יודעים מה בא לי?

בא לי לראות כל כך הרבה פיוצ'רמה עד שתהיה לגוף שלי צורה של ספה.

מה חשבתם על העיצוב הלבווסקי שלי?

אם לא אהבתם אותו הוא יחזור ויחתוך לכם את הג'ונסון.

אהבת חיי הדוּד הזה, בקרוב הפעם העשרים שאני צופה בסרט הזה. אני מדקלמת אותו כבר כמעט בעל פה

היפ היפ הוריי!

נועה

הביקורות מהללות

אמא שלי מתמוגגת

אני וענת מתפננות ומצטטות את זה שבועות אחר כך (אסא! אסא!)

אז כן, העם מצביע בשלטים

תמרות עשן זו סדרה בתזונה!

ובדיוק כשחשבתי שכבר לא יכול להיות יותר טוב נהיה יותר טוב

נועה

ואיכשהו תמיד משהו חייב לקלקל את כך הכיף ומצב הרוח הטוב שהיה לי.

אבא שלי צריך למצוא לו בת אחרת לקרוא לה בהמה, כי איתי הוא גמר הבוקר. אז הייתי הפוכה ואקסטטית ומותשת ומאוהבת מאד אחרי אתמול והחדר שלי היה הפוך לגמרי. לא זכרתי ששלישי זה יום הניקיון, לא זכרתי, תהרוג אותי. "את יודעת שלא ינקו לך את החדר היום", הוא אומר בטון המטיף המפורסם שלו. "סליחה, שכחתי, חשבתי שזה ביום רביעי", אמרתי לו. ואז הוא סינן, בהמה. הקטע הוא שמה שהרגיז אותי זה שהוא לא אמר את זה בקול, אבל הוא אמר את זה בכזה בירור עם השפתיים כאילו הוא יוצא מנקודת הנחה שאין לי עיניים בראש. אז תסלח לי, אבא יקר, עיניים יש לי. ואחר כך כשאמרתי לו שהעובדה שלא סידרתי את החדר המסכן שלי זה לא סיבה לכנות אותי בשמות הו-כה-מחמיאים, אז הוא אמר שאני הוזה ושאני ממציאה ושאני משקרת. זה הגבול. אני לא משקרת. הוזה! אמרתי לו שיקנה לי כדורים.

וזה ככה כל פעם. ביום ראשון למשל, אמא שלי יצאה להשתלמות מטעם לשכת עורכי הדין. יום ראשון זה יום עמוס, ואבא בא לאסוף אותי בערב מהקונסרבטוריון. שאלתי אותו אם כולם בבית. שמעתי המהום לא ברור ואני חשבתי שהוא אמר כן, אז שאלתי איך אמא חזרה ומתי היא חזרה, ואולי עוד משהו, והוא התחיל לצעוק כמו מטורף בלי הבחנה. את לא נותנת לי לדבר! את לא מקשיבה! את מקשיבה רק לעצמך! את משקרת! באמת מצא לו עם מי לריב. מבחינתו אני בת שמונה כבר שנים. ואני מקולקלת בעיניו או משהו כזה, כי איכשהו שום דבר לא בסדר כשזה מגיע אלי. הוא טוב בלדבר על בטן מלאה, הוא טוב בלדבר כשאין לו על מה להיכנס בי, הוא נראה מעולה בעיני עצמו. קווים לדמותו של אבא שלי: הוא לא לוקח אחריות על מה שהוא אומר, הוא נוטה לכעוס ולהתנגח, ומבחינתו כולם דופקים הכל ורק הוא קדוש. שנים הוא מסתובב עם הראש בתחת וסותם את האוזניים כל פעם שמה שנאמר הוא באמת חשוב, ולא רק תיאורי, מרחוק, מסתכל פנימה.

ולי נשבר מזה. אני כבר בקושי בקשר איתו ממילא, וכל פעם שאני מנסה ליצור אחד כזה מחדש, לבנות אותו, לתקן, ובאמת, שתבינו, אני לא קדושה. אבל אני יודעת להתנצל ואני מבינה כשמעמידים אותי על הטעויות שלי. הוא קדוש והאגו שלו קדוש, והוא תמיד מתנגח בי, גם בשיחה כמו ההיא של יום ראשון. מה קרה, שאלתי אותך כמה שאלות בגלל ששמעתי משהו אחר ממה שאמרת, או לא אמרת.

