אני אוהבת אותךָ ואני לא מוותרת. שנה טובה. 17 בספטמבר.

ועליךְ אני אף פעם לא אוותר. את החברה הכי טובה בעולם and threads that are golden don't break easily.

אחד הדברים הכי עצובים שראיתי בחיים שלי:

אני חושבת שעד שראינו את השם שלה על הלוח השחור-אדום בבקו"ם לא באמת תפסנו את גודל העניין. החברה הכי טובה שלי הולכת לצבא.

אתם רואים את זה? this is what best friends look like.

מתוקה שלי, אני מתגעגעת כבר עכשיו.

מועמר נדפי נסע לאילת. אנחנו נוהגים לדבר במשך כמה שעות כל יום ועכשיו הוא נסע לאילת ואנלא יודעת מה אני מרגישה. למי שבאמת מתעניין, תוך מקסימום חודש.

אל תבינו, אין עוד על מה לדבר.

נועה

היום שילמו לי. אין לכם מושג כמה משמחת אותי בוחטיית הכסף המזומן הזאת. שמעו, עוד לא סיימתי! אני כנראה אקח את ההצעה של השבוע האחרון של אוגוסט, מה שיעשיר אותי בכעוד שבע מאות חמישים שקל. בנוסף, קיבלתי הצעה נוספת, שלישית במספר, לכמה ימים בשבוע הבא, מה שיוסיף לארנק ההולך ותופח שלי עוד כארבע מאות חמישים שקל. יהיה טוב!!!

הערב אנחנו הולכות להופעה של אביתר בנאי, מה שאומר התבסמות קלה שלא היתה לי כבר הרבה זמן. מחר אחי חוזר מהטיול ובקרוב יגיעו המדריכים החדשים שלי. אני עדיין נוטה להתבאס מכרם לעתים קרובות, אבל אני כבר בשלב השני של הבאסה. אני יכולה לומר בפירוש שאני פשוט כועסת עליו עכשיו, וזה הכל. זה יעבור. בנוסף אני צריכה לנסוע לת"א בקרוב ולראות את הנגאובר שלא מקרינים באף מקום בעיר המזורגגת הזאת, כנראה בחברת יקיר המערכת החביב עלי ביותר. וגם!

השגתי את העותק שכל כך רציתי של פרחים בעליית הגג. חוויה מעט מורבידית, ברררר.

בסך הכל היה לי שבוע בן של זונה, ואני מקווה שגם המשך החודש רק ילך וישתפר. הכל סבבה לי OVERALL. סבבה + מלא כסף. איזה כיף, יא אלוהים, אני כזאת דרמה קווין לפעמים.. הכל נראה כהה יותר בערבים, אולי אני פשוט צריכה לצאת יותר.

את ט"ו באב, אם אתם שואלים, העברתי עם אהובתי הנצחית האחת והיחידה סופי (וולפסון!) באפיית עוגת שזיפים של ישראל אהרוני, האיש והגבות, ובגיחוך היסטרי לאור הפוסט המאמם שכרם כתב (אפילו לא הייתי ערה אליו. סופי העצבנית הסבה את תשומת לבי: אני סתם אני סתם אני סתם מה נסתם מה נסתם מה נסתם מה היא ניסתה מה היא ניסתה ציסטה). אושר גדול.

ד"א, תראו איזה סמס מאמם קיבלתי

א סופי ז'וקובסקי, 13:23:59, 06.08.09

ביוטיפול, דירטי דירטי ריץ', דירטי ריץ', ביוטיפול! נועה אהובתי, יכול להיות שזה הסליפאובר האחרון שלנו לתקופה הקרובה והוא יהיה מושלם! אני אוהבת אותך הכי הכי, את החברה הכי טובה שישי. אין עליך ואין כמוך!

מה הייתי עושה בלעדיה סעמו

Sophie and Noa are so friggin FABULOUS!

עד כאן, נועה הורדרדה

היה לי חלום על מזגן מרושע שרודף אחרי הארי פוטר.

יש לי בזמן האחרון כמעט כל יום את החלומות המוזרים האלה של בבוקר-בבוקר, ממש קצת לפני שאני מתעוררת. זה מרגיש כאילו אני בהכרה מלאה ואני מסריטה את הדברים בראש שלי, ורוצה להישאר ישנה עוד קצת כדי לראות את הסוף של החלום.

היה לי גם איזה אחד על מר בחור. הוא ברוסיה וכל זה רק גורם לי לרצות אותו יותר.

כולם עכשיו בחו"ל. מ.ב ברוסיה, רוני בבולגריה, אביטל אורזת לצ'כיה, וסופי עוד מעט תצא לחופשה בת שנתיים לפחות בחסות צבא ההגנה לישראל. מה אני אגיד לכם?

bon voyage!

נועה

בוקר טוב לכולם. בוקר נפלא, למען האמת, מצב הרוח שלי פשוט מצויין עוד מאתמול. כל כך מתחשק לי לנסוע לאיזה שבוע בקיבוץ, אני נשבעת לכם.

אני כבר כמה ימים מנסה לסחוט מאמא שלי תשובה לשאלה "מה חיילות צריכות". סופי, obviously החברה הכי טובה שלי אי פעם, מתגייסת בעוד חודש פחות יומיים. מעבר לזה שהיא חברה מדהימה, היא גם באמת משקיעה המון. בי וביחסים בינינו מושקעים המון אהבה ואנרגיה. כמובן שההשקעה היא הדדית, אבל היא באמת עצומה ולא ניתנת לכימות. גם בבחינה החומרית קיימת השקעה מרובה ובלתי נדלית. סופי קנתה לי אלבום של ביירות ליום ההולדת, ולרגל קונצרט הסיום של המקהלה, שנערך ביום חמישי האחרון (אם תיכננתם לשאול, היה טוב וטוב שהיה. הטוש פעל!) היא קנתה לי את Welcome to Sunny Florida, דיוידי של אחת מהופעותיה הטובות ביותר של אלילתי הנצחית טורי איימוס, ועוד בספיישל אדישן שכוללת את דיסק הבי-סיידז Scarlet's Hidden Treasures. בנוסף היא כתבה לי כרטיס ברכה שהוא ליטרלי סוחט דמעות, וצירפה שלוש תמונות שלי ושלה. זו בלי ספק אחת המתנות המדהימה שקיבלתי אי פעם בחיי. אני לא חושבת שאי פעם הייתי אדם כל כך כשרוני בלכתוב ברכות ומכתבים. אני גם לא מפזרת מיני מחוות נחמדות ומשמחות לאף אחד. בקטע הזה סופי היא הפוכה ממני לגמרי, טיבה שונה משלי לחלוטין. היא קונה מתנות ואופה ומכינה ומחלקת וכותבת פתקים נחמדים עם הכתב היפה שלה, עוד דבר שלא ניחנתי בו (כתב היד שלי גברי לגמרי, דרך אגב. האות ו' תמיד גבוהה יותר משאר האותיות, ויש הבדל ניכר בין הת' התחילת והאמצעית לבין הת' הסופית. אין לי מושג על מה זה מעיד, אבל זה בטוח לא מי יודע מה אסתטי). ואני, ובכן, פשוט לא.

