הלילה ישנתי שינה טרופה במשך שתים עשרה שעות. ממש לפני שהתעוררתי מלשמוע את הפסקול של פוקהונטס רועם מהסלון, חלמתי חלום.

במיטה זוגית היו אני ועוד ארבעה בנים. אני לא זוכרת על מה דיברנו, אבל אני זוכרת שתהיתי מה יקרה אם מישהו יכנס לחדר באותו רגע. אני זוכרת שדיברתי עם אחד מהם והגענו לתובנה המרתקת ששנינו הולכים לאותו בית ספר... והתחלתי לדבר על זה ולחפש מכרים משותפים ולספר סיפורים ואז מאחורי קם לו דניאל ונשכב על צידו והסתכל עלי. היתה לו שרשרת מחוט עור שחור שהיתה תלויה עליה אבן חלקה ועגולה, בצבע צהוב או כחול, אני לא זוכרת. בחלום שלי הוא לבש חולצת טריקו מהוהה בצבע לבן שכתוב עליה "זיקים", בצבע שהיה שחור פעם. היה לי מוזר לראות אותו ככה, הוא לא מהבנים שהיו הולכים עם שרשראות; אני שונאת את זה, ובחלום שלי גם הוא, למרות שהיתה לו אחת. הכל השתתק. ליטפתי את הזיפים הארוכים, הבלונדיניים, הגסים, שצמחו פרא על הפנים הצחורות שלו, בחלום. היה לו מבט מהורהר בעיניים וחצי חיוך מעוקם לצד ימין, בחלום שלי. ונישקתי לו את הלחיים, וכל פיסת עור אקראית שיכולתי למצוא בפנים שלו, בחלום. וכאילו הבנים האחרים בכלל לא היו שם, למרות שהם כן, עליתי עליו ברגליים פשוקות,  ומסתבר שבכלל לא היינו לבושים באותו רגע, ומסתבר שלאופן שבו הוא זז בכלל לא היה אופי של בחור בתול ומופנם. זה היה קצר ומוזר, הוא התחיל לפמפם, בחלום, והוא נגע רק בחלק העליון, בעצם למעלה, באגן; הוא פיספס את החור. ובחלום, אני אמרתי "לא", וירדתי ממנו. אז היה הקטע היחיד בחלום שלי שדניאל התנהג כמו דניאל; הוא שכב ולא הגיב.

...וראיתי בתוך הראש שלי כמה סופים אחרים אפשריים לחלום הברוטלי שלי, סופים קצת פחות ברוטליים מהחלום עצמו, משהו שירכך את הנחיתה, אבל אני לא מאלה שבוחרים את החלומות שלהם. להתאהב זה לא רציונאלי, אנשים ממעיטים בערכי; מה את יודעת על אהבה

התעוררתי. 8:14. זה לא היה ממש שתים עשרה שעות, ולא הייתי בטוחה אם חלמתי את החלום במשך שלושים שניות או שלוש שעות. ולא הייתי בטוחה אם אני רוצה לחיות באותו רגע; הלכתי והתיישבתי בסלון.

סתם חלום.

ואני אפילו לא רוצה שנחזור כבר. אני בעיקר מרגישה מנוצלת.

אני חייבת להפסיק לתת אמון באנשים.

What it t'was no niggas, only master teachers?

I stay woke

הו אריקה

לא יודעת מה אני אגיד לך

אנשים ששונאים אותי במופגן עדיפים על אנשים ששונאים אותי מתחת לעור

אני צריכה לעבור לגור באי בודד או משהו

ממילא אני לא עושה שום דבר טוב

אבל כסעמק, איפה יש איים בודדים שאף אחד עוד לא גילה?

אם הייתי יכולה לבחור איזושהי סופר יכולת, הייתי בוחרת ביכולת להתאדות.

יש לי משהו עם הפוסטים האלה, בלי סימני פיסוק

אני חייבת למצוא חבר.

So it ends So it begins I'm my father’s son Plant another seed of hate In a trusting virgin gun

טורי לפעמים היא מפלט אחרון

לכל דבר יש קונוטציה לנבכי נשמתי האומללים

כמה ג'ינג'י

ואולי, רק אולי, אני אשחרר מזה קצת. ואפסיק את החיפושים האובססיביים שלי. ואתבאס בשקט. ואטיל את זה על עצמי, ולא על אחרים. ואפסיק לאכול כמו פילת ים הרה. רק אולי

מה אני עושה עם הטוביסט ההוא?

יש לי נטיה לעשות מעצמי צחוק.

טייק א לוק אט מי.

