למה בחרתי את השם הזה לבלוג שלי?

ובכן, בלוגי המפואר נוסד בתאריך ה-7.11.07. כינויי המפואר באותו זמן היה `violent Cupcake. כלומר, זה היה הרבה לפני שכל הבחוריקות כאן התחילו להתלהב מלהיות ויולנט, וכל מיני סוגים אחרים של קאפקייקס. היה לו כינוי סתמי במיוחד שהעיד על בלוג סתמי במיוחד, שהיה צבוע בצבע תכלת ניאוני ומלא בתמונות וכורות רשימות שהכנתי עם כישורי הדלים בצייר עם כל מיני תמונות מכוערות של סוכריות על מקל.

אחרי חודשיים בערך השם של הבלוג השתנה לשם שאיתו הוא מזוהה עד כה, Truth And Bone. זה שיר של הר נובה שהיא לא כל כך אהובה עלי, אבל השיר הזה תפס אותי ודי מיצה את המהות של הבלוג הזה - בסך הכל אני על עצמי ובאמת.

והשיר, כדלהלן:

נכון לעכשיו, מוקדש לאהובי, המקסים באמת.

Sometimes I can feel you breathing into me. And these hands I can feel them tugging at my sleeve, I move through the day in the rhythm that I've known. I've got this crazy dream of stripping down to truth and bone. All of it, all of it, all of it stripped down. All of it, all of it, all of it, to truth and bone. My mouth is full of secrets I'm too afraid to tell. My body's full of longing for you to know me well. I move through the day in the rhythms that I've known. I've got this crazy dream of stripping down to truth and bone. I think of sinking in way over my shoulders, let the water, the water take me in and I need you to cut through to where I'm hidden, I'm awkward and I'm too polite and I want two stars for arms like orion I could breathe in and breathe in and breathe out. If I could only lose myself I would lose myself in you, I move trough the day in the rhythms that I've known. I've got this crazy dream of stripping down to truth and bone. All of it, all of it, all of it stripped down. All of it, all of it, all of it, to truth and bone.

כמה הערות שלי על הקליפ:

כמובן, קליפ צ'יזי בנוסח שנות התשעים. זו סינגל ורז'ן שלא הכרתי עד  עכשיו, מאחר ולי יש את האלבום ובאלבום הגרסה שונה, ומיותר לציין שיותר יפה, אבל זה מה שמצאי כרגע. הת'ר נובה יפהפיה בעיני, אין עוררין. היא גונחת המון, גונחת ומתנשפת. יש קטעים שהיא כל כך יפה שבא לנשק את המסך, בחיי. אבל הקליפ די עלוב, זה בטוח. הקטע החללי של הבית האחרון גובל בלהיות מגוחך. אבל שוב, לונג ליב דה ניינטיז!

נועה

אז החבר החכם שלי החליט שהוא מספר לכל החברים שלו בת כמה אני. איזו טעות. האמת היא שאני כבר לא יודעת בשביל מי להצטער, בשבילו או בשבילי...

אני חיה את משבר הגיל בערך מגיל תשע. חברים אף פעם לא היו לי, כי הייתי טיפוס מגעיל וסוציופתי. כלומר, בערך כמו שאני עכשיו: סנובית מתנשאת מצד אחד וגוש שומן אובר אימוציונאלי שמצפה מכולם להילחם את המלחמות שלו מהצד השני. כמה אופייני. בביתספר היסודי הייתי ה-יצור. אני חושבת שחלק נכבד מזה בא בגלל הרזומה המכובד של מדידות איי קיו ושיוך לקבוצה המכונה "מחונני על" או משהו כזה, והעובדה שההורים שלחו אותי ל"פרוייקט מחוננים" של ימי שישי והכל. אני חושבת שחלק גדול ממה שהייתי אז, ואולי גם ממה שאני היום, אתם תחליטו, הוא בזכותם או באשמתם. הייתי ילדה מאד אינטליגנטית ומאד מגעילה. וכמו שכתבתי, הם תמיד נלחמו את המלחמות שלי. הייתי רכרוכית ולא ידעתי להתמודד עם שטויות נורמליות של ילדים אחרים, והייתי בוכה להם המון. הם היו אומרים שעוד כמה שנים כולם יראו את האבק שלי. אבל למי יש כוח לחשוב עוד כמה שנים מעכשיו, ואיזה מין ניחום זה בכלל? זה לא, כסעמק, זה לא ניחום.