היא כתבה לי באותו הכרטיס הערה קטנה בזו הלשון: "נ.ב.: צריך יותר מצבא אחד כדי להפריד בינינו!"

אמא שלי פרצה ביבבות אושר כשהיא קראה את הכרטיס הזה. זה ברור, איך אפשר שלא. הקשר הזה הוא עמוק הרבה יותר מכל רגש שיהיה לי לכל אדם שאני אהיה איתו בכל מערכת יחסים אחרת, לא משנה מה יהיה הקונספט שלה, אי פעם. מה שיש ביני לבין סופי, בעיני, הוא מעבר להכל. אני משקשקת מפחד. הגיוס הזה מפחיד אותי. אמא שלי חושבת שאני מתעלקת לסופי על החיים לאחרונה, ושכל מה שמסביב גווע במידה מסויימת. יכול להיות שהיא צודקת. אני מנסה למצות את זמן הסופי שלי עד תום, למרות שרבים כבר אמרו לי שההגזמה שלי היא היסטרית. "היא מתגייסת, למען השם, היא לא מתה!" אמרה אמא שלי בכיווץ גבות מודאג כלפי מעלה, אתמול, כשהיא ישבה על המיטה שלי בערב בהמשך לנסיונותי לגלות למה היא מעוצבנת עלי. "אני לא חושבת שזה בריא!"

כאן אני חוזרת להתחלה. אני רוצה לקנות לסופי את מנת הגיוס הכי מדהימה שהיא יכולה היתה לדמיין. משהו גדול ויקר ומיוחד במינו, שמעיד ומוכיח את אהבתי אליה. הגישה הזו כל כך מוטעית, בחיי. אנחנו חיים בעולם כל כך מטריאליסטי. הגישה הזאת משחיתה כל חלקה טובה. הרבה אנשים חושבים שהם יכולים לבטא אהבה בדרך חומרית. הילד בוכה? נקנה לו צעצוע. נקנה לו PSP. נוציא לו כרטיס אשראי. לא ככה אהבה צריכה להתבטא בעיני. לא בין הורים לילדים, לא בין בני זוג ולא בין חברים. ובכל זאת. אני מפחדת להיתפס בעיני סופי כקמצנית, ככפויית טובה, אולי כמזניחה אפילו. רציתי לקנות לה מתנה שמחירה יסתכם בכמה מאות השקלים אני אחסוך בשבוע הראשון של אוגוסט.

כשאמא שלי שמעה את זה היא היתה בשוק. "תגידי לי, יצאת מדעתך?!"

היא חושבת שכסף  בעיני הוא חסר ערך. אני לא חושבת שזה נכון, למרות שמרבית הוני היא נזילה. בעבר, כשהייתי מקבל כסף, לא משנה באיזה סכום, תוך כמה ימים הוא היה נעלם. בדרך כלל הוא היה נבלע לבלי שוב בתוך לועה העמוק של הקופה בחנות הדיסקים החביבה עלי בקניון. זה הפך לבדיחה קבועה שההורים מספרים לחברים שלהם; יש את עמרי, שאוגר בשקט בוחטייה נאה ביותר של כסף מזומן כבר כמה שנים בתוך קופסת פח בצורת כלב כחול ולבן, ובכל פעם שהוא נכנס לחנות צעצועים, מכל טוב הוא החנות הוא יוצא תמיד עם סלינקי ומרקר - ומנגד, יש את נועה, ש"הכסף נוזל לה מבין האצבעות". מרוב שהמנטרה הזאת משוננת, היא נטמעה כל כך עמוק עד שקשה להשתחרר מהרושם. זה לא נכון. אני לא מעיפה כסף על שטויות, זה לא כאילו אני מסתובבת כל היום ומפזרת מאחורי שובל של שטרות. אני חושבת פעמיים לפני שאני קונה משהו, וחושבת אם אני יכולה למצוא תחליף או אלטרנטיבה זולה יותר, ולפעמים אני אפילו מרגישה קצת ייסורי מצפון על שהוצאתי כסף שחסכתי במשך כמה שבועות על דבר זה ולא על דבר אחר. ברור שלעומת ההורים שלי, "כולנו חכמים וכולנו זקיינים", אין לי שמץ של מושג. אני לא באמת מבינה איך זה לעבוד ולהרוויח ולפרנס. זה מובן מאליו שלאנשים שבפאזה שהם נמצאים בה בחיים שלהם הכסף הוא צורך קיומי שקובע את רמת ואת איכות החיים של הפרט ושל המשפחה, ושלמישהי כמוני, בגילי הלא כל כך מוםלג, כסף הוא בסך הכל פריבילגיה. מובן שהם יודעים יותר ומנוסים יותר ממני. אבל אני לא חושבת שאני עד כדי כך גרועה, באמת. אני חשבתי שהמטרה שלשמה רציתי להוציא סכום כזה של כסף היא מטרה טובה שבאמת שווה את הסכום הזה.

