לא כתבתי כבר המון זמן. אני מסכמת תקופה לא כל כך טובה. זה נשמע קלישאתי, אבל זה הכול בגלל הגשם. אני רוצה ללכת לישון ולא לקום עד אפריל. זה הולך להיות פוסט די ארוך וללא סדר כרונולוגי, אז אני אכתוב את אירועי השבוע וקצת האחרון לפני הנקודות החשובות. תתכוננו נפשית.

ביום שישי שעבר אביטל באה לרחובות לבקר. נורא שמחתי והיא וגטה באו לבית ספר שלי למרות שגטה לא למדה ביום שישי. אביטל התבררה להיות הרבה יותר קטנה, פיזית, ממה שחשבתי שהיא תהיה. היה לה שיער בצבע של חציל, כמו הפאה של מרים בר אילן. גם לה היה את האנדרגראונד המגעיל הזה, כמו שיש לגטה, עם טבעת ורודה גדולה מתחת ללשון. זה מגעיל, כלומר, מילא לי יש מתכות בפה, אבל זה למטרה טובה של יישור שיניים. אני לא מחוררת את עצמי! לילדות האלה יש אבנית בפה. הן הולכות ונהיות יותר ויותר דומות לקומקום. לגטה יש גם סמיילי, שזה עוד יותר מגעיל. כלומר, בלילה יבואו גנבי מתכות ויעשו מהן עמוד חשמל. אני יכולה להשתגע מטמטום כזה. בכל מקרה, היינו אני, גלעד, סטס, גטה, אביטל, ושלו, וגם נועה ואן הצטרפו אלינו לכמה זמן. היינו ליד בניין גפן, איפה שהתקינו את הספסלים החדשים, האדומים והסגולים. נועה עשתה המון רעש, כי היא ואביטל צעקו וצעקו על כל מיני אנימות מטומטמות. בשלב מסוים נועה ואן הלכו, כי אן הייתי צריכה לנסוע לבאר שבע, לסבא וסבתא שלה. גיליתי שגם גלעד אוהב את ביורק. בשלב מסוים סטס זרק עלי נעל, כי בטעות נתתי לו מכה בהליקס שלו. הילד הזה כל כך היסטרי, אלוהים. הנעל פגעה לי בירך, במקום שכבר היה לי שטף דם אחר בו. זה ממש כאב, אז הלכתי. כמובן שאחר כך חזרתי, כי אני נואשת נורא. בסך הכול אני נהנית מתשומת הלב שאני מקבלת מהם, כי הם הולכים להיות המגניבים האלה שלא יכולים ללכת מאה מטר בלי ששלושים איש יגידו להם שלום, ואלה שכולם הרי רוצים להיות איתם. אני לא דומה להם ועוד לפעמים עושים דברים ממש מטומטמים בעיני, ושומעים מוזיקת אימו מעצבנת וכאלה, אבל אני מבליגה כי בסך הכול היה לי די כיף איתם, ונהניתי להרגיש שאוהבים אותי. לדה שליט הגעתי די בלי חברים, והרגשתי נורא לבד ולא מצאתי את עצמי. הם קצת עזרו. בכל מקרה, אחר כך מרים כהן גירשה אותנו בטענה שעשינו יותר מדי רעש. אז הלכנו לגן הפלסטיק. היינו רעבים וצמאים, אז אני, אביטל וגטה הלכנו לבית של גטה כדי להביא כסף לאוכל. אף פעם לא הייתי בבית של גטה לפני כן ולא ידעתי מה לחשוב. היא כל הזמן מתלוננת על ההורים שלה, שהיא בכאסח איתה וכאלה. לא חשבתי שהם יכולים להיות גרועים כמו שהיא מתארת אותם, אבל זה הרי נורא מגניב להיות מרדן. בכל מקרה, עלינו לבית שלה. היתה שם חתולה שמנה מאוד, וריח חזק של סיגריות. היה קונטרה בס גדול ליד הדלת. אבא שלה ישב על הספה וצפה בטלוויזיה, והוא ענה בקול די אפאתי של "תעזבי אותי, קרצייה." התחלתי לחשוב שאולי זה כן גרוע כמו שהיא מתארת את זה. נכנסו לחדר שלה, והוא היה די יפה. אבל גאש, לילדה הזאת יש המון כסף! לקחנו עשרים שקל והלכנו משם. הלכנו למכולת ליד בית הספר, וקנינו בקבוק של נסטי וקופסה של פרינגלס. כמו בנות שמנות טובות, התיישבנו על ספסל וגמרנו בערך את כל האוכל. בכל מקרה, ירדנו מהגבעה של ביתספר בחזרה לגן הפלסטיק. ה בנים די התאכזבו בגל זה שאכלנו את הכול, אז טענו לתומנו שמכרו לנו את הכול ככה :) בכל מקרה, היינו די הרבה בגן הפלסטיק. גלעד הוא בן אדם חמוד ביותר. אולי אפילו קצת בא לי עליו. (וואי, יש יותר מדי גלעד. אני אעשה בהם סדר אחר כך) בכל מקרה, תכננו ללכת למכון ויצמן. גלעד נתן לי בזוקה. בכל מקרה, באמצע הדרך הם מצאו קופסה עם שלוש סיגריות ומצית. כנראה שזה היה רעיון של שלו, אבל בשלוש בצהריים, תת רמה כזאת, הם התיישבו על המדרכה והתחילו לעשן. הפרצוף שלי נראה כמו הסמיילי ההמום במסנג'ר. הפעם, לקחתי את עצמי ובאמת הלכתי משם. חזרתי הביתה  ולא דיברתי עם אף אחד מהם עד אתמול. זה קטע מגעיל. כשזה נעשה מתוך רצון לדפוק פוזות. זה פשוט אידיוטי. בטח כשאתה בן 12.

