השינוי הזה היה מוכרח להיעשות במוקדם או במאוחר.

אני מניחה שאני ואהובי לא היינו הראשונים ולא נהיה האחרונים שבכו כעוללים שנתלשו מידי אמם באמצע בית קפה. אני מאמינה שכשהוא הגיע לכאן ברכבת הוא כבר ידע אילו מילים הוא הולך לשמוע ממני, אבל לא היה בטוח איזו צורה הן תלבשנה. האם הו היתה פרידה יפה? האם בכלל קיים כזה דבר פרידה יפה? זה קצת פרדוקסלי, לא? אם לא יפה, אז בוודאי לא מכוער. זה היה קשה ללא ספק, על אחת כמה וכמה שששנה היתה אמורה למלוא לקשר שלנו ביום שלאחר מכן. מכובד הוא המינוח הנכון, להבדיל אלף אלפי הבדלות מהגועל הנאלח שבוצע אי שם בחודש יוני.  ישבנו בבית קפה במתחם הרכבת והמלצרים היו מספיק טאקטיים כדי לא לגשת או לנזוף בנו על שאנחנו תופסים אצלם מקום ולא מזמינים כלום. צריך לדעת מתי להיות עיוור לדמעות.

בעיניים לחות הוא אמר לי שהוא מסוגל היה לראות אותנו עומדים יחד מתחת לחופה. הפטרתי כנגדו שיפסיק לעשות לי מניפולציות. יכולתי לראות באותה המידה את העתיד המשותף שלנו, בדירת סטודנטים ובחופה ובבית אבות. הבעיה העיקרית של האדם החולם היא שהוא לא שוקל את העובדה שאנשים משתנים כל הזמן. אני מרגישה שאני וגם הוא עברנו שינוי מאד ניכר בשנה האחרונה, לטובה בעיקר. בחודש האחרון התחלתי להרגיש שהראש שלי יוצא מכיוון, במיוחד באמצעו כאשר החיים שלי ככלל והקשר שלנו בפרט חטפו מהלומה קשה מאד שאני לא באמת רואה את הטעם לחפש שוב את האשמים בה. הרגשתי מועקה כבדה בכל פעם שנפגשנו ודיברנו, וכשזוגות השפתיים נגעו אלו באלו התחושה הזו היתה קשה מנשוא. בלוק בטון כבד שנוצק בדיוק לפי צורת הקיבה שלי, מוחץ את הלב כלפי מעלה ומקמר בכוח את הסרעפת. קיוויתי שהכל הוא רק עניין של זמן ושזה רק חוסר הסבלנות שחושב במקומי; כשהמחשבות על הפרידה מכרם החלו מתגנבות לתוך הראש שלי מבלי משים, הבנתי שאין טעם לחכות שזה פשוט יעבור. אם הזמנים הטובים שלנו היה זורם בינינו נחל צלול (איזה מטאפורה נדושה, יא רבנן) אז בחודש האחרון זה התחיל להיות נחל עכור מעט שנושא עמו הרבה סחף שמצטבר על הקרקעית, בולם את זרימתו תוך שהוא נבנה בהדרגה לגובה רב אפילו יותר, שלעתים היה פוצע מעט גם את פני המים עצמם. התחושה הזאת שניסיתי (או שמא, ניסינו?) להתכחש לה במשך התקופה האחרונה, שהביאה אותנו למצבים שבהם אנחנו יושבים זה מול זו עם אף מילה להגיד והמועקה הכבדה שגרמה אפילו לליטר אוויר להרגיש כמו משא של שתי טונות על הכתפיים שלי. הפרידה הזאת היא ההתחלה ההכרחית של פתרון כל הבעיות שנוצרו בחיים שלי בזמן האחרון, ומזה לא היה יכול להיות מנוס באף מצב.

הוא שאל אותי, נאחז בשביב תקווה אחרון, אם יתכן שכל מה שנאי צריכה זו בסך הכל הפסקה כדי לסדר קצת את הראש ולאוורר אותו. אחרי כמה שניות הוא ענה לעצמו - את לא תהיי מסוגלת. הוא צדק.  בעיני הצעד הזה היה רק מרע את המצב, מדחיק ודוחה את בליעת הגלולה הזו, המרה כל כך.

זה באמת תמיד כל כך כואב לעשות את הדבר הנכון?

אלוהים אדירים, אולי יש לי עמוד שדרה מפלדה. השאלה הנכונה היא בכמה מבחני ריסוק כאלה אני אעמוד.

אני לא אתיימר לנתח את איך שהרגשתי כתוצאה מהמלך הזה. אני לא יכולה לומר אם יצאתי משם בלב קל או כבד, שלמה עם עצמי או מפורקת, סימן קריאה או סימן שאלה; זו פשוט היתה מסוג התחושות שאין להן שם ושכל הסבר שאנסה לתת להן יהיה בגדר טעות. אז אני פשוט לא אגיד.

אני כן אגיד שכרגע, עם כל כמה ש..

אני מרגישה פשוט טוב יותר.

גם אני וגם אתה, אהובי, נתגבר. אמרי לך. כקולקטיב ולחוד. כששאלת אותי קודם אם יש מישהו אחר, קצת נתחלחלתי. מה הטעם לשאול שאלו כאלה, כשאתה יודע באופן מובהק וברור שזה לא נכון ולא היה שום סיכוי שזה יהיה אי פעם נכון? ואם התשובה היתה כן, האם זה היה מנחם אותך? האם היית מרגיש טוב יותר באם היה לך את מי להאשים?

אתה תתגבר ועוד תהיינה אחרות, יפות ממני, חכמות ממני וטובות ממני. רק שמור את עצמך, במיוחד מכונפות. אני אוכל להן את הראש אם הן יהיו כלבות מדי.

נועה