האמת, אני כבר לא בטוחה אם הקשר הזה שווה את המאמץ. אבא יקר, אתה מגעיל.

זה כל כך ביאס אותי, השטות הזאת. בעיקר אחרי מה שהיה אתמול, שהיה כאילו, ריכוז של כל הדברים הטובים שיכולים לקרות לבנאדם. מר כרם הנכבד בא אלי, וברוב אומללותו אף הבריז משעתיים תנ"ך. חשבתי שאני לא אוכל להגיע לפגוש אותו בתחנת רכבת, כי לא היו אוטובוסים וכי יצאתי מביתספר מאוחר. בסוף זה הסתדר, וכל הזמן שהוא התיישב בתחנת אוטובוס בלוד זיינתי לו את המוח בטלפון עם סיפורי חסרי הפואנטה. באתי בסוף לפגוש את השחיפון שלי בתחנת רכבת בסוף. חיכינו לאוטובוס אלי לשכונה שוב והוא אחר, המניוק. יש לכרם עמדה מאד מסויימת לגבי איך צריך להחזיק ידיים, קריפו. הגענו אלי וברגע שהוא נכנס זה כאילו הזמן הפסיק לזוז. כמה זמן היית אצלי? שעתיים? שלוש? לא שמתי לב. אני נוטה להטיל ספק בדברים שבאים מהר כנ"ל לגבי הדבר הדפוק הזה שפיתחתי אליך בכמה שבועות האחרונים. זה באמת היה מהיר. וזה אחר לגמרי מכל מה שהכרתי עד עכשיו. לפעמים, כשיש לך דבר אחד אתה פתאום שם לב לכמה דפוק היה הדבר שהיה לך לפני כן. ואתה תופס את עצמך וחושב, פאק, איזה בזבוז זמן. ואם יש משהו שאני שונאת, זה לבזבז זמן. את האלוהים-יודע-כמה-זמן-שהיית-פה בטוח לא בזבזתי.

אני אוהבת אותך, ואת הבטן השעירה שלך, ואת הידיים המכוערות שלך, ואת העובדה שניסית ברוב ברוטאליות לדגדג אותי אחרי הכל. אני אוהבת אותך. אמרתי לך שזאת החלטה טובה, אמרתי לך שאי אפשר להפסיד מזה. בינתיים נראה לי שהרווחתי אצלך לפחות את השבוע הבא. אתה שלם עם זה עכשיו? אני מקווה שכן.

אני בכל אופן, לגמרי כן.

נועה

מבחינתי זה היה מושלם, מה שהיה פה

זה גן עדן עלי אדמות

אני אוהבת אותך, כרם

אני אוהבת אותך.

כרגע, הדבר היחיד שחסר לי בחיים

זו מברשת שיניים חדשה.

אני לא מאמינה שיכול להיות טוב יותר מעכשיו.

ואתה, אתה ואני וכל זה, אנחנו נסתדר. אין לך מושג כמה זה נחמד לקום בבוקר ולראות את האובך הצהוב המגעיל הזה מחוץ לחלון ולמצוא הודעת אני אוהב אותך ממך. אנחנו נהיה בסדר.

ד"א, הסתפרתי ואני מרגישה מגניבה.

לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שהסתפרתי.

אתמול כשבאתי לביתספר אנשים היו בשוק וחלק לא זיהו אותי, כי אני נראית לגמרי אחרת עכשיו. זה יצא ממש יפה, אני שמחה עם זה.

אמרו שאני נראית כמו רייצ'ל מחברים

בתחילת פברואר יש שני טיולים בשבוע!

2009 לפנים.

נועה

עריכה

טורי איימוס

טורי איימוס

טורי איימוס

טורי איימוס

טורי איימוס.

אני יושבת ומסתכלת על הכרטיס של ההופעה שעדיין תלוי אצלי על הארון. ועל כל הדיסקים אצלי על המדף. ועל כל הסרטונים ביוטוב ע"ע הלו איי אם היייייר. היא כל כך יציבה

תחזיקו חזק

יצא לה אלבום חדש הקיץ.