ביום שבת האחרון, פגשתי את דניאל אחרי שלא פגשתי אותו מאמצע החופש הגודל. הוא הרים לי טלפון וביקש שאני ארד למטה. ישבנו בספסל אבן מתחת לבית שלי. כל כך התגעגעתי לחיבוקים שלו, הוא מחבק בצורה כל כך מספקת. חיבוקים חזקים קרובים כאלה. הכלב שלו הסתובב סביבנו. בשלב מסוים הייתי צריכה ללכת עם אמא כדי להדפיס סווטשרטים עם סמל בית ספר. כשדיברתי עם אמא הוא לחש לי באוזן אל תלכי, אל תלכי. נתתי לו חיבוק, והוא אמר שאני מעקמת לו את המשקפיים והוריד אותם. התנשקנו.

הוא מנשק ממש ממש מוזר, עם שיניים. הוא נשך אותי ולא נתן לי להכניס את הלשון. הייתי צריכה ללכת.

אתמול הוא התקשר אלי שוב, רצה להיפגש ולא יכולתי, כי הלכתי לפגוש את עמר בעירונוער. אני תוהה אם בא לי עליו. אני עוד לא יודעת.

אבל זה בכל זאת די נחמד, כי הוא אחרי הכול חמוד ולא התנשקתי המון זמן.

בכמה ימים האחרונים הכול מתחיל להתבהר.