בערך בגיל תשע תפסתי איך משחקים. פגשתי את סופי שהיתה אז בכיתה ח', אני חושבת, במכינה של המקהלה. סופי נהייתה החברה הכי טובה שלי, חמש שנים AND COUNTING. אבל זה היה יותר מזה. זו התעוררות. וואלה, עם ילדים בגיל שלך את לא מסתדרת. תסתדרי עם ילדים יותר גדולים. וככה. התברגתי לי לתוך המערכת ותפסתי משבצת פופולרית במקהלה. התחברתי שם עם מלא אנשים והגיל לא היווה פקטור בכלל, למרות שהוא תמיד היה שם, והעיק. בכיתה ו' באה גם ההצטרפות שלי לפורומים של MSN זצ"ל, ושם באמת העניינים התחילו לרוץ. פגשתי את אריק בפורום רוק ומטאל שהיה אז עוד בימי הזוהר שלו, ובעולמות 2007 פגשתי אותו פנים מול פנים. הוא היה התגלמות כל הפנטזיות הקשוחות והאפלות שלי אז: מטאליסט אמיתי, גאון מוזיקלי, בלונדיני עם שיער עד התחת, חבל על הזמן. אחרי חודשיים בערך עשיתי את שהיה אסור בתכלית האיסור: התחלתי לצאת עם אריק, שהיה אז בדרך לסיים את כיתה ט'. זו היתה התקופה הקדושה שלי. אריק היה שותה המון אז, וממש ירדתי לו לחיים עם זה. האמת היא שירדתי לחיים של כולם עם זה, כי מבחינתי אלכוהול היה מונח שהופיע בצמוד לערך "רע" במילון. הייתי איתו שלושה חודשים וזה היה סוד כמוס. הייתי בטוחה שאם אמא שלי תעלה על זה היא תשחט אותי. אני לא בטוחה, למען האמת, אם הייתי מאוהבת בו או בתחושה ההיא שאני עושה משהו שממש אסור לי לעשות. בערך שנה אחרי הפרידה סיפרתי לה, לאמא שלי. אני חושבת שזה היה אחד האירועים הכי חזקים בקשר שלנו. היא הגיבה בדיוק הפוך ממה שציפיתי. חשבתי שהיא תכעס, ושתגיד שבגדתי באמון שלה, ושתצעק ותעשה סיפור. ולא. היא ישבה בשקט, ואמרה, "חבל שלא סיפרת לי". עם כל הסבל של מה שקרה אחרי הפרידה מאריק שהוא לא ממש חשוב עכשיו, היא אמרה, חבל. יכולתי לעזור לך. שם הבנתי שהפנקס פתוח והיד רושמת.

אף פעם לא הרגשתי נוח עם הגיל שלי. הוא תמיד מגבלה. אף פעם לא היה לי נעים לענות לשאלה "בת כמה את", ואז לראות את הפרצופים ההמומים. וואו, את לא נראית, את לא נשמעת, את בוגרת, את חכמה, בחיים לא הייתי מנחש. תמיד היו וכנראה שעוד הרבה זמן יהיו אלה. כבר התרגלתי לריטואל. והעבר השני יש את, טוב, אוקיי, את ממש קטנה. ממש ממש קטנה. זאת בעיה, אז... מהמממ.. אי נוחות... ביי.

ועכשיו, בחזרה לנושא שהתכוונתי שהפוסט יעסוק בו וגלשתי ממנו לגמרי, העובדה שכרם הגאון סיפר לחברים שלו בת כמה אני. אני מכירה את המצב, ומוזר לי שהוא לא מתבייש בזה. דניאל גלר חי שלושה חודשים בהכחשה כשהוא יצא איתי, הוא לא הסכים אפילו לאמא שלו לספר בת כמה אני. וכרם לא מתבייש בזה, ממש ממש לא. ופה הטעות שלו. הייתי מעדיפה שהוא יתבייש.

אני מכירה אנשים ואני יודעת איך ראשים של אנשים עובדים. יש את החברים שלו נגיד. יהיה חלק נכבד מהם שיחשוב שהבחור לא הצליח לתפוס מישהי בגיל שלו, אז הוא התחיל לצאת עם בנות ארבע. יהיה עוד חלק שיחשוב שהוא נצלן. השאר פשוט יתהו מה הוא חשב לעצמו. בחייכם, תהיו כנים. אם לא איתי, לפחות עם עצמכם. זה לא בדיוק משתלב בנוף. מבחינת הרבה אנשים לצאת עם מישהי בגיל שלי היא ירידה ברורה ומשמעותית ברמה.

