כמו מובן מאליו, נשקתי לה קלות על מצחה.

"אמרתי שמותר לך?" היא שאלה. "מה?"

"אמרתי שמותר לך לנשק אותי?"

"סליחה. נסחפתי." - "אני לא."

היינו כמעט לבד שם בחוץ, והיה חשוך וקר ומאוחר.

נישקתי אותה שוב. אבל לא על מצחה, ולא כל כך קלות. זה לקח זמן. זמן ארוך ונחמד. כשהפסקנו להתנשק, היא עדיין החזיקה בשרוולים שלי.

"זה לא מוצא חן בעיני", היא אמרה.

"מה?"

"העובדה שזה מוצא חן בעיני."

© (Love Story, Erich Segal)

ברור שיש לי כישורי תרגום נפלאים.

~Cicatrizcyanide אומר/ת: (עלק איבו)

And if i'm hanging on to your shade, I guess i'm way beyong the pale אומר/ת: (עלק אני)

~Cicatrizcyanide אומר/ת:

~Cicatrizcyanide אומר/ת:

And if i'm hanging on to your shade, I guess i'm way beyong the pale אומר/ת:

And if i'm hanging on to your shade, I guess i'm way beyong the pale אומר/ת:

And if i'm hanging on to your shade, I guess i'm way beyong the pale אומר/ת:

And if i'm hanging on to your shade, I guess i'm way beyong the pale אומר/ת:

~Cicatrizcyanide אומר/ת:

And if i'm hanging on to your shade, I guess i'm way beyong the pale אומר/ת:

And if i'm hanging on to your shade, I guess i'm way beyong the pale אומר/ת:

~Cicatrizcyanide אומר/ת:

~Cicatrizcyanide אומר/ת:

And if i'm hanging on to your shade, I guess i'm way beyong the pale אומר/ת:

~Cicatrizcyanide אומר/ת:

איי הב נו ידייא O_O

~Cicatrizcyanide אומר/ת:

היי D:

ורק עכשיו שמתי לב שהיה לי טייפוז בכינוי. אני כן יודעת אנגלית! זה beyond. לא ביונג. ולא ביורק.

נחשו מי היתה פה? אן היתה פה. ולמדנו לבחינה של מחר והפכנו את הכיור של השירותים למעבדה מולתרת כדי לציור ריק ודברים מרתקים אחרים!

אתמול היה יום גזעי D:

לפני השעה הראשונה עליתי לכיתה של אן הויא חבשה את כובע הסנטה שלה כי היא הביאה לכולם מתנות, כמו סנטה טוב. היא הביאה שרשרת עם חזורים ממש ממש יפים, ועגיל עם חרוזים כחולים וקונכייה קטנה, אבל זה עוד זניח. הדבר המגניב ביותר שקיבלתי היה, הגבר גבר!

זו מין מחברת ורודה מנצנצת כזאת עם ברבי גדולה. אבל זה לא סתם! זה מעוצב! אן מצאה איזו מחברת מכיתה ב' והיא החליטה לעשות ממנה משהו מגניב. יש שם תרשים של איך להיות גבר גבר כמו הברביר המגניבה (כלומר, השעירה והמשופמת) ועוד כלמיני דברי חוכמה מבית היוצרת של הכינה פחמה חוקרת את העולם. אני אסרוק את זה אחר כך ואעלה את זה לכאן. בכל מקרה, הגבר גבר היתה במקור בשביל סטס אבל לסטס לא מגיעה כזאת מתנה מגניבה, אז אני קבילית אותה במקום.

בשעה הראשונה היה לי שיעור ספרות. ח. גומל הצבית שוב לא הטילה ביצים למרות שזו עונת הרבייה שלהם. אולי היא על גלולות נגד הטלת ביצים? לא יודעת. ושוב לא למדנו כלום. ח. גול לא צועקת מספיק ובגלל זה הכיתה המטומטמת שלנו לא מצליחה לעבור שיעור אחד שבו אשכרה לומדים. חבל נורא. היא אחת המורות הנחמדות. אחר כך היתה לי שעת חינוך עם מרסל (דונוף). סתם, היה איזה דיון מטומטם על שם ועל תכונות ועל כינויים דביליים. טליה כרגיל אמרה שהיא פריקית. פחחחחח. טליה אהבלה, אין לי מה להגיד. לא סבלתי אותה כשהיא נכנסה לקבוצה ואני לא סובלת אותה עד עכשיו. לא משנה.