קיבלתי 98 בבחינה, שזה כבר משמח אחרי ה-78 החשוד שלי בבחינה הקודמת. גם במתמטיקה העליתי. אחרי שבוע של למידה אינטנסיבית, פיספוס חזרה ושיעור פסנתר, והרבה הרבה דמעות שנשפכו, תאשימו את אמא, קיבלתי 84 במבחן במתמטיקה. אני כל כך מרוצה מעצמי. אמא עזרה לי המון. למדתי איתה כל השבוע. אני כל פעם מגלה איזו משפחה מגניבה רוח הקודש נתנה לי. זה כל כך טוב. ביום ראשון בערב, אחרי הפעולה, יצאתי בשבע מהחזרה, והלכתי עם אבא ואמא לפגישה האחרונה של ביתספר להורים, פלצני משהו, שהם הלכו אליו. די התנגדתי את זה וחשבתי בצורה די שלילית, אבל מאיה והדס היו שם, וזה כבר שימח אותי. הייתי צריכה לתת תעודה להורים שלי, לפי פרמטרים מסוימים, כדי להזכיר להם איך זה מרגיש לקבל תעודות (!) אחר כך ניהלנו שיחה מסביב לשולחן עגול, לפי מה שהמדריכה הטיפשה הזאת, רונית, מונית, איך שלא קראו לה. היא אמרה לדבר על "הקשיים והאתגרים" שאנחנו חווים. אבא שלי נהיה הליצן של הכול, והוא היה נורא מרוצה מעצמו. הצחיק את כולם וזה. השיחה זרמה יפה, והושגו מטרות. דיברנו על מתמטיקה ועל הלימוד המעולה שהיה לי עם אמא אחרי פעמיים שקיבלתי מתחת לשבעים, על הבגדים שלי והנעליים שלי (שאני מציירת עליהן וזה מרגיז אותם),ועל הבקשה שלי לצאת עם בנים בני חמש עשרה ושש עשרה. ילדים בגיל שלי, טיפשים. חי"תניקים, טיפשים. גם רוב הטי"תניקים טיפשים. אצל היו"דניקים אני מוצאת את עצמי. לא נוח לי עם ילדים בגיל שלי.אני מרגישה כמו האחות הגדולה של כולם לפעמים. הם פשוט כל כך ילדותיים. פעם הבעיה הזאת היתה יותר דרסטית ויותר בולטת אצלי, ולא היו לי חברים בכלל בתקופות מסוימות, אבל למדתי לשחק את המשחק של כולם ולהסתדר פחות או יותר. הכי חשוב לא להתנשא. הם אמרו שהם יבחנו כל מקרה לגופו, שזו כבר התקדמות. זה היה בסדר.

 אה, וציטוט מצחיק של מרסל:

כיתה: מה, אז מרסל, אם התבטל גיאוגרפיה ואנחנו צריכים לצאת רק עוד שעה, זה אומר שתהיי איתנו שעתיים?! מרסל: מה פתאום, אני בעונש?

אני מקווה שהכול ימשיך להשתפר, ושלא ירד גשם.

ביי ביי בינתיים, נועה.

יורד גשם בחוץ. אני שונאת את זה. אני ממש ממש ממש שונאת חורף. אנ י שונאת לחזור הביתה עם מכנסיים ספוגים מים. אני שונאת כשקר לי. אני שונאת את זה שהאף שלי אדום כל כך עד שאני בטוחה שעוד שניה הוא נושר.

אבל עוד לא כל כך קר, אז אני אשאיר את התלונות לאחר כך, טיחי.

אתמול היה הערב הכי כיפי שהיה לי כבר הרבה זמן. היה אתמול ערב גו"צ, שהפך בסופו של דבר לערב קן. גם נוגה באה D: למרות שהיא לא כל כך בשומר הצעיר (למרות טענותיה החוזרות ונשנות על העובדה שהיא היתה בשמו"צ עוד לפני שנולדתי -_- מה שלא נכון) באתי קצת באיחור (40 דקות) כי דיברתי עם גלעד. הכי קשה לי לסיים שיחות איתו, אני אומרת ביי איזה שבע פעמים וככה נמרחות ארבעים דקות, כי הוא כל פעם אומר משהו אחר שצריך להגיב עליו. אני אוהבת את גלעד, נורא. הוא תמיד יודע להגיד את הדבר הנכון. טוב, כמעט תמיד.