"את חוסכת כסף, ואז בסוף את מבזבזת אותו על אחרים! כאילו שזה לא הספיק שקנית לחבר המהולל שלך מתנת יום הולדת לא זולה, למה היה לך דחוף ללכת ולקנות לו חולצה כל כך יקרה? ועכשיו גם המתנה הזאת לסופי. אנשים חיים כאן על חשבונך! לא ראיתי אותך מוציאה ככה על מישהו מבני הבית! סדר העדיפויות שלך התעוות!"

אמא שלי סירבה בתוקף שאני אקנה לה מתנה ליום ההולדת שלה. סירבה סירוב מר ואיתן. היא לא יכולה לומר שלא רציתי. היא אמרה שהיא רוצה שאת הכסף שלי אני אשמור לעצמי. האמביוולנטיות הזאת היא כל כך משונה בעיני, אני לא חושבת שאני אצליח להבין את התסביך הזה אף פעם, לא משנה כמה אני אנסה.

בסופו של דבר, באותה השיחה בערב, לא הצלחנו להגיע להסכמה בנוגע ליחס שלי לכסף והיא ממשיכה לעמוד על דעתה. מה שכן, הצלחתי לדרבן אותה לתת לי תשובה לשאלה מתחילת הפוסט. היא הציעה לי אלטרנטיבות קצת יותר שפויות, לדעתה, מבחינת המחיר. אני חושבת שאני אלך על אחת ההצעות שלה, בכל אופן. פשוט... got me thinking.

נועה

1. רצפים אקראיים של מחשבות לא הגיוניות מתרוצצים לי בראש. זה כמו מצלמות אבטחה או חלון ראווה בחנות למכשירי חשמל שיש בה המון מכשירי טלוויזיה שמשרדים במקביל כל מיני דברים שונים, מאיך פגשתי את אמא ועד פסטיבל מספרי סיפורים. וזה לא שיש לי בעיות ריכוז או משהו... זה פשוט כאב מוח שאתם לא מאמינים. אני מנסה לדמיין את החלק הפנימי של הראש שלי ככל מיני דברים שונים: כמו משרד עם המון פקידים שמתקתקים במקביל במהירות של שלושים ושש מילים לחצי דקה דברים שונים בכל מיני עמדות מחשב שמופרדות במחיצות עץ מצופה פורמייקה לבנה. או כמו שידה עם המון מגירות. או כארכיון של מעריב או בבית אריאלה, או כמו הספריה, והכל עושה קולאפס פנימי וכל הסחלה נשפך על הרצפה או לתוך הריק פנימה ומחליק מהמוח הקטן אל המוח האפור אל גזע המוח ואל השדרה ומתנקז ברצפת האגן. חשיבה עושה לי אבנים בכליות.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

2. לחיים יש שתי אופציות צורניות עיקריות מבחינתי, זה משתנה בהתאם למצב הרוח. או שהם קוביה הונגרית או שהם כדור. הם קוביה הונגרית כשאני מרגישה מאד פלצנית, כמו עכשיו למשל. הם קוביה הונגרית מכיוון שהמסגרת היא תמיד זהה על כל שש פאותיה, וההרכב כל אחת מהן שונה לגמרי. אף פעם לא ידעתי לפתור קוביות הונגריות. החיים הם בצורת כדור כשכבר עייפתי מלחשוב. הם נראים אותו הדבר מכל הצדדים; הצבע משתנה לפי מצב הרוח.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

3. יש שאלות שאני לא יודעת איך להרגיש כששואלים אותי אותן, ולא משנה כמה פעמים אני נשאלת אותן כבר.

יש את אסף המוכר בצליל. הוא היה בטוח שאני יותר גדולה מסופי. הוא שאל אותה איפה אני משרתת. אני! משרתת! אני לא יודעת אם להרגיש מוחמאת או לכעוס ממש. אם להיות משועשעת מהרעיון או להיעלב עד עמקי נשמתי. וזה לא כאילו לא שמעתי את השאלות האלה משהו כמו חמישה מיליון פעם בשנתיים וחצי האחרונות. זה כאילו כל פעם היא הפעם הראשונה, וזה תמיד מביך באותה מידה. אני חושבת שזה מבלבל אותי וזה לא נחמד לי בכלל. עונג צרוף, פאק מי.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

4. אני חושבת המון על סקס. ועל אהבה, ועל נשיות, ועל פמיניזם. ולא משנה בכמה יומרה אני אמלא את עצמי אני לא יכולה להימנע מהעובדה שאין באמת נשים לא פמיניסטיות. זה טבוע לנו בעצמות מתוקף היוולדנו והיותנו בעלות וגינה. זה אינסטינקט, אף אישה לא תספוג עלבונות מהגבר שלה ותשתוק על זה. אף אישה לא באמת רואה את מקומה במטבח ואף אישה לא מוצצת לגבר שלה מתוך רצון עקרוני לענג אותו ולשמח אותו. נשים הן אינטרסנטיות, ובעולם גברי נשים הן זוג ידיים מבשלות, פה מוצץ וכוס פעור. אז אל תזיינו לי את המוח. עזבו. אני צריכה להפסיק לזיין לעצמי את המוח. אולי לא אישה עדיין, אבל האסטרוגן מכתיב יצר להיאבק על הכבוד שלי כנקבה. השאלה היא איפה אני באמת מוצאת את האיזון בתוך כל העניין. העולם הוא לא גברי. הנורמה מוכתבת על ידי נשים שמתכחשות להיותן נשים.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

5. מטריד אותי הרעיון של תגובות לא חיוביות שאני אקבל על הפוסט הזה, אולי יותר מעל פוסטים אחרים. אולי כי הפוסט הזה הוא הרבה יותר מטופש ממרבית הפוסטים האחרים שלי. בליל של הגיגים ריקים ויומרניים. מה שמרגיז זה אנשים שחושבים שמותר להם להגיד לי בפני ועלי את מה שאני אומרת על עצמי. זה שאני אומרת שאני יומרנית וריקה לא נותן לכם את הלגיטימציה להגיד לי שאני יומרנית וריקה. מוזר שיש די הרבה אנשים שיש להם מספיק ביצים בשביל באמת להגיד לי דברים כאלה. יש דברים שלא אומרים. אני אומרת על עצמי ולעצמי מה שבא לי בראש מאחר ואני לא חייבת לעצמי דין וחשבון. אתם תשבו בשקט ותשמרו את מה שיש להם להגיד לעצמכם. זה מעניין אותי מאד לדעת מה אנשים חושבים עלי, ובכל זאת, לרוב אני מעדיפה פשוט לא לשמוע את זה.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

