רא, רא, רואוהואוהוהאה, רומא, רומא מא, גא, גא, אולה לה

שטויות בג'יבריש ומשקפי שמש מכוערים ונעליים של רוברטו קוואלי הם רק מעט ממאפייניה של ליידי גאגא. למה בכל זאת אני מפתחת אליה סנטימנטים?

מודיעין היא כנראה המקום הכי מקסים בעולם.

היום הזה ייזכר לימים.

למה בחרתי את השם הזה לבלוג שלי?

ובכן, בלוגי המפואר נוסד בתאריך ה-7.11.07. כינויי המפואר באותו זמן היה `violent Cupcake. כלומר, זה היה הרבה לפני שכל הבחוריקות כאן התחילו להתלהב מלהיות ויולנט, וכל מיני סוגים אחרים של קאפקייקס. היה לו כינוי סתמי במיוחד שהעיד על בלוג סתמי במיוחד, שהיה צבוע בצבע תכלת ניאוני ומלא בתמונות וכורות רשימות שהכנתי עם כישורי הדלים בצייר עם כל מיני תמונות מכוערות של סוכריות על מקל.

אחרי חודשיים בערך השם של הבלוג השתנה לשם שאיתו הוא מזוהה עד כה, Truth And Bone. זה שיר של הר נובה שהיא לא כל כך אהובה עלי, אבל השיר הזה תפס אותי ודי מיצה את המהות של הבלוג הזה - בסך הכל אני על עצמי ובאמת.

והשיר, כדלהלן:

נכון לעכשיו, מוקדש לאהובי, המקסים באמת.

Sometimes I can feel you breathing into me. And these hands I can feel them tugging at my sleeve, I move through the day in the rhythm that I've known. I've got this crazy dream of stripping down to truth and bone. All of it, all of it, all of it stripped down. All of it, all of it, all of it, to truth and bone. My mouth is full of secrets I'm too afraid to tell. My body's full of longing for you to know me well. I move through the day in the rhythms that I've known. I've got this crazy dream of stripping down to truth and bone. I think of sinking in way over my shoulders, let the water, the water take me in and I need you to cut through to where I'm hidden, I'm awkward and I'm too polite and I want two stars for arms like orion I could breathe in and breathe in and breathe out. If I could only lose myself I would lose myself in you, I move trough the day in the rhythms that I've known. I've got this crazy dream of stripping down to truth and bone. All of it, all of it, all of it stripped down. All of it, all of it, all of it, to truth and bone.

כמה הערות שלי על הקליפ:

כמובן, קליפ צ'יזי בנוסח שנות התשעים. זו סינגל ורז'ן שלא הכרתי עד  עכשיו, מאחר ולי יש את האלבום ובאלבום הגרסה שונה, ומיותר לציין שיותר יפה, אבל זה מה שמצאי כרגע. הת'ר נובה יפהפיה בעיני, אין עוררין. היא גונחת המון, גונחת ומתנשפת. יש קטעים שהיא כל כך יפה שבא לנשק את המסך, בחיי. אבל הקליפ די עלוב, זה בטוח. הקטע החללי של הבית האחרון גובל בלהיות מגוחך. אבל שוב, לונג ליב דה ניינטיז!

נועה

משוב - פעילות שבועית

...

הערות: היה טוב!

דן שוב ניצח אותי ברברסי.

ואז היא הפליצה.

הידעתם שאם תעברו בערב ליד מגדל השמש במכון ויצמן תוכלו לשמוע צרחות של קופים?

אמיגדלה

היפוקמפוס

צרבלום

היפותלמוס

טקטום

הכל טוב ויפה, אבל למה באמת אנשים מקבלים צמרמורת?

חתכת מכוער, לא באת לבר.

ישבת בבית עם אמפישלוש

אני בבר נתתי בראש!

(הפגזתי! הרמתי! יאםיאםיאםיאם)

כל טבח שיש לו בלוג נהיה לי פתאום חיים יבין.

נועה

If there is a horizontal line that runs through the map and off your body straight through the land,

shooting up

right through my heart היפה שלי עבר סוף סוף תיאוריה. אני גאה בך!

אני לא בטוחה שיש מספיק מילים בשפה בשביל לתאר כמה שאני אוהבת אותך. אתה מקור הכוח שלי לכל התקופה המשוגעת הזאת, אתה הקרקע היציבה שאני עומדת עליה, אתה הבסיס ואתה הפסגה.

אני אוהבת אותנו, מדהים אחד, אני אוהבת אותנו כל כך

.

אני אפילו יפה קצת לפעמים, רק בשבילך.

המאת היא שעכשיו המצב דווקא לא רע. אני אוהבת את כל העומס הזה. אני מתחילה במשטר אימונים רצחני ש שלוש פעמים בשבוע; הלכתי להתאמן מקודם, רצתי אלף חמש מאות מטר ועוד עבודה על מכשירים והלכו לי הרגליים. יום רביעי היה בלתי שפוי ואם הוא היהי רוצה להתגייס לצה"ל הקב"ן היה מפריש אותו. הייתי בבית ספר עד ארבע באלף ואחד דברים, באתי הביתה בסוויפט לשעה בערך ומשם ישר זינקתי לי לקורס החדש שלי במכון ויצמן. הכל נורא נורא מענין לי וכנראה שיש לי כושר ריכוז יוצא מן הכלל, כי אני מתפקדת מצויין במשך כל שעות היום; הדבר היחיד שניכר בהרשי השעות הוא שהכתב שלי מתקלקל לאורך היום ובערך בשעה שמונה בערב הוא נראה כמו אלפית. לא שהוא כל כך יפה בכל שעה אחרת ביום, אבל אז זה נראה רע במיוחד. גם היום היה די צפוף; אני לא אוהבת כשמתקלקלות לי התכניות בגלל זוטות כמו ילדים מצוננים של מורות לפסנתר.