בכל מקרה, היה ערב גו"צ. לא עשינו כלום חוץ מריקודי עם. אני אוהבת ריקודי עם! זה דבר כל כך שמו"צניקי, ואף פעם לא הבנתי מה כל כך כיף בזה, אבל אתמול אורית הקומונרית לימדה אותנו קצת, קצת הרבה, ממש ממש הרבה, ריקודים חדשים שלא הכרתי. עכשיו אני מנסה להיזכר בריקודים ולא זוכרת כלום חוץ מזודיאק ועוד אחד, כי זודיאק זה הכי בנזונה שיש. אני יודעת עוד, אני פשוט צריכה שהמוזיקה תזכיר לי. בכל מקרה, אחר כך התפנינו לחדר הסלון. התיישבתי עם הכיסא על השולחן הנמוך והרגתי כמו מלכת העולם. ליעד חסם עם הספה את הדלת, ואמר לי לעשות לו מופע חשפנות! חוצפה. בסופו של דבר באו להתנחל גם איתן ואורי (שאיבד עשרה שקלים והפך את כל הקן כאילו הוא איבד איזה גאידמק קטן) *ברגע זה אני מגלה שצמח לי סנטר כפול ולא חינני בעליל. אוי ואבוי, ההשמנה* אההה, סליחה על האתנחתא הקלה לרגל הגילוי המרעיש. בכל מקרה באו מלא אנשים להתנחל בחדר, והביאו לי שני טופי ורודים! ואז פיניתי את כולם מהספה הגדולה והתניתי אהבים עם רודריגו. המצאתי אותו אתמול כשדיברתי עם אן בטלפון, וכרגיל, נפלתי כי ניסיתי לשכב עם הרגליים על הכיסא וכל השאר על המיטה, והשמעתי אנחות כאילו לא יודעת מה, ואן שאלה מה אני עושה, ואז המצאתי את רודריגו. ואחר כך נתנו לי שני טופי, כי בקשתי אחד גם לרודריגו. לימאי ואן כעסו נורא כי אכלתי את שניהם. אחר כך אנשים התחילו כבר להתפזר. נשארתי אחרונה, כי תיכננתי ללכת איתם לעירונוער לדיון. טיטאתי לתומי את האולם הגדול. יש לנו מול האולם בטונדה לשעבר, שעכשיו יש עליה דשא מאוד מטופח. בא לו כלב חצוף, מסתכל עלי דרך החלון, ונבזיות רבה מחרבן על הדשא! ללא בושה! שיש, הכלבים של ימינו (בהשפעת אן.) אז יצאתי החוצה וברוב תושיה אספתי את גללי הכלב החוצפן, ואז התחלתי להסתובב בכל מקום בחיפושי אחרי פח אשפה נורמלי, כשבדיעבר יש פח אשפה גדול כזה, מהירוקים, ממש מחוץ למגרש של הקן. אחר כך כבר סגרו את הקןף והתחלנו לצעוד אל העירונוער. דיברתי עם עמר ומעיין (עמר - אחת המדריכות שלי, מעיין - קומונרית). דיברנו על תנ"ך ועל שמות תנ"כיים יפים. מעיין ועמר הסתכלו עלי כאילו הרגע נחתתי מאיזשהו מקום לא ידוע כי אמרתי ששרה זה שם יפה. שרה זה לא שם יפה? בכל מקרה, הגענו לעירונוער, ופגשתי שם את שחף ועוד כמה אנשים ממועצת הנוער שלא הכרתי. הראש כבר הרצתי סרט של לפגוש שם בחור אקטיביסט נחמד ולהחליף טלפוהים וזה, אבל הבנים היחידים שהיו שם היה אחד אלון רייכמן מטומטם, ששעה הרים יד כל פעם למרות שאף אחד חוץ ממנו לא הרים יד כדי להגיד משהו, ואז אחרי שעה, הוא אמר את הדבר הכי לא קשור בעולםםםם שהיה אפשר להגיד באותו רגע. איזה גרוע. אה, וגם היה סער אמר שחסר בתשובה, שז אח של ילד שהיה בכיתה שלי שנה שעברה. גם כן זה. אז על מה היה הדיון? הדיון היה על השביתה. באו שתי מורות מהתיכון השני, והסבירו וכאלה, עלו נושאים כמו האינפלציה וההפרטה של מערכת החינוך וכל כמה שזה יהיה גרוע, וכל כמה שמעמד המורה בישראל הוא נמוך, ועל כך שזה היה נורא יפה מצידנו להעלות, בשאלה שהמורות שאלו על סיבת השביתה, קודם את תנאי העבודה הלקויים שמורים מקבלים ולא קודם את המשכרות (איזו קבוצת דיון איכותית היינו, ג'יז). ושמעתי על דברים שלא