אחר כך היתה לנו בחינה במתמטיקה. עד לערב של יום חמישי הייתי בטוחה במאה אחוז שאני יודעת את כל החומר מתוך שינה, בעירום ובהליכת סרטן, אז ישבתי לתומי ופתרתי תרגילים. ואז נתקפתי חרשה גדולה כי הסתבר שאני יודעת בעצם כלום. אז ישבתיע םא בא חצי שעה כדי שהוא ילמד אותי. באיזשהו קטע הוא נשא לי נאום מאוד מרתק על מה שהנעלמים האלה רוצים ממני. "כל מה שיש פה זה זבביר אחד גדול", אומר אבא החכם. "יש פה חרטבונה אחת גדולה שהולבשה על a אחד מסכן.  ולמה? כי הם רוצים שאת תפלי. אבל לאאא! את תדעי איך לטפל לזה באמאמא! ואת השמונים וחמש שאת תקבלי במבחן הזה, את חייבת לי!" כבר אמרתי שאני מתה על אבא שלי לפעמים?

בכל מקרה, אחרי שנגמר היום שלי בשעה הרביעית הלכתי הביתה ואכלתי שלושה אמפנדס טעימים. אחר כך לקחתי את האופניים ורכבתי לבית ספר, כי איבו באה לבקר. בהתחלה אניב כלל בכלל אל רציתי לבוא. גם בגלל מה שקרה בפעם הקומת שאיבו באה וגם בגלל הכאסח עם שלו. רציתי למזער נזקים ולהיות בסביבתו כמה שפחות. אני שונאת אותו. לגמרי לגמרי. בכל מקרה, היו שם גטה, סטס, שלו, אן, נועה, דן וכמובן איבו. התחבקנו התחבקנו וזה. שלו וסטס מצאו קונדום איפשהו בביתספר, והם החליטו שהם מנפחים אותו. הוא הגיע בסופו של דבר למימדים של טנק, בזמן ששני הדבילים האלה נשפכים מצחוק (אני חושבת שהמורה של אן למתמטיקה ראה את זה). איכס. סנטאן, אקא סנטה אן, חילקה מתנות. היא הביאה לאיבו את שרשרת הL שהיא יכולה היתה למכור בשלוש מאות שקל באמא"י או משהו כיש מספיק פנאטים שיקנו את זה ב ה מ ו ן כסף. והיא גם הביאה לה ארנק ורוד סרוג מהמם ונסגד. אני רוצה כזה! לגטה היא הביאה את הויברתול. חתול כזה חמוד ורטט, מכשיר עינוג חתולי, לכחולים שביניכם. וגטה שכחה אותו על הספסל! אז הוא רם - מוחרם, טיחי (ואן תבין) אן לקחה את המצלמה של איבו ועשתה לי בוק. יצאו כמה תמונות ממש ממש יפות, יש בבלוג של אן ושל איבו. גם יצאו תמונות ממש ממש יפות של נועה, רק כדי להוכיח לה שהיא יפה. נועה בשבל מסויים הלכה, וגם השאר רצו ללכת למכון ויצמן. פסדר נו. אבל מה? הם רצו ללכת דרך הרצל. וזה ארוך וחם בשביל ששי בצהרים. אז אני ואן אמרנו שנבוא לפגוש אותם בשער. אני ואן ישבנו איזה חצי שעה ליד השער, שבה אן סיפרה לי על תחרויות סקי של סבא שלה וכל מיני שכאלה. והם אל הגיעו! והיינו צמאות ובכ(ח)ור לוי היה סגור, כך שלא יכולנו ללכת לשתות בברזיה. אז החלטנו שאני מתנדפות והלכנו לשבת מתחת לבית אצלי. הבאתי כוס מים וכוס נסטי. החלטנו שבגלל שכולם ישנים אצלי בבית, נלך לאן. אצל אן היה עץ חג מולד עצוב ועירום שרק חיכה שנבוא ונקשט אותו. כלומר, זה לא בדיוק חג מולד, הבית של אן יהודי לחלוטין (למרות שגם אני תיהית. ושלא תבינו, אין לי שום דבר בעולם נגד נצרות) פשוט אן הסבירה לי שכל הרוסים חוגגים את השנה החדשה, עם עץ וסנטה וכאלה. ובבית של אן היה עץ. והיו עליו נורות צבעוניות. הם קנו גם מלא קישוטים, רק שהוא עוד לא היו על העץ. אז קיבלנו רשות לקשט את העץ בעצמנו. והיו שם כל כך הרבה קישוטים כל כך יפים. מזכוכית ומפלסטיק ומבד ונצנצים וכדורים וסנטות ותופים וכל מיני דברים ממש ממש יפים. בו בזמן גם אפינו בראוניז!  עם 4/7 מכמות החומרים שהיינו צריכות בגללש היה לנו רק 150 גרם שוקולד! D: וזה יצא.. זה יצא.. אלוהי. חחחחחחחחחחח על השיש של אן עומד מיקסר גדול.  ואן כזה נוברת בכל הארונות, איפה המיקסר?! איפה המיקסר?!? ואז אני אומרת לה, אן, זה על השיש. אה. אן את מסטולה מהתחת ואני אוהבת אותך  