ואני מריצה לי בראש את הסנאריוז האפשריים. אני רואה בקשר הזה התחלה של מערכת יחסים לטווח ארוך. למען האמת, אני לגמרי רואה אותנו ביחד עוד שנה מעכשיו. ודוגרי אני גם לא לבד במחשבה הזאת. אני כבר רואה, ומתחילה לטחון כבר עכשיו. אם יש דבר שאני מתעבת, זה המבט העקום של החברים של האנשים שאני יוצאת, עזבו יוצאת, מסתובבת איתם, עלי. בכל נושא. וכאן הגיל הוא תמיד פקטור. תמיד. פשוט כי ככה זה בטבע, מסתבר.

משבר הגיל חוזר.

לאן מכאן עכשיו?

נועה.

אצלנו בבית יש ממש הרבה עיתונים. כל יום מגיעים עיתונים. יש גם נשיונל ג'אגרפיק פעם בחודש ואת העיתון של אח שלי ואת הרייטינג של יום רביעי, אבל בכללי, כל יום יש עיתון.

היום בכותרת תמונת השער המבהילה היתה של ילד אתיופי קטן תוחב את היד שלו לתוך צפרדע אשפה גדול. הכתבה התמקדה בעיקר בעוני בקרב בני העדה האתיופית באיזורים שונים בארץ. ילדים קטנים מחטטים בפחי הזבל כדי למצוא מה לאכול, או שהם עומדים בכניסה לסופר ומבקשים מהיוצאים מהחנות, אם אפשר להחזיר את העגלה שלהם למקום ולקחת את המטבע שתוקעים בתוך החריץ של העגלה כדי שהיא תשתחרר מהסט. זה לא מפחיד ולא מגעיל, זה בעיקר מעורר רחמים.

מה שיותר תפס אותי היה המאמר הקצר שכתב העצבני הלאומי נתן זהבי, בתוך מסגרת מלבנית בצבע בז' בצד העמוד. הוא כתב את כל הקיצוצים בכל התוכניות השונות שהונהגו במקומות שונים בארץ על מנת לעזור לאתיופים בכל דרך אפשריתף מגיוס תקציבים עד למניעת נשירה מבתי הספר; מהכנה לגיוס ועד תוכניות לגישור בין הורים לילדים שמנסות לגרום להורים אשכרה לקחת אחריות לגבי הילדים שלהם ולגבות אותם במה שהם עושים.

אני באמת כבר לא יודעת לצד מי אני עומדת בכל הקטע הזה. דעתי ידועה לרוב מי שמכיר אותי. אני לא פוליטיקלי קורקט בעניין הזה. אני חושבת שהחברה לא מוקיעה את העדה האתיופית בגלל המוצא שלה או צבע העור שלה או כל סיבה בנאלית שאפשר למצוא. החברה מוקיעה את העדה האתיופית בגלל שרובה המוחץ מתנהג חרא באופן מערכתי. אני יושבת כאן ומתדיינת עם עצמי:

מצד אחד, אין כסף? לכו לעבוד.

מצד שני, איפה יש לעבוד? אתיופים הם האחרונים שיתקבלו לעבודה מבין כל המועמדים.

לא יודעת כבר. אולי אני יודעת מעט מדי על הקטע הזה, אבל לא צריך להיות חכם גדול בשביל לדעת שמשהו פה ממש לא בסדר.

ריאיינו בכתבה הזאת איש. הוא אמר שדברים כאלה ממחישים שמתקיימות במדינת ישראל שתי מדינות: מדינה אחת שמתיימרת להשתייך לעולם המערבי, ומדינה אחץ, מדינת עולם שלישי. איזה מינוח מפוצץ זה, הא? עצוב לראות שזה נכון. אני לא רוצה להעיף כאן השוואות גרנדיוזיות לכל מיני דברים שמראים בסרטי דרמה אמריקאיים סוחטי דמעות, ואני לא אשתמש במונח הארלם, בגלל שאני לא יודעת איך זה שם ואף פעם לא הייתי שם. מתוך היכרות עם שכונות שרוב אוכלוסייתן היא אתיופית, מתוך היכרות עם אנשים שחיים בה, נורמלים ולא נורמלים, אני יודעת שהמצב דפוק. פשוט דפוק.

