אתמול אני וסבתי היקרה פקדנו את התאטרון. ההצגה היתה נחמדה וזניחה. ביוצאנו מהאולם דיברנו על מחזות זמר.  על כמה שהיא אוהבת את החומרים של גרשווין (פיו, זה עתיק. פאקינג רפסודיה בכחול) ואת גברתי הנאווה (היש למי מכן מראה? יש? תודה! פוריפופהפה פוריפופהפה). על כמה שהיא אוהבת מחזות זמר ועל כמה סבא אהב מחזות זמר. ועל כמה שסבא אהב מוזיקה, ועל כמה שסבא אהב את חנוך לוין, ועל כמה שסבא אהב את אברהם חלפי, ועל כמה שסבא. סבא לא הספיק להיות סבא שלי במשך הרבה זמן, למען האמת. הוא נפטר בערך כשהיית בת שמונה, ככה לא ממש הספקנו להיקשר. מאז אני מדי שנה באה לבקר את הקבר ולהשקות את הפרחים שבינתיים צומחים, פרא כמעט, בחלקת הקבר החפורה מראש לצדו, ששמורה לסבתא שלי. מניחה אבן ומשקה. משנה לשנה זה נהיה פחות ופחות סנטימנטלי, אני חושבת.

וגם היא, סבתא. למראית עין היא המשיכה הלאה. יש לה אפילו חבר, כדורגל שמן וקירח, איש מאד לבבי. היא יוצאת, מבלה, לומדת, מטיילת. סבתא שלי היא דוגמה לאישה שהכירה את אהבת חייה לאורכה ולרוחבה, ובלי התרעה מוקדמת איבדה את הכל. זה סיפור אהבה אמיתי, כאילו נוצק במיוחד לסרטים בגוון הורדרד של הסרטים בשנות השבעים. זה סיפור על אישה שלא הצליחה להתגבר על האהבה שלה.

והיא עובדת אותו כמי שעובד אלילים.

היא לא מספרת עליו כמי שהטיל מורא בבית, כמי שניהל בבית משטר דיקטטורי, כמי שכולם עמדו לו דום. היא עושה לו אידאליזציה. כאילו עם מותו מתו גם כל הזכרונות הרעים שהיו ממנו, על תכונות האישיות הדומיננטיות שלו, על כמה שהוא היה כלב אלפא לא קטן ועל כמה שקשה היה להתמודד איתו ועל כמה צלקות וחבורות הוא הותיר בנפשם של בני ביתו. דודי היקר, שהקשר היחיד שלי איתו הוא הודעות שרשרת מטומטמות שהוא מעביר לי במייל, ניתק עם אמא וסבתא את הקשר לא הרבה אחרי מותו של סבא. הוא מרגיש שעוולו לו. יש לי בן דוד שלא ראיתי אף פעם. הוא אמנם היה רודן, סבא שלי אברהם, אבל כנראה שהוא היה הציר שהחזיק את המשפחה הזאת מלוכדת. עכשיו משפחת צוקרברג יצאה לתפוצות, אפילו שאמא שלי וסבתא הן די-פול בלתי נפרד. 

לי באופן אישי לא כל כך יצא להכיר את סבא בעיקר בגלל שהייתי קטנה מאד בשנים שבהן הוא חי, ואפילו כשכבר הייתי יכולה להראות התחלה של שכל שהתחיל לצמוח בקודקוד, אין לי באמת זכרונות ממנו. באותו ערב, כשנסענו להצגה, השיחה בנסיעה בחזרה לעיר עסקה בעיקר בו. כמצויין לעיל, היא סיפרה על כמה שאהב מוזיקה; על כמה היה גאה בי לו היה שומע אותי מנגנת, על כמה היה גאה בי לו היה רואה כמה אני בעצמי אוהבת מוזיקה, על כמה היה גאה בי לו היה שומע אותי שרה בקונצרט. היא סיפרה על כמה שאהב תאטרון; על כמה שהיה גאה בי על הסבלנות והעניין. על כמה שאהב קולנוע; על כמה שהיה גאה בי. על כמה שאהב את השומר הצעיר; על כמה שהיה גאה בי. על כמה שאהב ספרות, היסטוריה, ביולוגיה, גאוגרפיה; ועל כל כמה שהוא יכול היה להיות גאה בי עכשיו.