שמעתי בחיים, ועל כך שמשרד האוצר הוא תמיד הבאד גאי בכל הסיפור. בכל הדיון הזה גלית רק העירה לי, שהשביתה הזאת בקושי נוגעת לי וכאלה. גלית לא נחמדה אלי, אף פעם. אני לא אוהבת אותה, לא אחרי הדברים האיומים שהיא אמרה אחרי התקרית של המפקד בתחילת השנה (היינו באוטובוס עם קן קריית משה, והתפתחו מכות ובן קבוצה שלי, וחבר מאוד טוב שלי, הלך הביתה בגלל שהוא חטף מכות. אחר כך בדרך הביתה הם ניסו לגעת, ברמה של, לגעת, בבת קן שלי שהיא הרבה יותר קטנה ועוד לא מוכנה להיחשף לנושאים של סקס וכאלה והיא מאוד רגישה לזה. היא נורא ונבהלה וככה, ואחרי שהם ירדו היא אמרה לגלית, המדריכה של הקבוצה שלה, שהיא שונאת אתיופים כי הם תמיד מקללים ומתנהגים לא יפה. וגלית אמרה דבר שבעיני היה מגעיל ולא מציאותי, היא אמרה משהו שהשתמע כ"צריך להבין אותם.. כי החברה מוקיעה אותם מתוכה.. ובלה בלה בלה בלה בלה.." אם החברה מוקיעה אותם מתוכה, זה אך ורק בגלל שהם מתנהגים כמו זבל. אי אפשר שלא להתייחס אליהם כקבוצה, כי יוצאי העדה האתיופי, ברחובות לפחות, שמתרכזים בקריית משה, הם אלימים ומגעילים ברובם. אני מדגישה, ברובם, אך ברובם המוחץ. אז מה אם הם אתיופים? אנחנו רציכים לקבל את המכות בהבנה? באהבה? הם באותה מידה יכולים להיות תימנים או מרוקאים או רוסים או פולנים, אנאעארף. אי אפשר שלא להתייחס אליהם כקבוצה, קל וחומר כאשר והם מתנהגים כל כך גרוע. ממש גלשתי מהנושא, אבל היה חשוב לי להבהיר את הנקודה שאני מעוצבנת על גלית עוד מאז) בקיצור, גלית לא נחמדה אלי אף פעם. בכל מקרה, אחרי הדיון הזה ולם יצאו מאוד חדורי מוטיבציה. נורא החזקתי מעצמי אחר כך, כי אני רואה את הפיכתי לאקטיביסטית אמיתית (נוט...) כשבאתי הביתה אכלתי קצת אוכל סיני, ואז אמרתי לגלעד בדיוק את מה שאמרתי עכשיו. השיחה גלשה למקומות לא טובים, כי קצת התחממתי מהאפאתיות כלפי החברה שגלעד פיתח לעצמו מתישהו. כלומר, אני אל מביהנא יך אפשר להיות כל כך לא אכפתי. והתחלתי לקלל קצת, והוא התעצבן? כעס? נעלב? לא יודעת. וביקשתי ממנו סליחה והוא די התעלם ממני, והתבאסתי קצת. קראתי עוד קצת מהספר שלי (הוא לא טוב. הדמויות זהות בדיוק, העלילה מצוצה מהאצבע ומטופשת למדי, כי עיסוק בלתי פוסק בצמח רצחני הוא לא מה שירכיב את ספר מתח טוב במיוחד, לדעתי. אני ממשיכה אותו רק כדי לראות כמה מהם מתים בסוף) ואז הלכתי לישון. בבוקר הלכתי לביתספר, אבא הקפיץ אותי. זה כבר השבוע השני ברצף שמסתבר לי שהכיתה שלי לא לומדת ביום שישי, ונדפקתי כי הפעם גיליתי את זה רק אחרי שהגעתי לביתספר, האא. אז ביליתי שלוש שעות בלבשבת עם שלו וסטס ואוראל ועוד כמה שהתחלפו מדי פעםץ בשעה האחרונה אף אחד כבר לא נשאר איתי, אז הלכתי הביתה. אחר כך לא קרו דברים מעניינים במיוחד, הלכתי לישון לאיזה שעתיים (אחת הפעילויות החביבות עלי ביותר) אחר כך דיברתי קצת עם גלעד שאמר שהוא עוד יבקש ממני לקפוץ לו כדי שהוא יסלח על דברי הכה איומים אליו אתמול ("קפצי לי" זה ה-קטע שלו. סוג של הצעה מגונה, כי אני יודעת שגם הוא חולה לי על התחת). זו היתה שיחה די קצה כי הוא הלך לחפש חבר שלו או משהו. אחר כך דיברתי עם איבו החמודה (שבאה לרחובות בשבוע הבא) והיה נחמד. עכישו סיימתי לכתוב את הפוסט.