ברגעים אלה ממש אני שותה שוקו אלכוהולי מאולתר שמורכב מליקר שוקולד ומים רותחים. זה טוב. לוליטה זה אחד הספרים המדכדכים. בחלקו הוא נותן לי תחושת מועקה כבדה בבטן, כזאת משתקת שמדביקה אותי לכורסה. בחלקו האחר הוא פשוט נע לאט. הוא עשוי ממחטים. ננעצות בי אחת אחת. הוא זז לאט. חצאיות, שמלות, גלידות, קולנוע, מחבטי טניס. ביטויי אהבה חולניים. פנטזיות אפלות. הסוטה המטורף הזה, מצליח בספר הזה לגרום לך לחשוב כאילו מה שהוא מעולל לילדה הקטנה זה בסדר. זה לא בסדר.

הוא נע לאט. לפעמים אני מסתכלת על הראש של המקלחת. מחכה לטיפה קטנה שתחליק מתחתיתו המחוררת של הדוש. טיים איז און איטס סייד. לאט לאט היא גולשת למטה.

החיים שלי גולשים לאט לאט למטה. יש לי זמן לחשוב.

איך אנשים רואים אותי?

מעטים האנשים שרואים אותי כשווה. חלק אינטגרלי משיחת ההיכרות ביני ולבין אנשים אחרים עוסק בגיל שלי. לא נוח לי איתו, כולם יודעים את זה. וואטסואבר, אני לא רגילה. אינטלקטואלית אני כמו החברים שלי. השיחות הן באותה רמה. אין לי מכנים משותפים עם שאר הצוציקיה שמכונה השכבה שלי, לרוב. אני שם כי ככה כתוב בחוק. מבחינת ניסיון, אני נופלת מהם. אני ספק מוכה אלם ספק מוקסמת. אני נופלת בין הכיסאות.

בחזרה להתחלה. סופי רואה אותי כשווה. ומה עם כל השאר? אם ללכת בראש הזה, אז יוצא שיש לי בסביבות המאתיים חמישים אחים גדולים. די מצחיק, די עצוב. הכל נורא דואלי. הלוואי שאנשים היו רואים אותי כמו שהייתי רוצה. אני די רציונאלית, אתם יודעים? אני לא די רציונאלית, בעצם, אני מאד רציונאלית. ומצד שני, אני מועדת באמצע. אני מרגישה דברים, אני מתאהבת, אני נותנת לעצמי להיות תלויה באנשים. איפה עובר הגבול? כנראה שבין הרגליים שלי. איך ניצן רואה אותי? ועידן? ואילה? ותמר? ודניאל? כולם בטח האחים הגדולים שלי, ככה שמה שהיה עם דניאל היה בבחינת גילוי עריות, בררר. הם כל כך אובר הכל. יש לך זמן, לאן את רצה.

הראש שלי עובד בצורה מאד לא מסודרת. אני עוברת ממחשבה על ארז טל לג'רוויס קוקר, מג'רוויס קוקר לבלר, מבלר לאופרה ההזויה של דיימון אלברן, ומכאן זה ממני והלאה. זה כמו אפקט של דומינו. אבן אדומה, אבן צהובה, אבן כחולה עם פסים. לאחרונה זה נראה לי נורא קשה לארגן את המחשבות שלי. וזה לא שיש לי משהו, זה לא דפקט, אני משוכנעת שלא. אני יכולה לתפוס אותן, להציב את האצבע ולגרום לאבן הכחולה עם הפסים לא לקרוס קדימה ולרמוס את חברתה שבאה לפני. הראש שלי הוא כמו חוות פרפרים. הם עפים ממקום למקום. אולי זה בגלל שיש לי יותר מדי זמן.

אני צורכת סרטים, ספרים, מוזיקה וטלוויזיה כמו אוכל ומים. דברים נתפסים לי בראש, כל יום הוא דז'ה וו אחד גדול. המון מטאפורות. הכל קשור, אני אומרת לכם. הכל קשור. יש חוטים דקים ושקופים שטיפות של טל תלויות עליהן, סימנים לימים אחרים. אני מתחילה להיות ברורה פחות ופחות.

זה מעצבן. איפה אני בכל הסיפור הזה?

אלוהים אדירים, איזה הגיגים. חייבים להכניס לראש קצת מתמטיקה

נועה

קר לי. נורא נורא נורא קר לי.

אני צריכה זכר להתכסות בו.

אני כזאת נקבה אלוהים אדירים

אני גם נקבה וגם קר לי.

לפני כמה ימים קרה משהו מצחיק. מיטל שמה בסאב-ניק ציטוט של תיאור של תמונות ממפגש עתיק של הקהילה, עוד לפני שאני הצטרפתי. היה רשום, "רק בלונדיניות אוכלות בסבארו". וזה מצחיק, כי ידעתי על מה הציטוט. זה על תמונות של שני האקסים שלי, חחח. לא אחד, שניהם! כמה מקסים.

איפה הם היום?

אחד מתפגר לו בפנימייה. יש לו חיי מין מאד מעניינים ומערכת יחסים בת כמעט שנה. יפה לו.

והשני, מתפגר לו סתם ככה.