לא יכולה לחכות

רשימה של דברים טובים שקרו לי בזמן האחרון

- הורידו לי את הגשר. יש לי שיניים!

- אני נבחנת היום לביתספר החדר שאני רוצה להיכנס אליו. הדברים פתאום נראים כל כך ממשיים

- תיקנו לי את הנגן. הוא חזר תוך שלושה ימים, פלוס סליב סיליקון, מגיני מסך ומפית!

- יש לי את כרם

- תירגמתי לסבתא מכתב מעברית לאנגלית וקיבלתי על זה מאה שקל!

- הייתי מלא פעמים בקולנוע

- ראיתי מלא סרטים בלי קשר

- אני קוראת ספרים מעניינים. פלוס אנה קארנינה (אני חושבת שעד שיתחיל הכרך השני אני עדיין לא אזכור את השמות)

- יש לנו שיר נחמד לשם שינוי, לשיר בשירה המותפת בכנס מקהלות בעכו. שיר על חתולים מעופפים

- אני מסתפרת היום!

- לא היו הפתעות בישיבת ציונים, מסתבר. מצבי טוב.

אז זהו

אחלה ינואר באמת שכן

אפשר לראות את זה בגלל כמות הפוסטים המעטה.

נועה

בטח חלקכם, אלה שקוראים כאן על בסיס קבוע, ואני יודעת שיש, שמים לב שהרשומות בזמן האחרון קטנות יותר ויותר לאחרונה. אולי בגלל שהתקופה האחרונה היא מציאות מפוכחת ורגילה ושגרתית. ושמחה, אולי. כבר מתחילתו של החודש. השנה הזאת התחילה יפה, ותמיד אהבתי את המספר תשע. אני רואה סרטים, ויש לי הרבה מאד סבלנות, לשבת ולראות ולבחון לאורכם ולרוחבם לעתים שלושה סרטים ברצף. אני יודעת מאיפה כל זה התחיל, ולפעמים זה מרגיש קצת טיפשי; משהו שהתחלתי לעשות כדי שהוא-הוא-שהיה-יכול-להתגאות-בבעלות-על-הלב-שלי-לו-רק-היה-רוצה, בין החודשים מרץ ודצמבר כנראה, כדי שהוא-הוא ישים לב אלי. משם המשכתי On my own. ואולי זה לא רע לספוג קצת מחלומות של אנשים אחרים. לספוג קצת, להיות בסיס. ויגיד לכם משה, אם תשאלו אותו, שיש לי הספק בנזונה לקצת יותר מחצי שנה.

אז כן, אני באמת עובדת קשה, בחלק מהזמן, ולא עובדת קשה, אלא פשוט שומרת על ריכוז, בחלקו האחר. הציונים טובים מאד. מצבו של גיליון ההתנהגות יפה מאד, אין סיבה שיהיו הפתעות. 100, 98, 96, 95, 94, 93, 92. בסדר? הכל טוב. פשוט טוב.

למה זה משנה? זה מאד מאד מאד משנה, בגלל שביום חמישי אני לא אדיר רגלי לבית הספר: אני אקום מהמיטה בתשע וחצי, אלך לאכול, ואני גם בונה על תספורת. הפעם האחרונה שהסתפרתי היתה בכיתה ו'. מחלפות ראשי התארכו פרא. יש שיגידו שהן יפות. בנוסף. ביום רביעי אני נפטרת מהגשר, בשעה טובה ומוצלחת. עוד שלב בדרך להשלמת קסם ה"את נראית יותר" שלי.

קיבלתי תשעים במתמטיקה. אמרתי לכם, It really does pay off.

ואני נשבעת לכם שאני טובה במה שאני עושה.

אה טוב לא ביי

איזה עדכונים עלובים יש לי כשיש לי מצברוח טוב, אה? זה תמיד ככה.

עד כאן, הלכתי לפסנתר.

נועה

תודה לך, יוני בינרט

על מדור הקולנוע הטוב ביותר שאי פעם פורסם ברייטינג

ואולי מדור הקולנוע הטוב ביותר שמישהו בארץ הזאת פירסם

ואולי בכלל אתה צריך להחליף את קשלס באופן פרמננטי

ואולי בכלל צריך לשים אותך גם במעריב במקום שניצר המגעיל

ואולי בכלל צריכים לשים גם את כתובת המייל שלך כמו של כל כותב מן השורה במגזין הבנזונה הזה שלכם, ככה שאני לא אצטרך לכתוב את זה כאן ולדעת שלא באמת תקרא את זה.