6. טוב זין עליכם, זה הבלוג שלי. אני אכתוב פה הגיגים יומרניים וריקים כאוות נפשי. אתם מוזמנים להסתכל, פשוט אל תחלקו איתי את מה שיש לכם להגיד אם אני לא רוצה לשמוע את זה. בעצם אני כן רוצה. בכל השנה וחצי של קיום הבלוג הזה אני לא מבינה מה אני רוצה מעצמי, ולמה אני באמת כותבת כאן. אני יודעת שאני לא אוותר על הבלוג הזה עוד הרבה זמן מהטעם הפשוט שהוא הסב לי כל כך הרבה דברים טובים שהצליחו לחדור את הממברנה שמפרידה בין הספריה האינטרנטית לחיים עצמם, נגיד, את רוני, ואת כרם, והתעוררות של רעיונות שלא היה לי לוקיישן לבטא אותם בהם. ואני כן רוצה לדעת מה אתם חושבים, עובדה שאני כל בוקר בודקת אם מישהו השאיר לי איזה סימן, ועוד כמה פעמים נוספות במשך היום. השאלה היא כמה אני רוצה לשמוע ממה שיש לכם הלגיד לי וממה שאתם חושבים עלי ועל פרי מוחי הזול והפרוץ לעיני כל. אני לא אגיד שלא מעניין אותי מה שאתם חושבים ושאני כותבת בשביל עצמי בבלוג הזה, כי זה לא נכון. אם הייתי כותבת לעצמי הייתי כותבת יומן בוורד או משהו אבל בסופו של דבר כולנו טיפוסים סוציאליים וכולם רוצים לראות שאנשים באמת קוראים את החפירות שלהם, אפילו כשהן ריקות ויומרניות כמו שלי. אז אני אני כן רוצה לשמוע את מה שיש לכם להגיד לי. אולי זה יכול להתאזן באמצעות הדרך להגיד את זה. הנה עוד יתרון, כל אחד יכול לעבור ולקרוא ולכתוב מה שבא לו ואז ללכת, כי כולם מסתתרים מאחורי כינויים יפים שאין באמת טעם להתייחס אליהם ברצינות ולקחת אותם אישית. ואולי כן?

אני שוחה מצד אחד של החלון, מתנגשת בדופן, שוכחת מה עשיתי ושוחה בחזרה לצד השני.

והנה תראו, שוב אני מתחילה לדבר שטויות.

7. אני לגמרי רואה את עצמי מסתכלת על זה בעוד שנתיים או שלוש, וחושבת, פאק, כמה מטומטמת הייתי.

והנה תראו, הפעם אני לא מדברת שטויות!

8. אני אוהבת שגרה ואני אוהבת כשהחיים שלי משובצים לתוך רוטינה קבועה שמחולקת לימים ושעות. הסדר הוא ממני והלאה, אבל את מה שמתנהל בתוך הראש שלי ומחוץ לכותלי החדר שלי אני מעדיפה לסדר כי אחרת זה משבש לי את הסיסטם לגמרי ושופך את תוכני החוצה. יש פה סתירה גסה. אורגניזציה אצלי היא מכנה משותף למספר דברים מאד מצומצם בחיים שלי. אל תשאלו למה אני מתכוונת, אני לא בטוחה שאני מבינה את עצמי.

והנה תראו, אני שוב מתחילה לדבר שטויות.

9. אני לא מוכנה לספוג עלבונות מאף אחד מכם. אתמול ושלשום אני וכרם התקוטטנו. הוא בלחץ בזמן האחרון. הכל וכלום, תקופת מבחנים ומה שזה לא יהיה. זה לא חשוב וזה לא מעניין בסופו של דבר. אני ניסיתי להיות שם ולהקשיב ולתמוך בדקות הספורות שהזדמנו לו בשביל לחלוק איתי בימים האחרונים, וזה בסדר שלא היו הרבה כאלה, קורה. אבל זה לא התפקיד שלי לספוג עצבים של אף אחד, גם לא של החבר שלי, עם כל כמה שאני אוהבת אותו. כפיות טובה היא לא דבר שמתקבל. הוא אמנם ידע להתנצל יפה וזה בסדר גמור, כי יש כאלה שגם את זה לא מסוגלים לעשות, אבל אני לא אמורה להיכנס לפינות האלה מלכתחילה, וההתפרצויות של הימים האחרונים לא מקובלות. העניין נסגר ונחתם וכבר לא חשוב עכשיו, אבל רק כדי שזה יכנס לפרוטוקול: אני לא מוכנה להיות חלק מרוטינת האכל-את-נועה-בחרא-שלך-אם-אתה-ממש-בעצבים. אני לא חייבת כלום לאף אחד.

שוב שטויות. אני כבר לא יודעת לאיזו משבצת אני הולכת. מצד שני, אני כן מוכנה לספוג. אני מוכנה. וזה לא שאני קדושה בקטע הזה, אני אלופה בפריקת זעם על אנשים אקראיים שנקרים בדרכי. האלה היא עד כמה וממי. אני שוקלת למחוק את הסעיף הזה.

והנה תראו, זיון המוח הזה כבר ממש מתקרב להגדרה של נצחי.

10. בחזרה לסעיף שמונה. הלילה ישנתי אצל סופי. ראינו סרט מפגר ביחד עם קרן שהלכה הביתה בסביבות שלוש, ואז השחלנו את עצמנו למיטה וניהלנו שיחת נפש אל תוך הלילה. עלינו ועל כל מה שמסביב. החלטנו שאם יום שני הוא היום של כרם, אז יום שישי הוא היום של סופי. הרבה יותר קל לי לאהוב שגרה ולהכניס את עצמי לרונדו שבועי קבוע שמסתכם באותה נקודה מאשר להיות ספונטנית. אני נהיית ממש כבדה, אה?