אז ביי ביי ושבת שלום.

נועה

אני נועה. הא, איזה ייבוש. המממ אז אני אחסוך מכם את כל הIntroduction המיותר, מה שאתם רוצים אתם תמצאו ברשימות.

אם בכל זאת, אני אעשה את זה ממש קצר;

גיל: צעיר מדי

מיקום: רחובות

הא והנה האח הקרצייתי שלי, עמרי הגיע הביתה בשעה טובה ומוצלחת. עשיתי לו את תרגיל ה'שלום ולהתראות' בדלת, ואיך הוא מתרגש מכל דבר! הרים טלפון לאמא. אמא בקריזה כי אבא יצא למילואים. היא אומרת שכל החברים שלו כבר משתררים, ורק הוא ממשיך ללכת. טוב,אי אפשר להאשים אותו. זה הכי כיף לקחת חופשה של שבועיים ולחגוג על כל המסעדות בצפון. ואמא? אמא רק מתחרפנת רק כשמזכירים בדרך אגב את המילואים. היא לא מאוד מרוצה מהעניין. בתום השבועיים האלה היא כל כך שונאת אותנו, היא נושמת אותנו, משתינה אותנו והורגת אותנו. ואח שלי לא תורם, עם החוסר החמור שהוא לוקה בו בכל פעם שזה מגיע להומור. איך אפשר להיות כל כך כבד כשאתה כולה בן שמונה? בכל מקרה החרטטן הקטן צלצל לאמא וזה כרגיל נופל עלי. אבל אני מה אכפת לי, כבר הפסקתי להתרגש מכל חירפון שלו. אנחנו שלושה אחים, אני, עמרי ומעין. מעין היא בערך הילדה עם הפרצוף הכי חמוד במזרח התיכון, אבל היא מכשפה אמיתית ושתינו עושות לעמרי את המוות, רק שעמרי אוהב את מעין יותר משהוא אוהב אותי, זה בטוח. יכול להיות שזה קשור לעובדה שאני לא בלונדינית עם עיניים כחולות ושפתיים, אממ, ורודות כאלה? יכול להיות, אבל אני יכולה לחתום שכשאנשים מכירים אותי לעומק הם היו מתאכזבים פחות אם היה לי את הפרצוף של מעין :) הא, והנה אני כותבת לי שורה ועוד שורה בדבר הזה שנרא בלוג. זה די מטופש, אבל חשבתי שאת החפירות שאני עושה לאנשים במסנג'ר אני יכולה לעשות כאן ולדמיין שמישהו מקשיב לי. ואם מישהו באמת יקרא מה שהולך פה, זה יהיה עוד יותר כיף.