על איך שהפריע לו כשמזייפים בשירה; איך שהיה מתקן אותי בשירה (דבר שאני בכלל לא זוכרת. כמה עצוב) אפילו שהיום אני אף פעם לא מזייפת. למעשה, אני באמת לא זוכרת ממנו הרבה. יש לי זיכרון אחד בהיר ביותר ממנו -  מרק תירס עם נבטים אצל סבתא במטבח. אני זוכרת אפילו איפה כל אחד ישב על יד השולחן ואיזו הבעה פנים סבא שלי עטה בכל לגימה של המרק הזה. אני באמת לא זוכרת הרבה.

וחבל. הוא יכול היה להיות מאד גאה.

סבתא שכחה, אמא פחות. האהבה לגבר הזה נותרה עבורי כתעלומה שעדיין עומדת בעינה.

בעיקר חבל כי הוא היה אינטלקטואל ונאמר עלי שאני דומה לו. בעיקר חבל כי הוא יכול היה להיות בן שיח מצויין. בעיקר חבל שאני פשוט לא זוכרת

אני בעצם לא יודעת למה כתבתי את זה. חשתי צורך לשתף

נועה

נהיית לי פאשניסטה ומרצה לי על "מה הטרנדים שיחממו לכן את החורף יפפווותתשללי" ומרכיבה סטים לדייט וסטים למסיבת קוקטייל וסטים לאובי וסטים לזובי ואומרת לי מה אומרים עלי הצבעים שנאי לובשת ואיזה צבע לאק הכי כדאי לי לבחור.

אבל אלה רק בנות השתים עשרה!

בנות החמש עשרה הולכות הארדקור וכל פלוצה שאין לה מה לעשות נרשמת לקורס "עיצוב אופנה וסטיילינג" כמו הבחורינה בעמוד הראשי שהתיימרה לצלם הפקת אופנה בהשראת מד מן, אבל מה שבעצם יצא לה זה פוק יומרני, חסר צורה ואישיות שלא דומה לכלום, בוודאי לא לסטייל המופתי של ג'ואן או בטי דרייפר.

בחייכן, אוף, תחזור להתעסק עם טוקיו הוטל או משהו

זה הולך ונהיה מאוס מדי, טיפשות

לעזאזל עם כולכן!

(משקפי לב, משקפי טייסים, משקפי תריסים ומשקפי האחים בלוז!)

האחים בלוז עלק

נועה, דוגמנית ברדיו

השינוי הזה היה מוכרח להיעשות במוקדם או במאוחר.

אני מניחה שאני ואהובי לא היינו הראשונים ולא נהיה האחרונים שבכו כעוללים שנתלשו מידי אמם באמצע בית קפה. אני מאמינה שכשהוא הגיע לכאן ברכבת הוא כבר ידע אילו מילים הוא הולך לשמוע ממני, אבל לא היה בטוח איזו צורה הן תלבשנה. האם הו היתה פרידה יפה? האם בכלל קיים כזה דבר פרידה יפה? זה קצת פרדוקסלי, לא? אם לא יפה, אז בוודאי לא מכוער. זה היה קשה ללא ספק, על אחת כמה וכמה שששנה היתה אמורה למלוא לקשר שלנו ביום שלאחר מכן. מכובד הוא המינוח הנכון, להבדיל אלף אלפי הבדלות מהגועל הנאלח שבוצע אי שם בחודש יוני.  ישבנו בבית קפה במתחם הרכבת והמלצרים היו מספיק טאקטיים כדי לא לגשת או לנזוף בנו על שאנחנו תופסים אצלם מקום ולא מזמינים כלום. צריך לדעת מתי להיות עיוור לדמעות.

