושבת שהייתי צריכה לשתוק או לצחוק מהם. ולא להטיף לו. אני הרי יודעת עד כמה הוא לא אוהב את זה. ואני הרי יודעת כמה שאני מטיפה לו ככה או ככה. ואני הרי יודעת כמה אכפת לי ממנו וכמה אני אוהבת אותו, אבל זה לא יהיה מועיל להאשים את הגנים הפולניים שנמצאים לי בגרעיני התאים, נכון? אני נהיית אובר-אכפתית ואובר-פרוטקטיב ואובר-אוהבת ואובר אובר אובר. ואתה אמרת שאתה אובר, הא. אז הנה, ראית אובר. זה כמה שאני אוהבת אותך. נכון כיף לנו?

אני כל כך מטומטמת.

הלוואי שלא תיפרד ממני. עד שלוש וחצי בבוקר לא נרדמתי. לא בכיתי, לא הפעם. הקטע הזה הוא המכה היבשה הכי כואבת שקיבלתי בחיים. לפעמים בעלים שרוצחים את הנשים שלהם אומרים She had it coming. אוי איכס איזו דוגמה נוראית. אני מתחרטת כבר שכתבתי את זה. ובכן, יקירַי, I, indeed, had it coming. אז בתכלס, לא אתה זה שאשם. אני נתתי מכה יבשה לעצמי. וזה ככה בהכל. אני לא עושה דרמות, לא איתך. איתי אני עושה דרמות. רק שתדע שאחרי כל פעם שאנחנו מתעמתים על משהו, לא משנה אם זה ביום ההוא של הים, או בשיחה ההיא בלילה, בטיול, שבכלל לא היתה מריבה, באותו הרגע אני תמיד מצפה שתיפול לרגלי בהכנעה. ואחר כך אני מצטערת, כל כך מצטערת. אני לא מתכוונת, לא עכשיו ולא אף פעם. אני לא רוצה את זה. אמא אמרה לי אתמול שיש לי טווח ראייה קצר כמו של צב. אני רואה עוד שלוש דקות מעכשיו. הכל נוגד את כל היומרות היפות שלי, כסעמק. כל היומרות היפות שלי הולכת לעזאזל. אני מבקשת ממך סליחה. סליחה, תסלח לי.

הודעת הטקסט הכי נוראית שקיבלתי בחיים:

א לנדמן כרם, 02:09:28, 18.4.2009

יש לך חוש להרוס הכל. פעם ראשונה שממש לא בא לי לשמוע אותך. לילה.

אתה צודק, את כל כך צודק. אולי זה פשוט לא מגיע טוב. אוף, זה תירוץ עלוב. תירוץ עלוב? אני עלובה. אני עלובה ואתה צודק. אני מצטערת שאני מתעקשת להתערב לך בחיים. אני מצטערת שאני כל כך אסרטיבית. אני מצטערת על כל הפעמים שהעלבתי אותך ואני מצטערת על כל הפעמים שגרמתי לך לפקפק בהחלטות שלך. אני מצטערת שאני אני. לא נראה לי שנשאר לי עוד מה לומר.

מאיפה לי לדעת בכלל שתקרא את זה? מאיפה לי לדעת בכלל שאתה רוצה עוד לשמוע אותי? כל הלילה הראש דופק: להתקשר? לא להתקשר? לכתוב? לנסות להירדם? לסחוט בכי?

למה אני כזאת חברה גרועה?

נועה

עריכה

מתקשרת ומנתקת. ציפצוף אחד, ומנתקת. אני כל כך מצטערת.

החבר שלי סקסי בעיני.

אני אוהבת אותך.