מממ, אז מה עוד עשיתי היום. הבוקר היה די מרגיז בגלל שהלילה אשכרה טרחתי להוריד את התריסים, מה שהביא לסינוור רציני בבוקר, מה שבדרך כלל גורר להתעוררות ממש מאוחרת. כשקמתי אבא כבר היה על מדים וזה, ומעין בכתה בכי תמרורים. היא כל כך חכמה, אלוהים. היא רק בת שלוש והיא כל כך חכמה... היא ידעה שאבא הולך להיעדר להרבה זמן. טוב, לא כל כך הרבה זמן, הוא יחזור מחש לסוף השבוע, אבל ביום ראשון הוא יחזור לשם לעוד שבועיים כה מפרכים של אכילת סטייקים. איר כך הלכתי לביתספר. בבוקר היה לנו שיעור חינוך גופני, וגם המורה של המקבץ של הבנים במילואים, כמה אירוני. בכל מקרה בחצי השעה הראשונה ישבתי עם ברק, גיא ואופיר מחוץ לאולם, בהמתנה למורה או משהו דומה. ברק עסק בפעילות המרתקת הקרויה בימינו זריקת חפצים שונים שהוא מוצא על הרצפה על הגג של האולם. עשר אגורות. מחק עם שליפים למבחן. עט סגול. אחר כך ניהלנו את השיחה המרתקת הבאה: לא זוכרת איך הגענו לנושא הזה, אבל אופיר אמר שפעם אחת אחותו פתחה את הצינור של החצרכדי להשקות משהו, ויצאו מהצינור שתי חשופיות. העיניים של ברק נפתחו כל כך רחב, כאילו מישהו הרגע תקע לו משהו ממש ממש גדול בתחת. "יצאו חשופיות מהצינור?!" וזה היה נורא משעשע, כי אמרתי לו, "חשופיות, ברק, לא חשפניות." (מקודם שמתי את זה בכינוי במסנג'ר ותומר לא הבין מה כל כך מצחיק בזה, ואז התחלתי להסביר לו את השנינות שבדבר כי תומר היה בטוח שזה פשוט שיש לי שמיעה סלקטיבית. אני מקווה שאתם, בכל מקרה, מבינים מה מצחיק בזה.) אחר כך באו עוד בנות והמורה של המקבץ השני של חינוך גופני. נכנסו לאולם ודי עשינו כלום. עשינו שיעורים בתנ"ך ובהבעה. איכשהו אני, נטעלי וגילי התחלנו לדבר על המקהלה ובימת הנוער, ואני אמרתי בגאווה מרובה ביותר שהמקהלה שלנו מכסחת לזמר של בימת הנוער את הצורה. בימת הנוער זה ביתספר לתיאטרון, לכאורה. הוא כזה, די גרוע, אבל מאוד פופולארי (הדבר היחיד שטוב בו זה אילן דרזי, שמדי פעם מגרש ערסים שנדבקים אלי ואל שלו כשאנחנו חוזרים מהשמו"ץ) נטעלי היתה בטוחה שאני מורחת אותה אז היא ביקשה להדגים משהו. זה לא היה כיף, אבל הוכחתי לה שאני כן יודעת לעשות משהו. אתמול לא כתבתי כלום כל שיעור תנ"ך, בעיקר בגלל העובדה שהייתי עסוקה בלהתאבל על הציון הממש ממש גרוע שקיבלתי במתמטיקה (64.) מסתבר שזה היה שיעור ממש ממש חשוב, שלמזלי חזר על עצמו בשעה השניה, והצלחתי להבין על מה היה מדובר. וואי, אני אוהבת תנ"ך. מצידי תתנו לי ללמוד כל השבוע רק תנ"ך, ולא ימאס לי. היה חנ"ג, היה תנ"ך. בהפסקה ראיתי את הסווטשרט המגניב שיש לטיפני, סווטשרט ורוד של ייל.  