בעיניים לחות הוא אמר לי שהוא מסוגל היה לראות אותנו עומדים יחד מתחת לחופה. הפטרתי כנגדו שיפסיק לעשות לי מניפולציות. יכולתי לראות באותה המידה את העתיד המשותף שלנו, בדירת סטודנטים ובחופה ובבית אבות. הבעיה העיקרית של האדם החולם היא שהוא לא שוקל את העובדה שאנשים משתנים כל הזמן. אני מרגישה שאני וגם הוא עברנו שינוי מאד ניכר בשנה האחרונה, לטובה בעיקר. בחודש האחרון התחלתי להרגיש שהראש שלי יוצא מכיוון, במיוחד באמצעו כאשר החיים שלי ככלל והקשר שלנו בפרט חטפו מהלומה קשה מאד שאני לא באמת רואה את הטעם לחפש שוב את האשמים בה. הרגשתי מועקה כבדה בכל פעם שנפגשנו ודיברנו, וכשזוגות השפתיים נגעו אלו באלו התחושה הזו היתה קשה מנשוא. בלוק בטון כבד שנוצק בדיוק לפי צורת הקיבה שלי, מוחץ את הלב כלפי מעלה ומקמר בכוח את הסרעפת. קיוויתי שהכל הוא רק עניין של זמן ושזה רק חוסר הסבלנות שחושב במקומי; כשהמחשבות על הפרידה מכרם החלו מתגנבות לתוך הראש שלי מבלי משים, הבנתי שאין טעם לחכות שזה פשוט יעבור. אם הזמנים הטובים שלנו היה זורם בינינו נחל צלול (איזה מטאפורה נדושה, יא רבנן) אז בחודש האחרון זה התחיל להיות נחל עכור מעט שנושא עמו הרבה סחף שמצטבר על הקרקעית, בולם את זרימתו תוך שהוא נבנה בהדרגה לגובה רב אפילו יותר, שלעתים היה פוצע מעט גם את פני המים עצמם. התחושה הזאת שניסיתי (או שמא, ניסינו?) להתכחש לה במשך התקופה האחרונה, שהביאה אותנו למצבים שבהם אנחנו יושבים זה מול זו עם אף מילה להגיד והמועקה הכבדה שגרמה אפילו לליטר אוויר להרגיש כמו משא של שתי טונות על הכתפיים שלי. הפרידה הזאת היא ההתחלה ההכרחית של פתרון כל הבעיות שנוצרו בחיים שלי בזמן האחרון, ומזה לא היה יכול להיות מנוס באף מצב.

הוא שאל אותי, נאחז בשביב תקווה אחרון, אם יתכן שכל מה שנאי צריכה זו בסך הכל הפסקה כדי לסדר קצת את הראש ולאוורר אותו. אחרי כמה שניות הוא ענה לעצמו - את לא תהיי מסוגלת. הוא צדק.  בעיני הצעד הזה היה רק מרע את המצב, מדחיק ודוחה את בליעת הגלולה הזו, המרה כל כך.

זה באמת תמיד כל כך כואב לעשות את הדבר הנכון?

אלוהים אדירים, אולי יש לי עמוד שדרה מפלדה. השאלה הנכונה היא בכמה מבחני ריסוק כאלה אני אעמוד.

אני לא אתיימר לנתח את איך שהרגשתי כתוצאה מהמלך הזה. אני לא יכולה לומר אם יצאתי משם בלב קל או כבד, שלמה עם עצמי או מפורקת, סימן קריאה או סימן שאלה; זו פשוט היתה מסוג התחושות שאין להן שם ושכל הסבר שאנסה לתת להן יהיה בגדר טעות. אז אני פשוט לא אגיד.

אני כן אגיד שכרגע, עם כל כמה ש..

אני מרגישה פשוט טוב יותר.

גם אני וגם אתה, אהובי, נתגבר. אמרי לך. כקולקטיב ולחוד. כששאלת אותי קודם אם יש מישהו אחר, קצת נתחלחלתי. מה הטעם לשאול שאלו כאלה, כשאתה יודע באופן מובהק וברור שזה לא נכון ולא היה שום סיכוי שזה יהיה אי פעם נכון? ואם התשובה היתה כן, האם זה היה מנחם אותך? האם היית מרגיש טוב יותר באם היה לך את מי להאשים?