תודה לך, יוני בינרט! תודה!

אני היום יוצאת בתובנה חדשה

אנשים פה לא עושים שום דבר חוץ ממפגני צביעות גדולים מהחיים

Life's a fucking masquarade

and love is a losing game

וכוס אמאמק אין לי על מה לכתוב כבר. אני הולכת ומתייבשת

כולם מתלבשים בכזאת פומפוזיות בנשף הזה, זה משהו מדהים

You're the most beautiful girl I have ever seen with a kabab

טיסת הקונקורדס הם נחמה ניו זילנדית מטומטמת. אהבת חיי הנוכחית

אתם מכירים את הדברים שהקרקע נבנית תחתיהם?

כל מיני משקעים דאשתקד, ואולי גם מלפניו.

הקרקע שלי נבנית מתחת לכמה דברים

הקרקע שלי נבנית מתחת לדניאל גלר.

נורא לחשוב שהוא מחק אותי מהקרקע שלו כבר מזמן. נורא לחשוב שאני עדיין תקועה על אותה הקרקע.

היום מאלצים אותי ללכת למפגן הצביעות העירוני

אני תוהה האם יש בכלל טעם ללכת

שהרי אני בכלל לא רוצה לקחת בזה חלק.

יפי הנפש הזה ממאיס את עצמו עלי עם הזמן

אנשים צריכים להיות יותר אמיתיים לעצמם ולא להיכנס לקונצנזוס.

דיס איז יור פוסי בונאס

דיס איז יור אקסטרֶה

דיס איז יור פוסי בונאס קוז איי לייק יו

קוז איי לייק יו

פורקיופיין

פעם אמרתי לאהובי דאז חובב הסרטים המיוסר שאני ממש לא אוהבת את פורסט גאמפ. הוא היה בסאם קיינדה שוק; מדובר באחד הסרטים שהוא הכי אוהב.

ניסיתי לצפות בו כמה וכמה פעמים ותמיד נרדמתי.

היום צפיתי בו עד הסוף.

נחשו מה?

אני עדיין לא אוהבת אותו.

הוא משעמם את התחת. מזכיר קצת את אוסטרליה, רק עם גיבור יותר מכוער. נמשך ונמשך ונמשך ונמשך...

לילה טוב,

האזרחית נ'

הבעיה איתי היא שאני באמת לא אחת מאלף. אני אחת לאלף, אולי.

יש לי רגשות שקופים כמו שקית לסנדוויץ' ואני צפוייה כמו פרק בצעירים חסרי מנוח.

אני חושבת כמו מיליון אחרים. אני מיליון אחרים.

ואני תמיד רוצה את מה שמיליון אחרים רוצים

אני רוצה את מי שמיליון אחרות רוצות

ואת הבנאדם שרק אני רוצה אין מצב לקבל

אני ילדותית ואימפולסיבית

אני אינפנטילית ואובר-אמוציונאלית

ואני אפילו לא נראית משהו.

אני מפרסמת שלושת אלפים פוסטים ביום, אלפיים תשע מאות תשעים ושמונה מהם אני מוחקת

ואני אפילו לא כותבת משהו מי יודע מה

אני שוחה בים של בנאליות

יש לי איזו משקולת על הרגל והיא תטביע אותי מתישהו

רשום עליה משהו, על המשקולת הזאת

אני רק לא יודעת מה

So maybe Thomas Jefferson wasn't born In your backyard Like you have said and Maybe I'm just the horizon you run to when She had left you there, you, All here in my head and Running around and calling me Come back I'll show you the roses and brush off the snow And open their petals again and again And you know that apple green ice cream Can melt in your hands I can't so...