אני חושבת יותר מדי.

אבל באמת עכשיו, אין בנים ברחובות? אלוהים ישמור

אולי אני באמת מתעסקת באקסים שלי יותר מדי.

אולי אני צריכה להתחיל לסרוג?

עברתי. נחמד לי כאן עכשיו. מדברים אלי יפה. מצחיק לי עם הבנות. גמלים מעופפים.

בינואר אני הולכת להיבחן למסלול לילדים אומללים בראשון לציון. אקווה לטוב.

פגשתי בחור שווה והרסתי את זה. חבל.

מחשיך בארבע וחצי. הכי חבל מהכל.

אני רוצה ללתכ לישון ולקום באפריל. שנה שעברה חוזרת על עצמה. הדבר היחיד שמתגלגל זה התאריכים.

אין לי כוח לכתוב.

נ.

עריכה בהולה

ויהי אור

ויהי חושך

ויהי גמל מעופף!

בא לי לכתוב על תאוריית הקונספירציה שלי,

אבל אני סומכת על מיכל שתעשה את זה קודם. <:

כוסאומו עם החזקות השליליות

עריכה בהולה 2!

כפרה עליהן. היה כל כך טוב, סיימתי חצי שעה לפני הזמן. דה שיט איז אוף דה הוק

עשרת אלפים כניסות בשנה אחת, חיחי. אפשר לשים מונה עכשיו. כמה שאני שטחית!

עוברת

חוסמת

מוחקת

כואבת

שוכחת

מתחילה

מחדש

הרגת אותי, דניאל, הגיע הזמן לגמור עם זה. יש גבול גם לסף הכאב שלי.

Forget me for good.

ויותר לא נחזור לדבר.

אני מפתחת בשעות האחרונות שנאה היסטרית אליך

זה כל כך פאקינג משחרר

שומעת צליל חיוג.

שומעת רחשושים.

"הלו."

- "רומן!"

"למה התקשרת?"

- "וואו, אתה נחמד!"

"לא, אני פשוט עם אנשים."

- "תבוא מחר בבוקר לפארק פרס."

"לאן?"

- "לפארק פרס. יש לאח שלי יום הולדת וזה..."

"כן, אני יודע."

- "זה מוקדם אבל. אני אהיה שם בעשר. מתי אתה קם?"

"בשמונה."

- "אז סבבה. תבוא."

"אוקיי. ביי."

ניתוק.

ביום ראשון מסתיימת תקופה. אני עוברת, נקווה לטוב.

מי יש ביום ראשון?

ביום של הבחירות תיכננתי לנסוע עם אהובת נפשי להיפגש בת"א. היא ביטלה.

רצתי ללכת לסרט עם תמר. היא ביטלה.

בסוף ירדנו על ופל בלגי.

החיים שלי מעולם לא נראה כל כך קודרים.

אני כנראה הולכת להוציא מרשם חדש לכדורים.

אי אפשר כבר עם החורף הזה

אמא שלי אומרת שנראיתי לה קצת יותר מאוששת. היא טועה.

אני אוכלת חרא, יום אחרי יום אחרי יום.

דיברתי עם אליה מקודם. שאלתי אותה אם זה יהיה ממש מציק, אם אני אעבור לכיתה שלה ושל הבנות האחרות. אני יודעת שאני עלוקה בלתי נסבלת, ואני יודעת שאני מהווה עול כבר עכשיו, אבל הכבוד שלי הוא כבר לא שיקול. כל הדברים שאני מנסה להתעלם מהם נאמרו בה בצורה הכי בוטה והכי אמיתית, והביאו את הדברים על דיוקם בצורה הכי גסה. רציתי ללכת לתלמה ילין. רציתי מאד, ואני עדיין רוצה. כבר שנתיים שהמקום הזה הוא פסגת שאיפותי, כאילו שאין לי לאן לשאוף. אמא שלי קרעה אותה. לאט לאט, בעדינות. קרעה אותה לגמרי. לאט לאט מתבררת לי העובדה הקשה, שאומרת שאני כנראה הולכת לסיים את חוק לימודי בבית הספר על שם עמוס פאקינג דה שליט ברחובות. לא מגיע לי יותר, כנראה. היא לא רוצה שאני אעשה בגרות בקולנוע. תלמה ילין "לא נראה לה". תלמה ילין נראה לה יקר מדי. העיר הזאת סוגרת עלי. הידיעה הזאת שתמיד היתה עמומה בחלק האחורי של הראש שלי מקבלת צבעים מאד מציאותיים, דווקא עכשיו. התמונה הופכת מחד מימדית לדו מימדית ולתלת מימדית, ולאט לאט אני מתוודעת לעובדה שאני לא חיה במקום שאפשר להגשים בו חלומות. בברוטאליות מה היא הודיעה לי שהיא הולכת לנגן. התחלתי לבכות, כמו תמיד. אני מאד אופנתית בקטע הזה, בכיינית מדרגה ראשונה. הקטע הוא שאני לא משכנעת את עצמי לזה. כל החרא בא בעצמו, לעזאזל עם זה. זה כל כך לא משתלם להיות אני.