הלכנו לישון בסביבות רבע לחמש בבוקר. אני ממש שמחה שניהלנו את השיחה הזה ואני ממש שמחה שליבנו את העניינים בינינו ואני ממש שמחה שיש לי חברה מדהימה כמוך. אני אוהבת אותך, למרות שלפעמים אני לא עקבית

הבלחה יחידה של אמת בתוך כל החרא הזה.

אמת? לא יודעת אם אמת ולא יודעת אם לכנות את כל השאר חרא, אבל כנראה שזה הסעיף החביב עלי פה מכולם.

11. אני לא יודעת אם ממש לרצוץ שפסח יגיע או ממש לרצות שהוא ילך כבר. סופי אומרת שאני מכניסה לראש שלי שיהיה לי קשה עם כל אלפי הדברים האלה שאני צריכה לעשות במשך החופש סתם ושזה לא נכון, שאת העבודות שנותרו לי אני אסיים בקלות ובמהירות ושאת שארית החופש אני אבלה בלי דאגות על הראש. אני שוקלת  לאמץ את הגישה הזאת והלניח שיהיה לי ממש כיף.

אז ככה זה נראה.

31.3-1.4: אצל רוני בירושלים.

2-3-4.4: הכנות לפסחיה.

5-6-7.4: פסחיה עצמה. אני בצוות הטכני. יש מצב שיהיה ממש כיף.

10-11-12-13.4: הטיול הכי שווה שהולך להיות השנה כנראה. חורשים את ישראל לרוחבה. הולכים ומשכשכים וישנים והולכים ומשכשכים וישנים והולכים ומשכשכים ונוסעים וישנים ואז הולכים ונוסעים באופניים עד הים. יהיה כיף, באמת.

מעבר לזה, אני הולכת לשחק המון בפלייסטיישן ולשרוץ בחורים אקראיים ברחבי הארץ. יהיה פנאן, איי גס.

Begin To Hope

 OR

Pass Over Passover

?

Let the golden age begin

אז מה עשיתי בחופש הזה בעצם? אני לא זוכרת מה בדיוק קרה לפי ימים... אני זוכרת באופן כללי דברים קטנים ושמחים שהיו לי. הייתי אמורה לפגוש את רוני ולנסוע לת"א לפגוש את כרם. מתוך שתי תוכניות עיקריות ביצעת חצי תוכנית.

אתם מבינים, לשקר אין רגליים. הכל היה בסדר עד יום שישי, שלושה ימים לפני הפגישה המתוכננת עם אהובתי הירושלמית. ואז אמא שלי הטילה פצצה, בום! יש לי אמא ירושלימופובית במלוא מובן המילה שהמצאתי במיוחד לרגל המאורע הזה. ירושלימופובית. קשה לי להיזכר מתי הייתי בפעם האחרונה בירושלים שלא במסגרת ביתספר, או במסגרת פורמלית אחרת כלשהי. אולי בשנה שעברה. בשביל הנסיעה לרוני כבר היה לי טרמפ והכל, וזה היה מאורגן כבר והכל היה מוכן, ואז, אינדיד, בום: היא רוצה לדבר עם אמא של רוני כדי לוודא שאני לא הולכת לבלות יום שלם בסקוואט מסומם או בכיכר ציון או באלוהים יודע איפה. בפסגת זאב, אנאעארף. לא חשבתי שתהיה עם זה בעיה... רוני ניפחה את הסיפור. אמא שלה כנראה עוד יותר גרועה משלי, ומסתבר שאילו היא היתה יודעת שאני אינטרנטית היא בכלל לא היתה חושבת על זה. רוני ניפחה את הסיפור הבסיס, שהיה שהכרנו דרך חברה משותפת מהסיירות, למימדים גדולים כל כך עד שבסוף מה שהיא אמרה לאמא שלה היא שאני גרתי בירושלים והייתי איתה בסיירות ואז עברתי לרחובות. אמא שלי לא הסכימה לשקר בשבילנו. אני גם מבינה אותה, כי זה מעמיד אותה במצב לא כל כך נוח. אני מעולם לא הייתי בסיירות, לא ברחובות ושלא נדבר על ירושלים.בסוף לא נסעתי. לא תאמינו כמה בכיתי על זה. ליטרים. אני כזאת בכיינית אלוהים ישמור, אני הרבה יותר גרועה ממה שאני חושבת. שימישהו ירה בי!

בעניין הזכר. הוא זכר מאד נחמד שקראתי בבלוג שלו הרבה מאד זמן וכל פעם שקלתי אם ליצור איתו קשר או לא. בסוף כן. הוא היה ממש סבבה, אלי ובכלל. קבענו להיפגש ביום ראשון בתל אביב. בסוף זה רק חצי יצא. אמא שלי החליטה שהיא לא רוצה לתת לי לנסוע, גם הפעם. "ירד גשם!" (לא ירד גשם) "יהיו פיגועים!" (לא היו פיגועים) "יפלו צפרדעים מהשמיים!" (...)

וואטסואבר, בגלל היא ניתצה את תוכניות הרוני שהיו פי כמה וכמה יותר חשובות מתוכניות הזכר המסתורי, היא החליטה בסוף לתת לי לנסוע, אבל עם סופי. בסדר. התארגנו על זה, וככה בערך נראה יום ראשון:

באתי לסופי בבוקר ואז מהבית שלה הלכנו לקניון כדי לבדוק אם יש את הדוק מרטנס שרציתי. היו, אבל לא היתה מידה. המוכרת הציעה שאני אשאיר אצלה את הכסף והיא תייבא לי במיוחד. לא עשיתי את זה מאחר זה נשמע לא בטוח, ואחרי הכל ארבע מאות שקל זה די הרבה כסף למרוששת שכמוני... לקחנו אוטובוס מהקניון לרכבת. תיכננו לעלות על הרכבת שיוצאת מרחובות בעשר ושלושים ושלוש דקות (!) ואיחרנו אותה. מסתבר שהרכבת הבאה שהיתה אמורה לנחות ברחובות היא רק שעה מאז. כבר חשבתי לחזור הביתה והכל, אבל אז הודיע הכרוז שרכבת מאספת נוחתת בפתאומיות בעוד עשר דקות, אז היה לנו מזל. כשהגענו לעזריאלי ביצענו את ריטואל ה"ללכת לטאוור רקורדס ולהתלהב מהפלייליסט הממש טוב שיש שם ולהתלהב מכל הדיסקים שיש שם ואין ברחובות". כשבאנו לשם השמיעו MGMT ורדיוהד. נייס! אחר כך סופי ניגשה לדוכן הנחמד של דוקטור לק ולקחה לעצמה איזו גלידה משונה בצלוחית בצורת פרח כחול כזה הוּהוּ. אחר כך סרנו לנו לדיזינגוף סנטר וביצענו את ריטואל ה"לקרוא את כל הגרפיטי שיש יל הקירות ברחוב דיזינגוף, כמו 'צחצחו שיניים כל עוד אתם יכולים'". הלכנו לאוזן השלישית וקניתי סוף סוף את הדיסקשל הסולסייברז שרציתי כל כך הרבה זמן! להקה מוזרה ומגניבה, ומוזרה. ומגניבה. זה מין רוק עם גוספל, ושימוש חוזר ונשנה בביטוי "ג'יזס" בכל מיני קונוטציות. הלכנו לשוטט לנו בדיזינגוף סנטר עצמו. גמרנו אומר: כשנתעשר קצת ניסע לשם שוב ונקנה את כל מה שיש בדיסק סנטר! זה זול בצורה מדהימה פשוט, אפשר בשקט לצאת משם עם חמישה דיסקים במכה אחת. שוטטנו שוטטנו... ניהלנו דיון סוער על האם בורגרנץ' פשטו רגל בסוף או לא, והגענו למסקנה שאנחנו לא נכנסות לשם יותר כי סופי מקבלת מזה בחילה... ובסופו של דבר חזרנו לעזריאלי. אה בשלב מסויים ראיתי את אפרת גוש חוצה את הכביש לכיוון האוזן השלישית. הבחורה הזאת מתלבשת ממש טוב.

בעזריאלי פגשתי את מר כרם.

בטאוור רקורדס, עם מין כפפות מכוערות כאלה בלי אצבע. אני וסופי שיחקנו במשחק הידוע של "אני לא מכירה אותך", ככה שהתפניתי להתעסק בבחור. לפעמים אני כזאת פוסטמה שזה דבר מדהים. אני יכולה לזהות שיתוף  פעולה או אי שיתוף פעולה ממש בקלות, כלומר, זה באמת ממש ממש בולט, וזה לא קשור לבעלות או חוסר טאקט. הבעיה היא שאני אף פעם לא זוכרת לשים לזה לב לפני שאני מוציאה את עצמי פוסטמה, זה תמיד קורה רק אחרי. זה זרם לו בשקט ואז זימנתי את הריטואל הידוע של "ללכת להתמזמז בחדר ג'ז של טאוור רקורדס". טוב זה לא ממש ריטואל ידוע, זה יותר כמו התרסה כלפי אנשים וכלפי עצמי וכלפי דברים שאני זוכרת. אני עוזרת לזה להגליד. אז שוב, הוא מנשק מושלם ואין טעם להוסיף על זה.

באופן ברוטלי אני וסופי היינו צריכה ללכת, אז נטשתי אותו שם. זה היה ממש קצר ולא מי יודע מה נוח, אבל לא יודעת, אולי תהיה פעם שניה. לי היה נחמד. נסענו ברכבת חזרה לרחובות (לא לפני שפגשנו את גלעד חן סלש קליין כפרה עליו!). כשירדנו משם פגשנו גם את מיטל, ונסענו כולנו בעמידה עולזת בקו שלוש עשרה איש איש למקומו. אני וסופי ירדנו בסירני ואז ניגשנו למכולת כי סופי רצתה לקנות תפוחים (?!). הלכנו לקונסרבטוריון וחיזרנו לנו חזרה בעליצות, וכך בעצם נגמר לו יום ראשון.

בכלל, אני לא חושבת שהיה לי יום אחד החופש שבו לא פגשתי את סופי! כל פעם בהזדמנות אחרת. אני אוהבת אותךְ. המון המון.

אתמול גם מימשתי את שאיפתי משחר ההיסטוריה והתחדשתי בזוג דוק מרטנס שנקנו סבניף אחר של וויקנד שבו גם היתה מידה בשבילי וגם זה עלה פחות, ככה שיצא טוב מאד. ככה בעצם מסתכם חופש חנוכה שלי, די נחמד.

אמרתי מקודם שזה משגע אותי כל פעם, כשאני חושבת שאין לי מה לכתוב ויוצא לי פוסט ארוך כאילו כלום.

אולי אני באופן כללי צריכה להפסיק לחשוב

אה ואגב!

קיבלתי את האישור ממשרד החינוך לגשת לבחינה לביתספר שאני רוצה להתקבל למסלול-ילדים-אומללים שלו. ראיתי דוגמה של הבחינה, ואם באמת היא תהיה במתכונת הזאת, אז אני נכנסת לשם בהליכה לאחור. יהיה טוב.

נועה

Everything's tumbling down

אני מאוהבת

וגם אין לי על מה לכתוב כבר

חוץ מזה שהכל קורס

מה יהיה איתי כשסופי תתגייס? מה ישאר ממני?

תמציתי משהו...

לקחתי מלא דיסקים מסופי, כולל את הפיאנו המהמם שלעולם לא יהיה לי כסף לקנות אותו (אבל כרגע כשבידי האוסף של סופי אני נהנית להעמיד פנים שהוא שלי)... העברתי לה גם את חומרי הסוניק יות' שבבעולתי ואני מאד מקווה שהיא תתחבר לזה

אם לא

באמר

צבענו את החדר, סיימנו אותו סוף סוף. הותז עלי כל כך הרבה צבע, ונקודה אחת משעשעת במיוחד נחתה הישר בחיקה של האות ב' על הגב שלי, ככה שיצא שאני נועה מקן רחובּות.

