המאת היא שעכשיו המצב דווקא לא רע. אני אוהבת את כל העומס הזה. אני מתחילה במשטר אימונים רצחני ש שלוש פעמים בשבוע; הלכתי להתאמן מקודם, רצתי אלף חמש מאות מטר ועוד עבודה על מכשירים והלכו לי הרגליים. יום רביעי היה בלתי שפוי ואם הוא היהי רוצה להתגייס לצה"ל הקב"ן היה מפריש אותו. הייתי בבית ספר עד ארבע באלף ואחד דברים, באתי הביתה בסוויפט לשעה בערך ומשם ישר זינקתי לי לקורס החדש שלי במכון ויצמן. הכל נורא נורא מענין לי וכנראה שיש לי כושר ריכוז יוצא מן הכלל, כי אני מתפקדת מצויין במשך כל שעות היום; הדבר היחיד שניכר בהרשי השעות הוא שהכתב שלי מתקלקל לאורך היום ובערך בשעה שמונה בערב הוא נראה כמו אלפית. לא שהוא כל כך יפה בכל שעה אחרת ביום, אבל אז זה נראה רע במיוחד. גם היום היה די צפוף; אני לא אוהבת כשמתקלקלות לי התכניות בגלל זוטות כמו ילדים מצוננים של מורות לפסנתר.

אם כבר הפסנתר... השנה חל מפנה מרגש במיוחד בתולדות הנגינה המפוארת שלי. החלפתי את המורה השנואה עלי מכל שאיתה למדתי עד כה (שנואה, שנואה, שנואה; הנדל ושופן זה קדוש! בראהמס מתעלה על כל הג'ז והבלוז ומחזות הזמר האלה שהם בסך הכל עפר ארצי! היתה לה גישה מאד סטלינסטית, כך נכנה את זה לצורך העניין, גישה שבמסגרתההיא היתה נותנת לי מכות על הידים כשהיית מפספסת את האקורד ועוד ניואנסים אחרים כהנה וכהנה שגרמו לי להתכווצויות שרירים ועוויתות בלתי רצוניות שעות טרם השיעור. איזה כיף לנגן בפסנתר, איזה כיף, איזה כיף. מיותר לציין שעם מורה כזאת ההתקדמות שלי בשנתיים האחרונות היתה כמעט אפסית, מכאן משתמע שאני פסנתרנית מסריחה - ועד המפנה המצוין לעיל [לעיל!] גם חסרת אמביציה לחלוטין.) - וואו. אלה היו סוגריים ממש ארוכים. בכל מקרה, החלפתי השנה את המורה האיומה שלי במורה חדשה עם גישה חדשה לגמרי. ופתאום הכל נהיה כל כך כיף! פתאום זה כיף לנגן וכיף להתאמן ואין לחץ ורואים התקדמות די ניכרת בפרק זמן יחסית קצר... (אני חלשה בסימני פיסוק היום, איזה פוסט עילג) וזה חתיכת שינוי בהרגשה, פתאום אני מחכה לשיעורים האלה, לשעה הזו שלי פעם בשבוע איתה. וזה כל כך כיף ונחמד, ופתאום המטרה של להיות איזו וירטואוזית כמו כמה מחברותי המוכשרות במיוחד, וכמובן, שכנתי הנתעבת מצידו השני של הקיר, נראית הרבה פחות עיקרית; העיקר בכל העניין הוא שעכשיו זה ממש כיף.

כרם חושב שנאי מפוצצת את הלו"ז במיליוני דברים ויווצא שבקושי נשאר לי זמן אליו ולכל מה שלא קשור למסגרות שאני משוייכת אליהן כרגע. עם כל הלחץ, הוא טועה.  ריכזתי בסך הכל א העומס לכמה ימים צפופים במיוחד, ויוצא שבכל שבוע ימי ראשון ושני שלי פנויים. אז היי, מותק, מקומך בלו"ז מובטח.

 - -  אתם יודעים מה? זה הבלוג שלי ואני בעלת הבית כאן כבר שנתיים וכמה ימים (שזה די הרבה, לא?) ומותר לי להוריד את הרמה של הבלוג (רמה? איפה?) (שיו, כמה סוגריים!) באמצעות פוסטים מיותרים על הלו"ז המפוצץ שלי בעיקר בגלל שזה מה שבא לי בראש באותו רגע.  אז... אתם יודעים מה זה מוצי?

איזו פסקה מיותרת, איזה פוסט מעפן!

באופן כללי, בפרט ובכלל, הדברים מתנהלים במסלולים מאד ברורים שלרוב גם מקבילים אחד לשני ולא נוצרות התנגשויות יותר ממה שצריכות להיות, אני מניחה. אני מקווה שככה זה גם ימשיך להתנה.