אמא שלי נכנסה לחדר  והתיישבה על המיטה. היא לא רוצה להגיד את זה, היא לא רוצה להגיד שאני אשאר במקום הזה עד הצבא. היא לא רוצה להגיד את זה, משיקולים מבוגרים מטומטמים כאלה ואחרים. שתינו יודעות את זה טוב מאד.

אני כזאת נפל, אלוהים אדירים. אני כזאת פאקינג נפל.

אני יושבת בכיתה ואני צריכה לחשוב פעמיים ושלוש פעמים לפני שאני אומרת משהו, וגם אז, אני שמה את היד על הפה כדי שאף אחד לא ישמע. כל דבר שאני אומרת גורר אמירות ותגובות בהמיות כאלה ואחרות. גם מי שלא מגיב בקול, מסתכל עלי ככה... אני לא יודעת מה הם חושבים. אני חושבת שאני יודעת, אבל גם זה, תמונת חד מימדית בחלק האחורי של הראש שלי. מרוב תמונות חד מימדיות הראש שלי מאיים להיקרע. אני מרגישה את העורקים הערוף שלי מפמפמים כאילו אין מחר. הכי נורא זה לחשוב שאנשים חושבים שאני אומללה.

ביום שישי בשיעור חינוך אמרתי משהו. אני לא זוכרת אפילו מה זה היה. זה גרר את גל התגובות הרגיל. בשלב מסויים אני כבר לא יכולה לגלגל עיניים ולשתוק. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי, לפעמים זה מרגיש כאילו אני לא יותר מרגליים וידיים. יצאתי החוצה והרגשתי את המאחורה של העיניים מתחיל לאכוב, ואיך העיניים נעשות כבדות ולחות. מה יצא לי מזה? מים קרים ועוגיה מהמנהלת. "אולי תבואי לכיתה שלי? המממ?" - "כן... בטח... אני אחשוב על זה... נוט."

נכנסתי לשיעור אחר כך. זכיתי בסיטואציה מגוחכת למדי בכינוי המחמיא "דבר". קמתי ויצאתי החוצה. לא הייתי חוזרת, אם הפרחות המשוטטות וערס צעצוע שעוד לא התחלף לו הקול לא היו מציקים לי. חזרתי בסוף, ובכיתי כמו מטורפת כל השיעור. מדהים לראות כמה צבועים אנשים. מדהים פשוט. רק כשעושים קוריוז הם נזכרים שאני בנאדם ושאני יותר מסתם ידיים ורגליים שיושבים בכיתה. ואז שואלים אותי אם הכל בסדר, ובאים להתנצל וכל החרא הקבוע. שיזדיינו. שיזדיינו.

הראיתי לאמא שלי את היומן שלי. יש שם ספירת ימים עד לחנוכה. שם התחלתי לבכות בפה פעור ובקול גדול. באופן לא מודע אני מזכירה לעצמי כל פעם כמה עלובה אני. התרסקתי לה על הכתף; פשוט ככה,פשוט כי לא היה שום דבר טוב יותר לעשות עם עצמי באותו רגע.

נ.

כפי שכבר הספקתי לומר לכמה אנשים, זה היה סרט מושלם. מושלם, פשוט מושלם.

מדובר במאה התשע עשרה המאוחרת באמריקה. ג'סי ג'יימס, שמגולם כאן בידי הכפיל של אלוהים, בראד פיט, האאוטלו המפורסם והנערץ, שנחשב לרובין הוד מודרני, שחברי כנופייתו הידועה נופלים בזה אחר זה, זה בידי המוות וזה בידי הרשויות מסיבות כאלה ואחרות, חובר לאחים צ'רלי ובוב פורד. צ'רלי פורד, הגדול ביניהם הוא טיפש בלום. בוב, שמגולם בידי קייסי אפלק, שחקן מבריק שלא נתקלתי בו לפני כן, הוא מעריץ של ג'סי ג'יימס מאז ילדותו. הוא רגיש ודי בכייני, ובתחילה מתייחס אל ג'סי, החולה והמדוכא עמוקות, בחרדת קודש. אחרי שג'סי מחסל את חברם של הפורדים אד מילר, בוב מתחיל לאבד מהכבוד שהוא רכש לאליל ילדותו ג'סי. הוא גם יודע, שבשלב מסויים ג'סי יהרוג גם אותו ואת אחיו, כמו שהוא עשה לכל חברי כנופייתו בדרך זו או אחרת. בוב עושה עיסקה עם הרשויות, שבמסגרתה ניתנים לו עשרה ימים לחסל את ג'סי ג'יימס תמורת פרס כספי מסויים.