עכשיו צריך לבחור מה לצייר על הקירות.

לניקיון

אין מחיר

אבל יש לו תאריך! 20.12, רשמו לפניכם

כולם באים להפוך את הקן לגמרי

מפרקים את המחסן! (לקן הזה יש נטייה פולנית להחריד לאגור מיליוני דברים שהוא לא צריך כדי שסתם יעלו אבק ויתפסו מקום ויהפכו את המחסן מסתם מחסן לאסון קולוסאלי)

יש תאריך לאסיפת פראג

יש אחלה היענות

יהיה מגניב אם נטוס

היה יום הורים, באופן לא מפתיע היה בסדר. אני מאחלת לעצמי תמיד להתנהל על מי מנוחות, לפחות בקטעי ביתספר כאלה ואחרים

מה זה הקור הזה הנחת עלי פתאום? בררררר

לא טוב בכלל

נו זכרים, צאו מחוריכם

בואו ודעו אותי

ואולי במובן התנ"כי

Canisters of whipped cream in your sweater pockets A look of space and total life Ready or not?

אין על הסוניק האלה פשוט

ביי

נועה, מייג'ור מחסן

וכוס אמא של כולכם

I care not if you kneel

שלום לכלל הבריות ושלל היצורים השונים שמוטטים כאן בזמנם הפנוי.

אני מתחילה ללמוד היום בעשר וקמתי מפאת שעון ביולוגי שלא מניח לי לישון יותר מאוחר, אלא אם מדובר ביום שבת. ישבתי במיטה ותהיתי מה בא לי לעשות. חשבתי על להכין ארוחת בוקר. אני אעשה את זה אחרי הפוסט. חשבתי אולי להתבשם מעט ולגמוע מוחכמתן של חבילות הנייר שמונחות לי על השידה ליד המיטה. המטאפורה היתה מיותרת. יש שם ספר פסיכי לחלוטין שלקחתי אתמול מהספריה של ביתספר. שואלי אותי למה אני לוקחת לעצמי ספרים מהספריה של ביתספר אם יש לי מנוי של פאקינג שישה ספרים במאירהוף. 1) כי אין לי כוח ללכת כל פעם חצי שעה למאירהוף בשביל לקחת ספר שאני נורא נורא רוצה ואז לגלות שיש תור באורך כביש שש של אנשים שמחכים לקחת אותו לפני, 2) בגלל שגם כשיש שם בנמצא את הספר שאני רוצה אח שלי ואמא שלי ממלאים את כל המנוי. הספריה של ביתספר מהווה לי אלטרנטיבה נוחה, יש שם ספרנית נחמדה (לא כמו הגועליות של מאירהוף, אלה שלא פתחו שום דבר שדומה לספר בחייהן. אולי הן פתחו גיליון של לאישה) ותמיד נכנסים לשם ספרים חדשים, ע"ע הספר שלקחתי אתמול ('סופו של מיסטר Y', ספר פסיכי לחלוטין. אני כבר בעמוד שישים ובקושי יכולתי להניח לו אתמול לפני שהלכתי לישון) ואת הספר שלקחתי לפניו ('רוחות הרפאים של גויה' שהיה אחלה ספר, תכל'ס, לא בדיוק הז'אנר שלי). יש ליד המיטה גם את הגיליון החדש של נשיונל ג'אגרפיק שקיבלתי אתמול או שלשום. אני כל כך אוהבת את נשיונל ג'אוגרפיק. חבל, חב שהוא לא מגיע כל שבוע. טוב, במחשבה שניה, אם הוא היה מגיע כל שבוע אולי המאמרים בו לא היו עד כדי כך עצומים ומעמיקים והתמונות בו לא היו כל כך איכותיות. אם נשיונל ג'אוגרפיק היה מגיע כל שבוע הוא היה הופך להיות מעריב לנוער. חוחו, שיעשעתי את עצמי. בוקר טוב נועה.

טוב, אם זה מעניין, אני אתן עידכון קל ואספר מה עשיתי ביום העצמאות:

לא רציתי לצאת ביום העצמאות לעיר משום שלא היתה סיבה לעשות את זה, להתחכך בזיליוני אנשים ולשמוע מוזיקה מעפנה רועמת בפול ווליום מהרמקולים של עיריית רחובות שלא טורחת להביא אמנים כמו שצריך. אם מישהו טוב היה מופיע, הייתי יוצאת למרות הכל, אבל השנה היו רק מופעים פנימיים לפי מה שהבנתי, אז לא היה כל כך טעם. הלכתי לסופי במקום. לידמתי אותה לשחק מנצ'קין והיא נורא מתלהבה מזה. באמצע המשחק יוני מתקשר אליה והיא משתיקה אותי. "יוני, אני שונאת את נועה. היא מגעילה ואני חושבת שהיא דומה לחציל. נכון היא דומה לחציל?" טיזזה סופי. "אני חושב שהיא דומה לחציל. היא יושבת לידך?" ענה יוני בתחכום. אותי באופן אישי זה מאד שיעשע. סופי נורא התלהבה מהמנצ'קין ואתמול היא גם הזמינה את תמר ואת אינה לשחק איתנו (ניצחתי. אני פשוט כל כך טובה בזה)

אחרי שבאתי לסופי אמא הקפיצה אותי הביתה כי היא היתה באיזור. בבית נהנינו מהשקט היחסי ששכונת אחוזות הנשיא (אין שם יותר פלצני לשכונה מזה) זוכה לו ביום העצבנות. חבל שזה לא ככה בל"ג בעמר. בגלל שאנחנו גרים בסביבה עם הרבה שדות, יש כאן הרבה מדורות. הבית מריח כאילו מישהו עושה קומזיץ באמצע הסלון.

אמא הכינה לזניה *ריר* ותליתי דגל על המרפסת. ראינו סטארגייט והלכתי לישון.