יום שני: רוברט זמקיס - פורסט גאמפ (הגיע הזמן לנסות לתקן את הרושם הרדנקי המגעיל של הפעם הקדמת, לא? מאה אלף אוקסרים בטח אומרים משהו)

הוט דרמה 19:35

יום שלישי: ג'ים שרידן - כף רגלי השמאלית

הוט פריים 22:00

יום חמישי: נואה (שזה כמו נועה, רק עם אל"ף) באומבך - חיים בין השורות

הוט פריים 22:00

זה מה שאני, בכל אופן, הולכת לראות השבוע.

בנוגע ליום שישי אני עוד לא בטוחה, אבל אני רוצה לראות את האורח. אני ממש צריכה למצוא דרך לעשות קצת כסף, שלושים וחמישה שקלים בשבוע שעפים מהכיס שלי לקופה של הקולנוע זה לא משהו שהולך ברגל... שלושים וחמישה שקלים זה... זה.. זה הרבה כסף!

אני מתה שיצא כבר המקרה המופלא של בנג'מין באטן

באטן, מר משה

באטן

לא באטון

ולא בטון.

ב נ ו ס ף

כאילו שזה לא מספיק, אמא החליטה שהיא מכורה לאחים ואחיות ולפשע מן העבר

אז היא שולחת אותי להביא את הדיוידיז ואני בסך הכל זורמת עם הגישה הזאת.

כרם יצא לגדנ"ע

זה אמנם קצת מבאס

אבל זה אומר שחשבון הטלפון שלי ינוח כמה ימים

סמס ששלחתי לבחור אתמול בלילה הגיע באורח פלא לפלאפון של אבא שלי!

מזל שזה לא היה משהו ממש בוטה. למעשה זה לא היה בוטה בכלל,

אני פשוט צריכה להיזהר להבא.

אמא אומרת שבפעם הבאה שהבהמה מהצד השני של הקיר תבוא לנגן בכוונה בזמן שאני מתאמנת

יש לי רשות מפורשת להפגיז אותה בסוניק יות' בפול ווליום עם באס בוסטים

שירעיד לה את כל הבית.

אני שמחה רק מלחשוב על זה. <:

אני צריכה להכין לי איזה סליק קטן, אולי אני אקדח חור בקיר

ואתקין בו דלת קטנה כזאת מעץ

ואני אחביא בתוכו

איזה שלושה קילו נורופן

שלאף אחד לא תהיה רשות לגעת בו.

הלילה התעוררתי בשלוש וחצי והתפתלתי מכאבי מחזור כאילו אין מחר ולא יכולתי לעשות עם זה כלום בגלל שמישהו

חצוף

גמר לי את הנורופן!

אל תגעו לי בנורופן, בבקשה, זה קטע רגיש

נועה (שזה כמו נואה, רק עם עי"ן) שמאד מרוצה מעצמה עכשיו.

לראשונה בחיי ראיתי את הסרט הזה בשלמותו. חזרו להריץ אותו באקרנים (אקרנים עלק, קולנוע חן. הם יודעים להנות מהוייב) בגלל שהוא מצליח עכשיו בחו"ל והכל. אז הלכנו, אני סופי ורננה. שבוע שני בקולנוע. אולי אני צריכה למצוא דרך לעשות קצת כסף מדי פעם. היום כבר לא קל להתפלח לקולנוע... אני רוצה לראות סרט כל יום.

אז ככה.

האובראול הכללי הוא מעולה. ממש. מה"בגדול" ועד הדקויות. אני אתחיל מההתחלה.

אוף בא לי למות אני כל כך דלה במושגים. אני צריכה למצוא מקום שמלמד את החרא הזה פה באיזור. ושלא יהיה מיועד לזקנות אומללות שאין להן מה לעשות בבקרים חוץ מלטחון אלמודובר.

למי שלא ראה, ואני לא חושבת שנשארו הרבה שלא ראו, הסרט עוסק למעשה באנשים ובזכרונות שלהן ממלחמת לבנון הראשונה.