ככל שהסרט מתקדם, ג'סי מתחיל לגלות חולשה, והדיכאון העמוק שהוא שרוי בו ניכר לעין. בינו לבין בוב נרקמת ידידות לא אופיינית, מה שמבלבל את בוב וגורם לו לא להיות בטוח בצד של מי הוא. ואז, בסצינה אחת בלתי נשכחת, כאשר ג'סי מניח בחגיגיות את אקדחיו על הספה וניגש לאבק תמונה של סוס שנמצאת מעל האח, בוב, בעיניים דומעות, יורה בג'סי באקדח שג'סי עצמו נתן לו.

מותו של ג'יימס עורר הלם גדול. אנשים עלו לרגל לביתו כדי לראות את המקום שבו גיבורם של רבים נרצח, קנו את תמונתו של ג'סי המת. בוב פורד בינתיים, נהיה טיפוס שנוא. הוא כונה פחדן. בזו לו, תלו סנאים מתים על דלת ביתו ושלחו אליו מכתבי איומים. אחיו התאבד בגלל החרטה על מעשה הרצח שאחיו ביצע, ובסופו של דבר, אלמוני התנקש גם בחייו של בוב פורד. בוב חשב שהוא יזכה לתהילה בגלל הרצח שביצע. בוב חשב שמשפחות עשרות האנשים שג'סי הביא למותם יראו בו גיבור. מושיעם וגואלם. הוא טעה.

איש לא קנה את תמונתו, איש לא עלה לראות את ביתו. הוא נשכח ומת כאלמוני, כאלמוני שרצח את ג'סי ג'יימס.

הסרט עצמו הוא יצירה קולנועית מבריקה. ארוכה, כבדה ומתישה, וקשה לצפות בה במכה אחת ולהישאר מרוכז, גם בגלל עומס הפרטים והעושר שלה. קשה לעמוד בזה. הסרט מדהים. ההפקה, שבוצעה בחלקה בידי רידלי סקוט, שאותו אני לרוב לא מאד מחבבת, היא ברמה בין הגבוהות בנתקלתי בהם בשנה האחרונה. העריכה מצויינת גם היא. למרות שהסרט ארוך מאד, כל סצינה מלאה בניואנסים שחיוניים לבניית האווירה וההתפתחות ההדרגתית של הסיפור. הדברים כאן לא באים במכות. הם נבנים לאט לאט, במשך שעתיים וחצי של עונג צרוף. כל סצינה וסצינה בסרט, ויש הרבה, היא בדיוק איפה שהיא צריכה להיות, עשוייה בדיוק איך שהיא צריכה להיעשות. מי שמכיר אותי יודע על חיבתי הרבה לבראד פיט, שעצם קיומו בסרט, לא בסרט הזה בפרט, בכל סרט בכלל, יכולה להפוך סרט של שלושה כוכבים לסרט של ארבעה וחצי. ההופעה שלו כאן היא אחת ההופעות הטובות שלו אי פעם, לדעתי. אני לא יכולה לחכות כבר לאינגלוריוס באסטארדס!

דבר מיוחד שרציתי להתייחס אליו כאן, הוא עריכת הסאונד והפסקול. בפעמים הבאות שאתם צופים בסרטים, תנסו לשים לב לצלילים שמפיקות מכות. אגרופים נמרצים בדרך כלל מלווים בצליל גס, שמופיע תמיד, ושאף פעם לא קיים במציאות. בסרט הזה, זה לא קיים. המכות כאן נשמעות בדיוק כמו מכות! כמובן, עוד דבר שמוסיף לאותנטיות, לבוסריות אולי (למרות שהוא לא בוסרי בכלל, שתבינו! זאת היתה המטרה של כל עבודת ההפקה הזאת), לאמינות ולאנושיות הכנה והגסה של הסרט הזה. הפסקול גם הוא יפהפה, עדין ולא יומרני.

מעבר לכל זה, הוא גרם לי לחשוב, הבוב פורד הזה, עם הקול הרועד, הפנים שעוד לא התחילו לצמח שיער, העיניים הנוצצות. מה מחיר הבגידה? איפה עובר הגבול, בין החבר הכי טוב שלך לאוייב הכי נורא שלך? במי כבר אפשר לתת אמון?

עולות בסרט הזה כל מיני אקסיומות מוסריות די כבדות. מסוג השאלות שאני יכולה ללכת בגללן ימים שלמים אחרי הזנב של עצמי ולא להגיע לכלום. יש לסרט הזה, ולבוב פורד במיוחד, אימפקט מאד חזק. הפואנטה כאן ברורה ובהירה.

זה מאד יפה בעיני.

בשורה התחתונה - היה שווה שעתיים וחצי מהחיים שלי, היה בהחלט שווה.