ראיתי גם את העוגיה השווה, שכל פעם עובר לידי, מסתכל עלי, וממשיך ללכת Oם אבל בסדר, אתמול רותי הבהירה לי שאין לי שום סיכוי איתו כי יש לו חברה. טוב נו, זה מה יש. הא, השיחה עם רותי מזכירה לי, שאתמול שסיפרתי לה על התקרית המשעשעת בשיעור ערבית, שבהקשר מסוים הוזכר בה סלמון, ילד מאחת הכיתות המקבילות, והילדים האתיופים החמודים שהסתלבטתי איתם לא ידעו מה כל כך מצחיק בעובדה שקוראים לו סלמון. מה היה אחר כך? אחר כך היה היסטוריה עם מסל, והיה נורא משעמם. היא הטיפה מוסר לכולם על זה שיש בעיות התנהגות קשות, ועל כך שסיימו להתקין את המצלמות האלה בביתספר. זו כנראה היתה שיחת המשך למה שקרה ביום שני בשיעור חינוך, שבה היא חפרה על כל מיני הרגלים מגונים שיש לביתספר הזה (אהמ ימי הולדת שבהם זורקים על אנשים ביצים וקמח אהמ) אחר כך היה את ההפסקה הגדולה שהיתה די משעממת. אחר כך היה הבעה. וואי, איך כולם שונאים את המורה להבעה.. הוא מפחידה נורא ויש לה פאה בצבע חציל. היא איחרה לשיעור בחצי שעה וכל הטמבלים מהכיתה שלי הפכו את הכול לגמרי. בשלב מסויים היא הגיעה והתחילה להטיף מוסר גם היא, ולהוגיע שההורים שלנו כבר ייודעו על כל מעשינו, בליווי מבט נוקב משהו. אחר כך היה שוב שיעור היסטוריה משעמם. אני לא מבינה איך אפשר לעשות מנושא כלכך מעניין שיעור כל כך משעמם, טוב נו, זה הכול באשמת מרסל. אחר כך התבטל גאוגרפיה (תודה לאל) והלכנו הביתה. דיברתי עם תומר שחזר מפולין. אחר כך ראיתי שאריות מהפרק הראשון של איי לאב ניו יורק, שלא מצליחה לשחזר את המצחיקות של טעם האהבה הענקית. זה היה כל כך מצחיק! נשבעת, תנסו פעם, עדיף את העונה הראשונה. כי זה פשוט, כל כך, אבל כל כך מצחיק! כי הן מתרגשות וראות את זה כפגיעה בכבודן כשמישהי אחרת נוגעת להן בפריקין מצח! והן מחרבנות ול על המדרגות! והולכות מכות וכל פעם מדברות על כך ששזירת השיער שלהן שעלתה פריקין 800 דולר תלך לעזאזל, ועוד בשביל מה?! בשביל הגמד המטומטם, מר פלייבור פלייב. איי לאב ניו יורק לא מצליחה לשחזר את הגאונות.

אחר כך סתם השתעממתי, ועכשיו אני מסיימת לכתוב את הפוסט.

אני תיכף אסיים לשמוע את Begin to hope של רג'ינה ספקטור, כי באמת שמזמן לא התעמקתי בו יותר מדי. תיכף אני אלך לחזרה, ובטח, כרגיל, יהיו לי דברים מצחיקים לספר עליה.

אז אדיאוס אנשים.