ובעיקר

שאני לא אתחרפן באמצע

נועה

אז מה בסך הכל יצא לי לעשות בזמן האחרון? הייתי בפעולה הכי מצחיקה וכיפית בהיטוריה האנושית, שכללה עמודו היסטרי עם בלוני מים, טריוויה מול כיתת יורים ושגיב מקיא ענבים לתוך קופסה מלאה מים. הייתי ביוגורטקה וציירתי חתול ממייפל על השולחן. איכס, חתול. אפיתי פיצה היסטרית עם סופי. הלכתי לסרט (צרפתי! סרט על הומואים בלי הומואים. אני לא יודעת מה לחשוב) עם ענת ואכלתי איתה גלידת וויסקי שהיה לה טעם זהה לגמרי לזו שאכלתי ברומא. כמה שאני שמנה, יא רבנן! מצאתי סוף כל סוף של כל סופי הסופים בגד ים (!!!). השגתי ארבעה דיסקים חדשים א.ק.א דימון דייז של הגורילז, החדש של אנימל קולקטיב, שהוא מעולה אגב, האיש שראה הכל של רוקפור ודה פליינג קאפ קלאב של אהובי נפשי בניצוח שפמו של זאק קנדון, ביירות. שזה בסך הכל שלל ממש טוב. קניתי בגדים באלף מאה שקל והלכתי ליותר חזרות משאפשר לספור.

יש לנו קונצרט בשבוע הבא.  יהיה חם ומגניב, למרות שאיטס נו ווק אין דה פארק. אני מרגישה כל כך מטומטמת עם כל ההיבריש הזה, בחיי! אני חושבת שיהיה כיף. בסך הכל אני די מרוצה מהתוכנית של הקונצרט, אפילו מדו-ק-ק-ק-ק-טוררררר-טוהוש! טוהוש! זה יהיה ממש בסדר, אם אני רק אגיע לחזרות בזמן ולא בחצי שעה איחור.

מעבר לזה שהפוסט ממש מפגר, היתה אמרוה להיות לו פואנטה אחרת לגמרי. היה אמור להיות פה איזה אבל גדול ומבאס שיצביע על כמה שאני מבואסת בערבים וכמה שאני מתגעגעת לכרם ועניינים, אבל עכשיו ממש שימחתי את עצמי, למען הסדר הטוב. זו רשימה די נאה של דברים שעשיתי עד עכשיו, לא? יש לי הספק לא בע בכלל! והאמת היא שאני לא כל כך מבואסת. אם היה לי משעמם אולי היתה לזה לגיטימציה, אבל פשוט לא משעמם לי. אז תכלס, כיף לי החופש, אתם יודעים מה? ממש ממש כיף לי.

נועה

You gotta learn to live, and live and learn. You gotta learn to give and wait to your turn, I'm only concerned...

אז זהו, עכשיו זה נגמר סופית. אני מרגישה בסדר. היינו צריכים את הארבעה ימים האלה כדי לראות שאנחנו באמת לא מעגלים פינות ורואים שלא השארנו שום קצוות חוטים שהיה ניתן למשוך בהם עוד קצת. מערכת היחסים מתה, הכתובת היתה על הקיר. עם הפרידה המאד ברוטאלית הזאת שהיום מלא לה שבוע בדיוק, קורסים כל הגשרים שגישרו בין הפסגות הירוקות והמיוערות, ומנעו נפילה אל פי התהום. אני מרגישה כל כך פואטית! אבל כן, מדובר באמת בתהומות, בפערים עצומים שהיו בינינו שאני לא הייתי מוכנה להתפשר עליהם. זה לא כאילו מדובר בחורים שלא הייתי מודעת אליהם כל הזמן. היית מודעת אליהם והתעלמתי. יש שלושה שלבים במערכת היחסים. בשלב הראשון רואים רק את מה שטוב, בשש השני רואים רק את מה שרע, ובשלב השלישי, רואים את הטוב בצד הרע, רואים תמונה אחת שלמה. אנחנו, כנראה, נשברנו בשלב השני. אפשר לתת לפירוק הזה אלף סיבות. יכול להיות שבהתחשב בתנאים, הגיל, המרחק, השלב שנמצאים בו בחיים, זה היה מוכרח לקרות. אבל לא, זה לא היה מוכרח לקרות. יכול להיות שזו מערכת יחסים שהיתה בנויה רק לסוג אחד של זמן, לתקופה אחת מסויימת. אני באמת לא יודעת. אבל אין טעם לבכות על חלב שנשפך, נכון?