שימו לב, שאני ילדה רבת פעלים! אתמול נכתבו שני פוסטים, זה, שהיה בטיוטה למרות שהיה גמור, והפוסט הקודם שהייתי מאד רוצה שתקראו את הסטייטמנט שמוצג בו (!!). שלושת הימים הקרובים חביבים ביותר. היום למדתי שלוש שעות, התחלתי בעשר ויצאתי בשתים עשרה וחצי. אפילו פחות משלוש שעות, מסתבר. מחר אני לומדת שוב שלוש שעות, בגלל יום רבין שאליו אני כנראה אתייחס בהמשך היום, וביום שלישי - טה טה טה טם - אני ורוני כנראה נוסעות לת"א להיפגש. צריך לנצל כל יום חופש שנקרה בדרכנו, כי עד חנוכה אנחנו משועבדים! בגלל הבחירות לרשויות המקומיות והכל התפנה יום שלישי ולגמרי ובמזל בלתי רגיל גם לרוני יש קלפי בביתספר, כך שיצא סבבה.

בסך הכל, די בסדר.

אני שוקלת לעבור כיתה.

נועה

אני לא אכתוב אליך, אני אכתוב עליך ואכתוב לכולם.

אני לא יודעת מאיפה להתחיל. מתי נפרדנו? לפני כמעט חודש וחצי ככה, לא? נראה לי שכן. אני מתמודדת, אני משוכנעת בכך שאני עוברת את זה. התגעגעתי אליך, אתה יודע? טוב שחזרנו לדבר. זה גומל אותי ממך. זה מראה לי כמה שאתה מטומטם.

יש כמה קלישאות שמוכיחות את עצמן כל פעם מחדש. אני כל  פעם נדהמת מכמה נכונה הקלישאה שטוענת שהאהבה עיוורת. וג'יזס, כמה שהיא עיוורת. הייתי שלך, פשוטו כמשמעו. שלך. עד לפני כמה ימים הייתי בטוחה שמה שקרה היה רק בגלל שפשוט לא אהבת אותי. לא יכולת לשלוט בזה, השתדלת. עכשיו אני די בטוחה שאתה סתם נצלן. זה היה קשר שלי עם עצמי, למרות שבהחלט היה ניכר שהיית שותף מלא במזמוזים והתחרמנויות כאלה ואחרות. אחלה ציצים יש לי, אה? והם היו בחציים שלך.

הייתי חושבת עליך מצאת החמה עד צאת הנשמה, ובאמת שהיא יצאה יפה מאד.

אולי הכל היה לא בסדר בגלל שהייתי כל כך בסדר. יש אנשים שמסתנוורים מהכנות הנוראית הזאת. כנראה שאתה אחד מהם. אני אדם עירום. עירום ועריה הייתי לפניך, ולקחת אותי כמו שאני. אני לא חושבת שיש הרבה אנשים שהכירו אותי טוב כמוך. אתה לא ניסיתי להכיר אותי. אני ניסיתי להכיר אותך, ולהכיר לך אותי. אתה אדם קר, אדיש, סגור, פסיבי וחסר תועלת. אתה כועס, רגיש, ומעל לכל, אתה מטומטם בצורה פורצת גבולות. בנות אחרות לא היו מתאמצות. אתה תמות לבד. עד אתמול בלילה חשבתי שלא הייתי שווה אותך. לא הגיע לי, כל זה. לא הגיע לי לקבל את מה שבמשך מעל לחצי שנה רציתי, אותך, אתה שהיית בראש מאוויי שלא בצדק.

עכשיו אני חושבת שאתה לא שווה אותי. אתה לא שווה אף אחת. אתה תמות לבד.

לעזאזל, לא רציתי לכתוב אליך, והנה זה שוב יצא ככה. זה לא בשליטתי כנראה. זאת הפעם האחרונה. מה זה משנה, ממילא אתה לא קורא את זה.

באמת, בנות אחרות לא היו מתאמצות. אתה לא שווה את המאמץ, אתה לא שווה את האכזבה שלי. יכולתי לנצל את הזמן הזה לדברים הרבה יותר טובים. זה מה שהיית, זה מה שאתה. בזבוז של זמן.

אתה לא שווה את האהבה שלי, אתה לא שווה את הגעגועים שלי, אתה לא שווה את הכעס שלי, אתה לא שווה את היחס שלי.

עשיתי כל כך הרבה דברים שלא תדע עליהם בחיים שלך, ושאני לא אצטער עליהם בחיים שלי, אף פעם. המון המון דברים. זה מחשל, כל הקטע הזה. ואכפת לי ממך, אכפת לי ממך מאד. אתה חבר טוב, קל להיות חבר של גוש קרח. אני מסתתת אותך בראש שלי בדיוק כמו שאני רוצה. עדיף שתישאר בראש שלי. אולי באמת עדיף.

אני לא מקווה שתסבול. אני לא כועסת עליך. אני כרגע מרחמת עליך, בעיקר. אתה אדם מסכן ואומלל. אני מצטערת בשבילך.