ביום שלמחרת הצלחתי לקום בעשר וחצי, ועדיין הייתי עייפה. אחי ואבא שלי כבר הספיקו לחרוש את כל רחובות במסע אופניים ואמא שלי כבר הספיקה להאכיל את כולם ולסרק את אחותי (זה נשמע כמו הספק זעום יחסית לשעתיים, אבל אין לכם מושג כמה זמן לוקח לסרק את אחותי.) בערך באחת עשרה התחלתי להתווכח עם אמא שלי אם אפשר להישאר בבית, אחרי שביום לפני הם כבר הרשו לי. היא פתאום שינתה את דעתה משום מה. כל שנה יש מנגל ממש גדול וממש דוחה אצל אבא של דודה שלי בר"ג, אותי ת"א, מה שזה לא יהיה, ליד בית בארבור. בסוף כן הלכתי. סתם העברתי את זה, היה טיפשי ומסריח ולא כיף. מה שכן, באמצע הסיפור סופי מתקשרת אלי ואומרת שצביקה מיטל ובר צריכים מישהו שישיר את תפקיד האלט בגוליית בברמצווה של אח של מיטל, תמיר. עמר היתה אמורה לשיר איתם את זה והיא הבריזה, כך שהם פנו אלי. מה אכפת לי, למרות שזאת ברמצווה, ואני שונאת ברמצוות. אבל, אתם תופסים את הפרדוקס המטורף? אני הולכת לברמצווה של ילד שהיה איתי בכיתה ואני בכלל לא כל כך הולכת בשבילו. נפגשנו אצל מיטל בשש כדי לעשות קצת חזרה על השיר. זה הרבה יותר קשה לשיר לבד קול של אחד עשר- שנים עשר אלטים אחרים. זה מוזר, אני רגילה לתמיכה של המקהלה. בכל מקרה, היה שילוב יפה והם היו מרוצים. מיטל ונעם החבר שלה היו צריכים לנסוע קצת יותר מוקדם כדי להיות שם לפני כולם. אני צביקה וסופי נשארנו שם וחיכינו לאמא שלי. צביקה הוא לא טיפוס כל כך ורבלי, אני וסופי קודחות לו במוח והוא לא אומר מילה. בכל מקרה, אמא שלי באה והסיעה אותנו לנצר סירני. אוקיי, הברמצווה הזאת היתה באחד המקומות המגניבים, הכל עצים וצמחים ופרחים ונוף יפה. היו שם אפטייזרים טעימים. אוי אוי נועה לאהוב אוכל. בגלל זה היא נראית כמו שהיא נראית עכשיו. בזמן שצביקה שתה ועישן ושתה ועישן וכיוב', נעם כבר הספיק לגלות שאני עוד לאבת שלוש עשרה אפילו (קוראים הבלוג היקרים, חשיפה!) ואז התנהל ההליך הרגיל של "את נראית יותר" ובלה בלה בלה. אם היה לי שקל על כל פעם שאומרים לי את זה כבר הייתי מיליונרית (נכון זה נדוש?) אחר כך כיוונו את כל ביליוני האורחים לתוך האולם המקורה. היו שני שולחנות של "חברים של-": חברים של מיטל וחברים של תמיר. תגידו שאני מתלהבת ותגידו שאני חושבת כמו ילדה קטנה, לא אכפת לי! מבחינת נתונים טכניים הייתי צריכה לשבת בשולחן של החברים של צמיר, ולא ישבתי בו! הרגשתי נורא מנופחת, כי הראיתי לכמה אנשים שאני לא סתם ממציאה לעצמי חברים. היו נאומי ברמצווה רגילים, אבל המשפחה הזאת היא כנראה קובץ ממעט האנשים הכי מגניבים בעולם, ככה שזה הצליח להיות לא קיטשי ואף משעשע. מיטל ונעם עשו את נו פאו סופיקה, וזה היה חביב. אחר כך התחיל אוכל. לא אכלתי יותר מדי בגלל הבשר בצהריים וגם בגלל שעוד היינו אמורים לעלות לשיר אחר כך. לשיר על בטן מלאה זה לא טו-אוב. אחרי האוכל תמיר רקד ריקוד שהשראת מושא הערצתו הנצחי - מייקל ג'קסון. זה היה כל כך, כל כך, אבל כל כך מגניב! אני ורותם סגדנו לו אחר כך <:

אחרי תמיר עלינו לשיר. הלך די טוב בסך הכל. אחר כך התחילה מוזיקה. רותם התעקשה שאני ארקוד איתה, והיתה גם מוזיקה מגניבה, רוקנרול (אל תתבלבלו, בורי ישראבלוג, לא רוק, רוקנרול) מייקל ג'קסון ומושפעיו, קצת מוזיקה אלקטונית. היה כל כך כיף DDD: אני נועה, ואני אשכרה רקדתי. ואני אף פעם לא רוקדת. בעיקרון, גם את המסיבה שנידונה להיות הכי מעפנה בעולם אפשר לעשות סופר מגניבה אם אתה בא לשם עם האנשים הנכונים. היה כיף ומצחיק. אחר כך יצאנו החוצה ושתינו קצת. לא השתכרתי, אבל בגלל שאני אף פעם לא שותה היה לי הנגאובר למחרת :< היה ממש כיף בסופו של דבר, ובשתים עשרה וחצי אבא של אותי הסיע אותי, את אותיר, את דניאל ואת רונן הביתה. לא הייתי איתםכ ל המסיבה, וזה נשמע כאילו הם נהנו הרבה פחות P:

באתי הביתה והלכתי לישון, מתכוננת לשעתיים מתמטיקה של מחר.

אתם קולטים איזה פוסט כתבתי? והשעה תשע בבוקר! ועוד לא הלכתי לביתספר!

יום מעולה לכולם.

אה כן, יש עוד דבר סופר חשוב שאנייודעת ורוצה לחלוק עם האומה, אבל נראה לי שזה עוד לא פורסם בקהילה ויש לינק לבלוג מהחתימה שלי בMSN, ככה שבינתיים אני אשמור את זה לעצמי.

אז רציתי לסיים,

יום מעולה לכולם

נועה הפריכה.

האם כבר חזית בתרשימאפרה המרהיבה שלי?

או שאולי אפשר לכבד אותך במעט אחובזה?

והמבינה תבין D;