אם כבר הפסנתר... השנה חל מפנה מרגש במיוחד בתולדות הנגינה המפוארת שלי. החלפתי את המורה השנואה עלי מכל שאיתה למדתי עד כה (שנואה, שנואה, שנואה; הנדל ושופן זה קדוש! בראהמס מתעלה על כל הג'ז והבלוז ומחזות הזמר האלה שהם בסך הכל עפר ארצי! היתה לה גישה מאד סטלינסטית, כך נכנה את זה לצורך העניין, גישה שבמסגרתההיא היתה נותנת לי מכות על הידים כשהיית מפספסת את האקורד ועוד ניואנסים אחרים כהנה וכהנה שגרמו לי להתכווצויות שרירים ועוויתות בלתי רצוניות שעות טרם השיעור. איזה כיף לנגן בפסנתר, איזה כיף, איזה כיף. מיותר לציין שעם מורה כזאת ההתקדמות שלי בשנתיים האחרונות היתה כמעט אפסית, מכאן משתמע שאני פסנתרנית מסריחה - ועד המפנה המצוין לעיל [לעיל!] גם חסרת אמביציה לחלוטין.) - וואו. אלה היו סוגריים ממש ארוכים. בכל מקרה, החלפתי השנה את המורה האיומה שלי במורה חדשה עם גישה חדשה לגמרי. ופתאום הכל נהיה כל כך כיף! פתאום זה כיף לנגן וכיף להתאמן ואין לחץ ורואים התקדמות די ניכרת בפרק זמן יחסית קצר... (אני חלשה בסימני פיסוק היום, איזה פוסט עילג) וזה חתיכת שינוי בהרגשה, פתאום אני מחכה לשיעורים האלה, לשעה הזו שלי פעם בשבוע איתה. וזה כל כך כיף ונחמד, ופתאום המטרה של להיות איזו וירטואוזית כמו כמה מחברותי המוכשרות במיוחד, וכמובן, שכנתי הנתעבת מצידו השני של הקיר, נראית הרבה פחות עיקרית; העיקר בכל העניין הוא שעכשיו זה ממש כיף.

כרם חושב שנאי מפוצצת את הלו"ז במיליוני דברים ויווצא שבקושי נשאר לי זמן אליו ולכל מה שלא קשור למסגרות שאני משוייכת אליהן כרגע. עם כל הלחץ, הוא טועה.  ריכזתי בסך הכל א העומס לכמה ימים צפופים במיוחד, ויוצא שבכל שבוע ימי ראשון ושני שלי פנויים. אז היי, מותק, מקומך בלו"ז מובטח.

 - -  אתם יודעים מה? זה הבלוג שלי ואני בעלת הבית כאן כבר שנתיים וכמה ימים (שזה די הרבה, לא?) ומותר לי להוריד את הרמה של הבלוג (רמה? איפה?) (שיו, כמה סוגריים!) באמצעות פוסטים מיותרים על הלו"ז המפוצץ שלי בעיקר בגלל שזה מה שבא לי בראש באותו רגע.  אז... אתם יודעים מה זה מוצי?

איזו פסקה מיותרת, איזה פוסט מעפן!

באופן כללי, בפרט ובכלל, הדברים מתנהלים במסלולים מאד ברורים שלרוב גם מקבילים אחד לשני ולא נוצרות התנגשויות יותר ממה שצריכות להיות, אני מניחה. אני מקווה שככה זה גם ימשיך להתנה.

ובעיקר

שאני לא אתחרפן באמצע

נועה

יוצא שלא כתבתי כבר איזה חודש. כשמתקשרים אלי ושואלים מה שלומי אני עונה ששלומי די שיטי. זה די מעביר את הפואנטה. לכרם יש דלקת גרון אני חושששת שעכשיו גם אני בתקופת דגירה. הו, הסכנות שבהחלפת מיקרובים, פתאום להתנשק נראה נורא מגעיל.

בקרוב הכל מתחיל. הכל הכל מתחיל. כל הקורסים כל הבחינות כל הפרוגרסיה האמיתי, ואני מרגישה כאילו אני קצת הולכת לאיבוד ומתה מעייפות. זה באופן כללי מה שיש לי לומר. אולי בקרוב אני אתקף איזה חשק עז ואחזור לכתוב. אני מניחה שזה יקרה, זה תמיד קורה.

מצחיק שאני לא בשיאי עם הבלוג הזה, בדיוק כשהוא חוגג שנתיים. מה אתם אומרים? חתיכת ארכיון טיפחתי לי. לא יודעת, לי זה עושה נחמד לדעת.

איפה הייתי לפני שנה?

עריכה:

הייתי אז מאוהבת נורא בדניאל גלר. זה היה ממש אחרי ותוך כדי הניתוק המאד קומוניקטיבי שלנו. מצחיק. רימרקאבל טיימס, חבל שלאו דווקא לטובה. זו היתה שנה של התבגרות מאד מואצת. אני רואה את עצמי עומדת שם, אבל אני לא רואה את עצמי של שם עומדת בוך עצמי. רצף אבולוציוני כזה. רק אתם יכולים לומר אם השתפרתי.

נועה, שנתיים פה