What a shame.

קוראי בלוגי היקרים, בחגיגיות אני מודיעה לכם שעידן חדש נפתח. אני לא אכתוב יותר לדניאל, אני אכתוב אליכם.

אני אמשיך לבכות על מר גורלי כנראה עד סוף אפריל, אבל לך לא יהיה שום חלק בגורל הזה שלי לשלושת החודשים הקרובים.

לרוני יש נבואת זעם מעודדת. רוני אומרת שמגיע לי כל כך הרבה יותר. היא צודקת. היא אומרת שאני אמצא מישהו חדש, שיגור בעיר, שיאהב אותי. ואם לא עכשיו, אחר כך. היא אמרה, במינוח אחר, מעט יותר מאופק, שבשלב מסויים השריפה בתחת שלי תכבה, ואני אצא מהטירוף, ואני לא אהיה תלויה באף אחד חוץ מבעצמי. הרקטום שלי מרגיש עכשיו מצויין.

נועה של עצמה, ושל אף אחד.

אני יכולה לשים עליך קו בטו די ליסט שלי. כל הכבוד לי, שרדתי אותך.

אז איפה הייתי שנה מעכשיו?

שוטטתי עם אנשים לא חכמים ברחבי דה שליט... כל מיני דברים לא טובים התפוצצו לי בפרצוף... כאבתי את אריק... בכיתי והתעצבנתי ושטויות...

מה השתנה מאז? לא הרבה. חוץ מזה שהפסקתי לשים סמיילים אחרי כל מילה... לא הרבה, באמת.

הבלוג שלי בן שנה.

זה קורע אותי, אתם יודעים? זה קורע אותי שאני מכסחת את עצמי סתם ככה, אולי אפילו לא במודע. זה קורע אותי שאני נותנת כל גרם בגוף שלי, כל טיפה של דם, של פינה בראש שלי ובלב שלי, את העיניים שלי, לאנשים שזה נראה להם כמובן מאליו. אני לא רוצה להיות מובנת מאלי. אולי האהבה שלי זולה מדי.

רוני שלי

הלוואי שהיית פה

הלוואי שהיית פה, אפילו לחצי שעה.

את היחידה שמבינה

את היחידה שבאמת מבינה את מה שעובר עלי.

My eyes are a baptism; Oh I am filth. And sing her into my thoughts; Oh phantom elusive thing oh... All flowers in time bend towards the sun. I know you say that there's no-one for you, but here is one, here is one... Here is one - one that can never be known, either. All drunk with the world at her feet or sober with no place to go.

תקרא את זה, תבין, תתגעגע אלי. למה אתה כל כך דפוק, פורמר פלאוור שלי, למה אתה כל כך דפוק

למה אני כל כך אוהבת אותך

"בצורה מגוכחת, מטורפת, מייסרת וחסרת בושה". נראה לי שנאבוקוב הגדיר את זה הכי טוב.

אני קוראת עכשיו ספר ששמו כשם הפוסט מאת דונה מ' גרשטן. הספר מספר את סיפור חייה של אישה שנולדה תחת השם גוּאָדָלוּפֶּה מָגְדָלֶנָה מוֹלִינָה וָסְקֶס, היישר אל תוך שכונת עוני בשם אל באריו רינקון במדינת סינאלואה שבמכסיקו של שנות החמישים.

הספר מתאר בשפה משונה, עברית קלוקלת מהולה בספרדית, את חייה וחיי משפחתה של מגדלנה; אמה, מריה קנדלריה הכמעט עיוורת, דודתה צ'וצ'ה שנאנסה בנעוריה והשתנתה לבלי היכר, וסבה, האבואליטו, גבר זקן, סוכרתי וקטוע רגליים שעדיין משרבב שפתיים לבחורות צעירות ברחוב. לאורך הספר שזורות חוויות שונות שעברו עליה בנעוריה, טראומות ושינויים שהותירו בה צלקות. היא מדברת בפרספקטיבה אחרת על דברים שראתה בילדותה - על צחנת השתן והחרא ברחובות, על בית הספר ששכן קומה מעל לבית הכלא המקומי, הכלבים המסריחים מוכי השחין ששוטטו ברחובות, הרעב, הסקס, הטינופת.

הספר נע די מהר, בלי גושים כאלה מעצבנים שמונעים ממך לבלוע אותו. הוא חלק בגרון וקשה לעיכול. הוא מספר על החוויות הלכאורה בנאליות והתמונות של נופי ילדותה המזוהמים אי שם במכסיקו. מזוהמים, אבל מרתקים.