אתה תתגבר ועוד תהיינה אחרות, יפות ממני, חכמות ממני וטובות ממני. רק שמור את עצמך, במיוחד מכונפות. אני אוכל להן את הראש אם הן יהיו כלבות מדי.

נועה

אם אתה חושב שמה שאתה עושה זה הוגן

אתה ממש טועה.

אם אתה חושב שמה שאתה עושה זה, עזוב בריא למערכת היחסים שלנו

אם אתה חושב שמה שאתה עושה זה חברי

אתה ממש טועה.

בלעדיה אין לי כלום, אתה מוכרח להבין את זה. א הייתי אומרת לך הכל היה נהרס.

אני מבינה מאיפה אתה בא

אבל אם מה שאתה רוצה לעשות זה להפנות אלי גב קר, ולא לצמוח מתוך המקום הזה

אז כנראה שיש כאן בעיה אמיתית.

פעם שלישית כי טוב בתולדות הבלוג המפואר, אני מאחלת לכל קוראים שנה מלאת סקס.

את הסילבסטר חגגתי בחיקו של אהובי האחד והיחיד. נשיקת סילבסטר ראשונה ומתוקה יותר מכל הגלידה שטחנו ביומיים האלה שהיית אצלי, ותאימנו לי שמדובר בדי הרבה גלידה. אין רגע יותר מרגש מזה שבו הלחישה זזה מאחד לאפס. אני אוהבת אותך, אוהבת אותך, אוהבת אותך.

איך אני מסכמת את אלפיים ותשע, באופן כללי?

שנה של התבגרות מאד מאד מואצת. מכל הבחינות. שנה פרוגרסיבית, מעייפת, מחכימה ומחשלת. מרחיבת אופקים ומאירת עיניים.

ואתם יודעים מה הכי טוב?

היא נראית כמו גרסת בטא של אלפיים ועשר. :)

איזה טירוף בימים האחרונים, יא אלוהים. אבל שוב, אמרתי ואחזור שנית, כל המאמץ משרת מטרה אחת ויחידה - המשלחת לאמריקה.  ביתספר יוציא בקיץ הבא עלינו לטובה משלחת שתנה שני אנשים בלבד (!) למיין, ארה"ב, מחנה זרעים של שלום - מעין מחנה צ'ילי-ווא-ווא (כן כן! אני רפרנס לפנתר הורוד! אתם ממש לא טועים!) שמתיימר לדון בסוגיית השלום העולמי. ממכרים שעברו את החוויה בשנים קודמות, שמעי שזה דבר משנה חיים. בכל אופן, הדרישות שהוצבו כדי לזכות במקום הנחשק ע הטיסה הן אנגלית רהוטה, כמובן (צ'ק!), בריאות טובה (צ'ק!), מעורבות חברתית, נכונות לתרום לקהילה וזיקה לישראל (צ'ק צ'ק אנד צ'ק אגן איף נידד), ולפחות בקטע הזה אני יכולה בהחלט להתהדר בנוצות שלי. אני חושבת יש לי המון מה לתרום לזה ואקווה שיקחו אותי. הרבה בטוחים שכבר שמרו לי את המקום בטיסה. מה אני אגיד לכם חוץ מזה שזה נשמע הגיוני?

אתמול היה השלב הראשון של חתול הזהב. היה טירוף, אנדרלמוסיה. נתראה בגמר, מן הסתם.

ובכלל, אני צריכה לעדכן את הטו דו ליסט שלי.

המון טוב קורה.

אתה צודק, יפה שלי, העולם הוא מקום טוב.

העולם הוא מקום טוב ולי אין פואנטה.

אבל היי, אני אוהבת לחיות כרגע. עם כל החרא שמסביב. שלא תחשבו אחרת, אפילו לא לרגע.

נועה