אולי זה יסתדר, עוד עשר, עשרים, שלושים שנה. אולי זו רק בעיית "הדור הראשון". ואולי, זה משהו דפוק בתרבות עצמה. שלהם? שבה האמא עובדת בנקיון בתים במקרה הטוב, שתים עשרה שעות ביום, והאבא יושב בבית כי זה לא לכבוד שלו לעבוד, והילדם שמסתובבים ברחובות ושותים ומסתממים ומטגנים לעצמם את הריאות ומוצאים את עצמם בצד הלא טוב של הסורגים בגיל שש עשרה?

או שמא, שלנו? שפשוט מוקיעה את מי שהוא אחר, מקפחת אותו ודוחקת אותו מטה מטה בסדר העדיפויות החברתי?

וואי, איזו אמירה שמו"צניקית זאת היתה עכשיו, זה מה זה לא מתאים לי.

נראה לי שבשורה התחתונה זה שילוב של שניהם. וזה, בעיקר, מה שעצוב בכל הסיפור הזה.

ועכשיו נעבור לנושא אחר!

אתמול בצהרים רוני שלחה לי לינק לקבוצה הכי ענקית בפייסבוק - Kids of the 90's. היתה שם רשימה של כל מיני דברים שיבינו, מן הסתם, רק ילדי שנות התשעים. היו שם דברים כמו 'אתה יודע את כל המקרנה בעל פה', 'תמיד ידעת שהריינג'רית הורודה והריינג'ר הירוק נועדו להיות ביחד', 'היית שם כשלייט-אפ סניקרז היו מגניבים', 'היה לך לפחות טמגוצ'י אחד', 'גדלת על רן סטימפי, פינקי והמוח, אוטובוס הקסמים וווישבואון', 'גם אתה אספת פוגים', 'היית שם כשלהתמזמז היה שווה ללעשות סקס', ו'היו לך את כל בובות הטרולים'.

רשמתי למטה, בקיר של הקבוצה, איך זה הגיוני שהשם שלי לא רשום בכותרת של הרשימה?

אני עדיין יודעת את כל המקרה בעל פה. ראיתי כמעט כל פרק בפאוור ריינג'רז. היו לי לייט אפ סניקרז, בצבע לבן, שעשו אורות אדומים. היה לי טמג'וצי אחד, של אפרוח, והוא מת אחרי שתי דקות והתאבלתי עליו שבועיים. אוטובוס הקסמים היה התשוקה הסודית שלי X: עדיין יש לי את הפוגים האלה איפשהו! ואת הבובות הערומות והמכוערות של היצורים עם השיער הצבעוני העומד זרקתי רק בסביבות גיל שמונה בצער רב.

למרות שאני ילידת שנות התשעים המאוחרות, אני כל כך, לגמרי, מחוברת לכל מה שהיה שם. אני חושבת שזה ביי פאר העשור הכי טוב בהיסטוריה. הסרטים הכי טובים, המוזיקה הכי טובה, האופנה הכי טובה.

כן, אני אוהבת ג'ינסים שמגיעים עד מעל הפופיק. כן, הסיאטל רוק עושה לי את זה. כן, הפריצה של טורי איימוס כמובן עשתה את העשור הזה טוב במיוחד. כן, אני חושבת שהיתה לי ילדות שמחה, אי שם בשנת תשעים ושמונה.

כמובן שהלינק לקבוצה הזאת גרר אחריו שיחת נוסטלגיה מטורפת שבמהלכה הוכחתי לעצמי סופית שרוני היא My sister from another mother שלא פגשתי בחיים. כנראה שהאנאת'ר מאת'ר הזאת קצת בעייתית כי היא לא מרשה לה לפגוש אותי, אבל אל חשש. אני אגרור אותה לאייקון! שמעת, רוני?! את באה לאייקון!

אז כן, אני נועה,

ואני ילדת שנות התשעים.

אה כן,

דיונים על טלוויזיה בתגובות זה כל כך קשועח! יש מצב שאפילו יתחשק לי לעשות חלון מסרים בשביל זה.

לפני -

אחרי -

כמובן שלא מדובר במספרים מרשימים במיוחד,

אבל,

פאק יו,

יש לי יום עולדת.