חשבתי על הילדות הסטרילית שלי, הילדות הסטרילית שלנו. אני לא מדברת ממרומי גילי המופלג או משהו כזה, אני פשוט חושבת. לילדה הזאת היה המון אקשן בחיים! אנשים מזדיינים בסמטאות מטונפות לעיניה ולעיני אחותה התינוקת, אסיר שמציע לה סוכריה קטנה בעד שחרורו מבית הסוהר שנמצא מתחת לכיתת הלימוד... לי למשל, הטיפו בגן שלא לקחת דברים מזרים שמציעים לי סוכריות, על אחת כמה וכמה אסיר חינני מתחת לרצפה. לא קיבלתי מכות בבית. ומצד שני, הדברים שנראים לי הכי בנאליים, הם עולם ומלואו בשבילה. באחד הפרקים היא תיארה בפרוטרוט את הריגוש שהיה בפעם הראשונה שהלכה לקולנוע (ובו בזמן זכתה בתענוג המפוקפק של צפייה באיש שמביא ביד פשוט כי הוא משוגע על אחד השחקנים בסרט. קריפי). בקטע שבוא היא לא עמדה בפיתוי ושיחררה את האסיר מתאו בשביל שני פזו וסוכריה בטעם קינמון, היה תיאור של האושר העילאי שהסוכריה המתוקה-חרפיה הזאת הסבה לה, משהו ברמה כזו, שאם מישהו היה פותח את הספר במקרה בעמוד הזה,הוא היה חושב שמדובר בתיאור של אורגזמה. באחד הפרקים מסופר על קטע שבו היא רואה בננה אחת ויחידה שוכבה לה בקערית על המדף הגבוה במטבח הקטן בבית שלה. "בננה נותנים רק לילדים נחנקים". היא סיפרה שכמה פעמים היא זייפה חנק, רק בשביל לקבל חתיכת קטנה מהבננה הזאת, שהיתה שמורה רק למקרים מיוחדים. הרעב גבר על המוסר, בחלק מהפעמים.

ומהצד השני, אולי באמת הכל עניין של פרופורציה, ומה שנשמע לי רגיל ובנאלי יכול להיות, בעת ובעונה אחת מלהיב ומרגש כאילו כל פעם היא הפעם הראשונה. יכול להיות שגם אני יכולה להתלהב מבננה, או מסרט, או מסוכריה. דברים הכי שגרתיים. ואולי אני יכולה להתרגש מדברים לא רק בגלל שיש ילדים בצד השני של הגלובוס שמתים שיהיה להם אפילו טיפה מכל מה שיש לי, וזה לא מעט. אולי אני יכולה להתרגש מדברים פשוט בגלל שהם טובים ונחמדים וכיף לי לעשות אותם.

בחזרה לקטע של הילדות הסטרילית.

יכול להיות שאנשים מגוננים עלינו יותר מדי מפני הדבר שהוא באמת הדבר הכי בנאלי, אפילו יותר בנאלי מסוכריה או בננה, האמת.

קטע אמיתי ודי משעשע: אח שלי עכשיו בכיתה ד'. הוא לומד תנ"ך, ועכשיו הם מתעסקים עם כך הסיפור של יהושע והמרגלים וכל העניין. רק כדי שיהיה ברור, הם לא לומדים עם התנ"ך עצמו, אלא עם מקראה מנוקדת ומצונזרת עם פונט גדול ותמונות צבעוניות. בכל אופן, יש את הקטע ההוא עם רחב הזונה. הכל טוב ויפה. כנראה שמשרד החינוך, או ההוצאה לאור, או שניהם ביחד, רצו לחסוך מצוות המורים את המבוכה של ביאור המושג זונה, ככה שבספר נדפס בכוונה תחילה, "בלה בלה בלה ורחב היתה אישה זו נה". זו לא שגיאת הקלדה, ככה הם באמת כתבו (נראה לי שכבר הזכרתי את העניין הזה באחד הפוסטים הקודמים שלי, אבל אני לא בטוחה). הם אמרו שפירוש המילה זונה זה בעצם מארחת, או משהו כזה.

מה נראה להם? המוחות הרכים של הילדים לא יהיו מסוגלים להכיל את המידע השערורייתי? אוי, באמת.

אולי עדיף שילד ישבור את היד בשביל להבין שלא כדאי לקפוץ על המיטה. אולי עדיף שילד יגע בתנור ויכאב לו כדי שהוא יבין שלא כדאי לעשות את זה. כמובן שצריכה תמיד להישאל השאלה איפה להציב את הגבול, אבל אני חושבת שילדים צריכים לגדול קצת בעצמם.

יש ציטוט אחד בספר שממש מצא חן בעיני. זה קצת ארוך, תחזיקו חזק:

"רוברט רצה לגדל את הבת שלנו בשיטות מדעיות, בדרך הכי טובה והכי מודרנית. זה היה מקסים בעיני. הוא דאג לזווית של עמוד השדרה של הבת שלנו. אני דאגתי איך לתת לעמוד השדרה שלה את החוזק כדי שיחזיק מעמד בכל זווית אפשרית".

חייב להיות בזה משהו, לא?

נועה