אפשר לראות מה בסך הכל למדתי מזה, לשלילה ולחיוב. עכשיו הצרכים שלי ברורים מכל וכל. אני צריכה חום וכבוד. מצד שני, אני צריכה שהפרטנר שלי יהווה, עד כמה שזה נוראי לומר, אתגר אינטלקטואלי, שאני אוכל להעריך אותו ולהתעניין בו ובמה שהוא אומר. אני צריכה שתהיה לו נכונות לדבר. לשלילה אני יכולה לומר שאני לא יכולה לשלול אנשים ושאני לא יכולה להתיימר לשנות אותם, עד כמה שהתפיסה הזו היתה מעוותת בעיני. קורה גם לכם לפעמים שאתם תופסים משהו כלא נכון, ואז הולכים ומבלי משים עושים אותו בעצמכם?

רק חבל לי שהוא נתן לי לתת אמון בהבטחות הכוזבות שלו מתחילת השבוע. או שמא, אולי בתחילת השבוע, כשהוא הגיע אלי כדי לבקש אותי בחזרה, אחרי שזרק אותי בטלפון כאחרונת הביצ'ז, הוא התכוון לקיים אותן ובסוף השבוע כבר הבין שהוא לא מסוגל, לא רוצה, לא יכול, יו ניים איט, לקיים אותן. לא רציתי להאמין שהוא לא יכול להתאמץ על הקשר הזה. הדרישה היחידה שלי היתה שזה יהיה אחרת. אני לא מוכנה לחזור לקשר בשביל להיות אומללה, והוא לא יכול היה להתמודד עם הדרישות שלי, שעכשיו היתה להן, בלי צל של ספק, לגיטימציה לקום. אני לא חושבת שהוא לא יכול, אני חושבת שהוא לא רוצה. אולי זה הקטע שלו, אולי הוא אישיות חלשה. הוותרנות הזאת, הבהלה מהדיבורים לפני שמגיעים למעשים בכלל, והקיבוע הזה בתוך מסגרת של דברים שאני כן ודברים שאני לא; אני לא יכולה להבין את זה. הוא אמר לי, אני לא דברן, אני לא וכחן, אני לא מתעניין ולא אכפת לי. וזה לא נכון. היו לנו כמה וכמה שיחות נפלאות שבהן צעקנו אחד על השני על עניינים שרחוקים מאיתנו שנות אור, כמו נגיד אותה שיחה על קפיטליזם שבה הלכתי בעצבנות והקפתי את הלובי של הבניין שלי חסרת מנוחה. זה לא שהוא לא. עובדה שהיו דברים מעולם. אני לא רוצה להאמין בזה. אבל אולי הוא ראה את זה כאילו באמת התיימרתי לשנות אותו. לא התכוונתי, ועל זה אני מבקשת סליחה. אבל זה פשוט לא יכול היה להמשיך, כנראה.

חבל לי שהוא הרים ידיים. אבל אני יודעת שבפעם הבאה שהוא יגיע הדלת כבר תהיה סגורה.

ועכשיו כדי להמתיק את הדרמה ולסיים באופן טיפוסי

אהבתי אותו והוא קילקל את זה. ניסינו שוב והוא ויתר. ועכשיו אני שווה יותר מזה ואני אשתדל שלא לחזור על אותן הטעויות.

אני לא בטוחה שאני אהיה מסוגלת לקרוא את הפוסט הזה מאוחר יותר, הוא פשוט מטופש להחריד.

נועה

ד"א תראו איזה יפה זה

זה ממש טריפי!

אז בדיוק כפי שאיחלתי לכם לפני שנה,

אני מאחלת לכל קוראי בלוגי שנה מלאת סקס.

(בדיוק לפני שנה אן הלכה לרכוב על הקרח!!!)

2008 היתה שנה לא משהו, It could've been better

It will

I'm sure gonna make it

עכשיו רק חסר לתת לאלפיים ותשע סל קליטה ולחכות שהיא תתחיל בסבב כיפים.

שיהיה יום טוב ובהצלחה. התחלה חדשה וזה, יש לכם צ'אנס לטפח קצת מוטיבציה שתאפשר לכם לתקן את עצמכם. נסו לראות לאן אתם לוקחים את זה.

נועה

חזרתי, מסתבר. נכון אני גרועה?

סקרתי קצת את הנטוורק הזה של בלוגספוט. זה משונה. נראה כאילו אני שם הכי צעירה. אבל היי, לפחות זה לא ישראבלוג.

ניסיתי, זה לא הלך שם. מת שם. אז חזרתי, מסתבר. אני לא מוחקת את הארכיון, למרות שהוא מטופש. אולי זה רק נחמד לראות שאני מתבגרת עם הזמן.