שמעו,

אני לא זוכרת שאי פעם היה לי כל כך הרבה כסף בכיס  בבת אחת. שש מאות ג'ובות! שש מאות! וחמישה דיסקים (H)

אני הייתי נועה.

יום שישי מטורף.

אריק הגיב לי, בפוסט הקודם. בגלל לא ידעתי שהוא קורא כאן. סיפר שאמא שלו נפטרה. קודם כל, אריק, אני נורא נורא נורא מצטערת עליה, שוב. הוספתי אותו, אחרי נתק של כמעט חצי שנה. אמא שלו מתה מסרטן בלבלב. הוא סיפר שכשצילמו ראו רק איזו מחלה בקיבה ולא שמו לב לסרטן, למעלה. ועד ששמו אליו לב, וביקורקטיה ושיט, עברה חצי שנה, וכבר היו גרורות כשנזכרו לטפל, לפי מה שהבנתי. לפי מה שאני הבנתי, הם צריכים לתבוע להדסה את הצורה, כי זה טיפול רשלני הראוי לשמו. אבל זה לא משנה כבר. היא הלכה.

הוא סיפר, שביום שהיא נפטרה, אבא שלו קרא לו לבוא לביה"ח , והורא ראה אותה שוכבת, ירוקה, עם פה פתוח ועיניים פקוחות, מתה. הוא אמר שזה מה שהכי שבר אותו.

דיברתי איתו גם עלינו. על כמה שנפגעתי, ועל כמה שהיה לי רע. סלחתי. הוא סלח. המעגל נסגר. אני באמת יכולה להמשיך הלאה עכשיו.

אחרי שהוא הלך לישון, התחלתי לחשוב. אמא באה אלי למיטה ודיברנו. סיפרתי לה את הסיפור. אמרתי לה, שסיפורים כאלה מצד אחת מבאסים אותך נורא, ומצד שני גורמים לך לרצות לשמור על החיים שלך, ולהחזיק אותם קרוב אליך, שלא יברחו בטעות. זה הכי בסיסי. בעיני החיים הם ערך עליון, לא משנה עד כמה ריקים ועלובים הם לפעמים.

סיפרתי לה על הקשר שלי ושל אריק.

זה היה אמור להיות סוד שירד איתי לקבר.

פחדתי מאיך שהיא תגיב, ועל כן לא סיפרתי לה, וסבלתי בשקט, את הזמנים הטובים ואת הזמנים הפחות טובים של הקשר הזה.

וביום שישי בלילה סיפרתי לה. את הכול. והיא הגיבה בצורה שלא ציפיתי לה, באמת. היא אמרה, שחבל שלא סיפרתי לה בזמן, ושהיא יכולה היתה לעזור לי ולתמוך בי. אמרתי לעידן, שאחרי השיחה הזאת שכבתי במיטה ודיברתי עם אלוהים. שאלתי אותו מה עשיתי שמגיעה לי כזאת אמא שולטת. הוא לא ענה, אז הלכתי לישון. קטעים עם אלוהים וזה.

אני כבר רואה, יש תקופה ממש טובה שבאה אלי עכשיו. אני רואה אותה מגיעה כבר. רק נגיש את העבודה בגאוגרפיה ונהיה משוחררים, אני ויואב.

טוב.

טוב.

כל כך טוב.

בסך הכול סבבה.

פנאן.

בהביי D:

כאן נועה השדופה משדרת אליכם מסרים חושניים אחרי חזרתה ההו-כה-דרמטית מעיר הקודש אשקלון. פחחחחח.

בכל מקרה, ביום רביעי אמא שלי מתקשרת אלי ומדיעה לי שבסופו של דבר זה לא נופל על הטיול ושבאופן סונטני לגמרי שלא מתאים לאמא שלי, אנחנו נוסעים לחפוש באשקלון. נפלא. לא באמת אכפת לי לאן אנחנו נוסעים בעיקרון, רק שניסע, ושלא לא אצטרך לחלוק מיטה על אח שלי. ארג.