אני לא יודעת עד כמה הדמויות שהופיעו שם באמת שוטטו על קרקע העולם, אבל אני יודעת שלפחות כמה מהן היו קיימות במציאות. ע"ע ארי פולמן, הבמאי ובמקרה הגיבור הראשי של הסרט. אה, ואריק שרון. ובגין, חחח.  בכל אופן, שיחה עם בחור שהיה איתו במלחמה וסובל מסיוט שחוזר על עצמו במשך הרבה זמן היווה טריגר לפולמן לנסות להיזכר במה שקרה שם באמת, בלבנון. מתחוור לו שהוא לא זוכר משם כלום חוץ מתמונה אחת. הוא מחליט איכשהו שהוא רוצה לבנות לעצמו את הזיכרון מלבנון מחדש, והוא מתחיל לעבור מבנאדם לבנאדם ולשמוע את מה שהוא זוכר משם. משברי הזכרונות של החברים שלו הוא מנסה לבנות את הזיכרון השלם של עצמו.

נתחיל מהכלבים. אני אקרא לזה לצורך העניין האינטרו של הסרט. כלומר, נו, מה שקורה מאחורי כתוביות הפתיחה. באינטרו של הסרט רואים כלבים מטורפים, שלדיים מפחידים כאלה, עם עיניים צהובות. את כל תל אביב הם הפכו, הכלבים האלה. וזו היתה דרך מעולה להחליק לתוך העלילה. בהשוואה לאינטרואים של סרטים אחרים, כן! זה ממש טוב! נגיד בביג לבווסקי רואים את השיח המתגלגל הזה ברחובות לוס אנג'לס. וב... איזה עוד סרטים ראיתי לאחרונה... בהחולמים של ברטולוצ'י לצורך העניין הכתוביות פשוט מחליקות לאורכו של איזה בניין ואז היישר לחיקו של מייקל פיט המעורר-התרוממות-באיזור-החלציים.

החלום הקריפי הזה של בועז שיושב עם ארי פולמן בפאב היווה את הטריגר לאמירה שממנה נובע כל הסרט בעצם. "למה את שואל אותי? אני עושה סרטים." זה היה משהו בערך כזה. אחת מהאמירות הכאילו מינוריות האלה שבונות מעצם את כל הרקע. זה, ומה שהמומחית ההיא לפוסט טראומה אמרה לו, בנוגע לצלם החובב. היא אמרה שהגיע אליה מישהו שלא זכר כלום מהמלחמה. הוא היה צלם חובב. הסיבה שהוא לא זכר שום דבר היתה בעצם העבודה שהוא ראה את הכל, את כל הגופות והפצועים וההפגזות כאובייקטים לצילום. הוא לא ראה את עצמו כחלק מזה. הוא התחיל לזכור דברים ברגע שהמצלמה שלו לכאורה נשברה, ברגע שהוא תפס שהוא באמת שם. הסיבה שארי פולמן לא זכר שום דבר מהמלחמה היתה בגלל שהוא ראה את הכל כסרט. במשך כל זמן המלחמה הוא חי בסרט. ולכן הוא לא זכר. כנראה שהסרט שהוא חי בו היה לא משהו.

אני יכולה להגיד בטוח שהסרט נבנה בצורה יפהפיה. לא היה שם דבר אחד שלא היה חיוני. הכל שיחק תפקיד, לא היתה פיסת מידע אחת מיותרת (שלא כמו באוסטרליה המחריד שראיתי שבוע שעבר, שהיו בו איזה שבע נקודות מפנה ומיליון סצינות שאפשר היה לגזור). היו שם כמה סצינות מדהימות ויפהפיות, כמו סצינת הסמי ואלס שעל שמה קרוי הסרט, ועוד כמה שאין ממש טעם לפרט עליהן. הכל רק בנה לאט לאט הבנה והתפכחות, אצל הדמויות ואולי גם אצלי... בנוגע לבית זונות שהלך שם. באחד הקטעים נאמר שמה שהלך במקום מסויים נראה כמו מה שרואים כשלוקחים לס"ד. ההרגשה הזאת עברה מעולה. היו שם דבר מטלטלים; "קח דחפור, תעמיס עליו את כל הפצועים וההרוגים, ותשפוך אותם", למשל.