סתם, אחרי איזה חצי שעה נסיעה הגענו לשם, וכבר במגרש החניה ראיתי עם מי יש לנו עסק ביומיים הקרובים. חבורה של ערסים מקריחים יצאה מואן גדון וחבוט עם מגפיים שהורכבו אליהם עקבי פלסטיק בגובה של עזריאלי, ופסים 100ממים בצבע צהוב שזורים בשיערם השחור שמסגיר את מוצאם התימני משהו. ושאף אחד לא יעז לדבר על הבלונד שלי, זה היה למטרה טובה (אהם אהם אהם השיער הורוד והשקסי שלי זצ"ל ת.נ.צ.ב.ה בס"ד (ע"ר) עב"מ בח"מ וכיוב'). בכל מקרה, כפי המציינת הכותרת הקצרצרה של הפוסט הזה (!), אבא שלי פגש את פילוס בתור לקבלת החדרים בקבלה. כלומר, את פילוס המקורי לא הייתי מתנגדת לפגוש מאחר ואסי כהן הוא יצור כישרוני וחתיך בדרך כלשהי, אבל את הפילוסונים שהיו במלון הייתי בשמחה מטביעה בבריכה המקורה המחוממת והמפושתנת של המלון המושי מושלם ששהינו בו.

*אתנחתא קלה לטובת השמנת הכרס של שחתכם הנאמנה ופיטומה באמצעות חביתה שכוללת כל מיני דברים*

*יאמי*

בכל מקרה, פילוס עוקף את אבא שלי בתור.

"מה יש לאמא ש'ך?"

"למה מי 'תה חושב ש'תה?!"

מלבב. סתם, זה באמת היה די משעשע.

נסענו לטייל. לראות עתיקות וזה. היה מרתק כל כך, שלא טרחתי לזכור כלום. סתם נו, יש לי אנטי כללי לאשקלון.

עלינו לחדר וזה. היה שם שוקולד די טעים, מלונות וזה. בכל מקרה, נורא נורא נורא רציתי ללכת לישון, אבל לאאאא שני האחים הנחמדים שלי יטחנו את השכל עם בוב הבנאי. שניה אחת מסכנה לא ישנתי בכל השעתיים האלה. בכל מקרה, אחר כך לא זוכרת מה עשיתי. כן, בכיתי ליובל בטלפון.

על אריקקי, ועל המקרה של יום רביעי, ועל זה שאני תקועה, ועל זה שאני לבד, ועל זה שאני לא יודעת איך יוצאים מזה. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. הוא כזה חבר טוב. כלומר, הוא באמת הקשיב. ואני מעריכה את זה. אבל סתם, זה לא באמת עזר, זה יהיה בסדר, עד העונג הבא (אה אה אה). אחר כך היתה ארוחת ערב עם אוכל לא לעיס. לא אכיל ולא עכיל. שונאת בתי מלון.

בערב יותר מאוחר ההורים שלי הלכו לראות הופעה של העלק דובים מרקדים של המלון(עוד סיבה לשנוא בתי מלון. וגם השמיכות שם אף פעם לא נקיות!) אז אני נשארתי לבדי בחדר עם קופסה של פרינגלס וטלוויזיה. היה בערוץ 10 סרט מעצבן. Bounce אני חושבת. עם גווינית פלטרו ובן אפלק. אני לא סובלת את שניהם, אבל לרדת עם כולם ללובי לא היתה אופציה. סרט כזה, על בן אפלק שנותן למישהו את הכרטיס שלו לטיסה בשביל לזיין מישהי ואז הטיסה מתרסקת ואז הוא מתאהב בגווינית פלטרו האלמנה ויאדה יאדה יאדה הו כה דרמטי גם כן. לא באמת עקבתי. אחר כך אבא ואמא גירשו אותנו מהמיטה, ואני ועמרי הכה פעלתנים שכבנו במיטות ושיעשענו אחד את השני. ניסינו למצוא כל מיני וריאציות ל'לילה טוב'.

נועה: "לילה עוף. לילה קוף. לילה תוף. לילה טוסט."

עמרי: "לילה סבתא."

והו כמה שזה הצחיק אותי, ג'יז. זה היה הכי לא קשור בעולםםם וצחקתי את נשמתי החוצה. אלון החזיר שיחה, היה די קצר.

נרדמתי. אכן, יום רב תהפוכות היה זה.

בבוקר היה אוכל נורמלי ושתיתי שתי כוסות קפה, אחת נסקפאית מגעילה ואחת מהפרקולטור, חוויה מתקנת. אבא אמר משהו על פחממות. אחר כך אחי הקטנים וה96ממים החליטו שהם רצים לשחק בחוץ, אז יצאתי עם כולם, עדר וזה. נשכבתי על ספסל והתחממתי לי בשמש. הלוואי שהיתה שמש כזאת גם ברחובות. שונאת את החורף הזה. שונאת אותו כל כך. הוא החורף הכי קר שאני זוכרת. אחר כך דיברתי קצת עם אן, ואז נמאס לי לשבת בלובי לבד. עליתי לחדר וראיתי כל מיני דברים בטלוויזיה, כמו חיים כהן מלחך לימונים בני עשרים שנה אצל רינה פושקרנה. אם אתה רואה הודי רטוב, תזכור שזה מעמבה.

החמולה חזרה ואז ארזנו את גופותינו בתוך האוטו נסענו למרינה.

אוקיי, פלא מספר אחד - יש מרינה באשקלון!

פלא שני - יש מרינה ממש יפה באשקלון!

פלא שלישי - אומאגאד, האנשים שגרים קרוב למרינה, או שהם ממש ממש טחונים בהתחשב בגודל, בעיצוב, בהשקעה ובפסיכדליה של הבתים שלהם, או שעלויות הבניה שם הן מזעריוץ. כל בית, הבית הלבן. למרות שהבתים שם לא היו לבנים, לא כולם לפחות. היו שם צהובים. וירוקים. וורודים. וכאלה.

קיצר שוטטנו לנו קצת במרינה, ואז הלכנו לאכול. אוקיי, המסעדה החשודה הזאת ניגנה בלופ שלמה ארצי ויהודה פוליקר. פריקין סיוט.

לפחות שם יכולתי ללעוס את מה שהיה לי על הצלחת.

חזרנו למלון, ארזנו ונסענו.

וכעת, הנני כאן, וגם מתבשל לי כאב ראש מטורף, שמטגן לי את הסוף של ארובות העיניים.

ועל כן, מעא סלאמה, ושבוע סבתא, ע"פ עמרי.

רוע'לה.

אז תגידו שאני מעריצת טוקיו הוטל, רק מסוג יותר אינדיבידואלי.

זהו פוסט הערצה לטורי איימוס.

למה,

שואל הקורא התמים.

כי ככה אני רוצה.

בכלל מצאתי את טורי בלי כוונה. מצאתי בקייס של הדיסקים שלי דיסק אפור מוזר שהיה רשום עליו Little Earthquakes. ושמתי אותו בטייפ, כי אז עוד היה לי טייפ. והשמעתי את זה למאיה והיא לא סבלה את זה. ואני התאהבת במה ששמעתי. ולא ידעתי מי זאת או מה היא עושה. מה שעשה לי את זה בהחלה היה קרוסיפיי. אחר כך נכנסתי לעומק, ונפלתי לפרשס ט'ינגז, לת'ר, מאת'ר. כשהגעתי למי אנד א גאן, שמתי את הטייפ על רפיט. הפשטות, והכנות, והמשמעות, והפחד, והפסיכדליה. מאז, הטעם שלי במוזיקה השתנה בסביבות המיליון פעם. זה היה אשלי סימפסון וטורי איימוס, זה היה דפש מוד וטורי איימוס, זה היה מיי כמיקל רומנס וטורי איימוס, זה היה הכול, וטורי איימוס.

והו, אני כל כך אוהבת את טורי איימוס. מאז שמעתי את כל האלבומים שלה, קניתי מהם חמישה, עד עכשיו.

כששמעתי שטורי תגיע לארץ אני ידעתי שאני מוכרחה להיות שם. ורצו לקנות לי כרטיס כמתנה ליום הולדת. הכרטיס היה ממש יקר, 370 שקל. ועוד ברעננה. ובכלל שזה היה הרעננה אבא ואמא לא הסכימו להסיע אותי. וכבר חשבתי שאני לא אלך להופעה.

בקיץ, היה לי ריב עם אן, קצת לפני שהיא טסה. היא לא הספיקה לראות אותי עם השיער הצבוע.

השלמנו יום אחד, אחרי פעולה של יום שיש בצהרים.

איזה שבוע אחר כך אן הציעה לי לנסוע איתה ועם אמא שלה להופעה. והכל היה כל כך מושלם שם. הדשא המטונף היה מושלם. בדלי הסיגריות היו משלמים. השירותים המטונפים להחריד היו מושלמים.

טורי הייתה מושלמת.

והו כלכך צרחתי.

אוי ג'יז