דברים עברו טוב גם בגלל עבודת האנימציה היפהפיה שעשתה חסד גדול עם העלילה הלא פשוטה וההזויה מאד לפרקים של הסרט הזה. הצהוב הזה, ששלט בכל הסרט, עורר בשלב מסויים רפלקס הקאה מאד בוטה. תופס בבטן ומגעיל את הנשמה. והאדום של הקטע שאני כבר לא כל כך זוכרת שבו נאמר שיכולת למצוא אצבעות ועיניים של אנשים בצנצנות, והקטע של הסוסים המתים. והכחול, של ההזיה על הספינה ("תסביך אדיפוס!" הכריזה סופי בשמחה כאשר הבחור האומלל נשכב בין רגליה של האישה הענקית ששחתה גב אל עבר האופק), ושל השחיה מביירות עד המוצב ההוא, באפיסת כוחות מחליאה. גם הפסקול תרם לכל האווירה הריקנית-רצחנית משהו (לבנוןןןןןן בוקר טובבבבב) של כל מיני חלקים בסרט הזה. בכל אופן, הבנתם את הפואנטה שלי. הוא עשוי ממש טוב.

עכשיו נגיע לסוף, שהיה כאילו, סגירת מעגל מושלמת, שהשלימה לגמרי את הזיכרון של ארי פולמן ואת התמונה היחידה שהוא זכר מהמלחמה בכוחות עצמו. מדובר היה בקטע צהבהב נוסף שבו רואים אותו ועוד שני בחורים עירומים משכשכים בים, בחוף של ביירות. רואים אותם, פעם אחרי פעם יוצאים מן המים, עירומים, גרומים ורזים כמו קיסמים,  עולים על מדים ונכנסים לתוך ביירות עצמה. אז הם מגיעים לצומת אחת ומתוך אחד הרחובות יוצאת שיירה כזאת של נשים מוסלמיות צורחות ובוכת וצווחות בקולי קולות. הקטע הזה חזר על עצמו כמה פעמים במהלך הסרט וכל פעם אתה שם לב למשהו חדש בקטע הזה, התמונות של באשיר, השלטים והכתובות על הקירות. בסצינה האחרונה של הסרט רואים את התמונה הזאת, אבל מהכיוון השני - רואים את מה שקרה לפני כן, רואים את מה שקרה בתחילת הסמטה הזאת שהמקוננות הערביות הלכו בה; ערימות הגופות במרווחים בין הבתים, ההריסות, האבק. ואז, סגירת המעגל המושלמת - לקראת הסוף אתה כבר מזהה את הסמטה, אתה מזהה את השם של בית הקפה או מה שזה לא היה שם, השלט המואר הזה שהיה תלוי על צלע אחד הבניינים, המראה של הצומת מההזיה של פולמן, ואז אתה רואה אותם, באים אחרי הים. הזיכרון הושלם. הדבר היחידי שהרס לי את הקטע הזה היה האיחוי עם התמונות החדשותיות, כלומר, הקטע המצולם היחיד שהופיע בכל הסרט, של הערביות הצורחות, והגופות והכל. זה קצת הרס לי, כי זה הכניס את הנופך הפוליטי עמוק יותר, כמו לדחוף את הפאנצ'ליין לבדיחה בכוח. עצם העובדה שהסרט היה מצוייר שמר על מרחק מסויים היו מה שרץ על המסך לבין הפוליטיקה, למה שקרה שם באמת, זה לבש צורה של הזיה. הקטע המצולם ההוא קצת שבר לי את זה, אבל לא נורא. זה היה שווה הכל.

שם הסרט נגמר.

אני, בכל אופן, צריכה לראות את זה עוד פעם. לחזור על הניואנסים.

כמובן שאין צורך לומר שזה השאיר עלי, כאילו, מכתשים של רושם, וזיליוני שאלות בנוגע למלחמה עצמה, עוד סיבה לצאת כאילו, לצאת ולבדוק, עד כמה ההזיה הציורית של פולמן קרובה למציאות. גם אם היא לא, היא עשויה מעולה.

נועה

No surprises

please

אני עובדת קשה. תנו לי את מה שמגיע לי. אני מרוויחה את שלי בזכות ולא בחסד, שלא כמו כמה מכם.

תיקון

אני עובדת קשה ואני אקבל את מה שמגיע לי.

מצבי מצויין. אני אתקבל לשם.

ואני אלמד שם.

ואני אמצא קורס אקסטרני אחר ואני אגש לחמש קולנוע ולא אכפת לי.

כי אני עובדת קשה ואני אקבל את מה שמגיע לי.

פוסט אולי אחר כך

כרגע בעיקר בא לי לישון