ואז חזרתי הביתה וראיתי דתיים חתיכים. אוקיי, זה לא פייר. מי ששוה שומר נגיעה. זה  ל א ה ו ג ן! זו חלוקה לא הוגנת של האנשים החתיכם בעולם! גררררר -.- החניתי את האופנים במחסן ועליתי הביתה. סבתא באה והיא סבלה מכאבים נוראים בגלל ניתוח הקטרקט שהיא עברה יום קודם. אח שלי היה מעצבן כל הערב. בשלב מסויים אני חושבת שהוא כה את מעיין אז אבא שלח אותו למיטה ואיז חצי שעה הוא שכב ובכה. וצרח. והתנשף. וקרא לאמא. ואף אחד לא בא. והרג אותי לשמוע אותו. אני לא מוסגלת לשמוע ילדים בוכים. פשוט לא מסוגלת. ואבא לא נתן לי להיכנס אליו להביא לו מים או משהו, וזה ממש אכל אותי. אחר כך ההורים הלכו לחברים ואני הלכתי לישון.

בלי קשר.

אן החליטה שבסופו של דבר צריך להקיש בלי יותר, כי אני תמיד צודקת.  צדקתי כשאמרתי שפרוייקט שמעוניא"ל זה מטומטם ולא שימושי. צדקתי כשאמרתי שטליה דבילית. צדקתי בקשר לשלו. צדקתי בקשר לעובדה שסופי לא מתחברת לשירים הצדדיים והאחרונים באלבומים של טורי, למרות שהם הכי טובים.

אן החליטה שצריך להקיש בלי יותר ועל כן אני מרגישה חכמה.

תיקנתי את המחזורת הארוכה שלי ועכשיו כולי צבעים וחרוזים ושמחה. האפי האפי ג'וי ג'וי ג'וי

אז אדיאוס אמיגוס.

מאסטר נועה

שיואו לא עידכנתי לייק איזה ארבעה ימים שזה המון יחסית אלי. לא היה לי זמן ולא היה לי כוח.

אתמול היה יום הקדיש הכללי, שזה יום מבאס מראש. לפני הקונצרט הלכתי לפגוש את גלעד. הוא כזה איש נחמד. חוץ מהעובדה שהוא כל הזמן רק רוצה לשמוע מוזיקה בפלאפון שלו, הוא לגמרי פסדר. ודיברנו על כנסים ועל עטלפים בעצים ועל מקהלות. אחר כך הלכתי ליד לבנים לקונצרט. היה כבד, מעיק ועצוב. אנשים בכו והיו שם סיפורי שואה על מצבות ומוות. אחרי כל פעם שאני שומעת כאלה דברים אני מרגישה נורא ציונית משום מה. לא יודעת, אולי זה לא מגניב כי אחרי הכול מדינה זונה מדינה מוצצת רוק און, אבל לא באמת אכפת לי כבר.

היום מאור אמרה לי ולגטה משהו על תוכנית דנית או משהו שהיא ראתה בכבלים. משם היא למדה שקורבה זה קללה ושיזם זה תירו בו. אז אני וגטה נורא התלהבנו מזה: קורבה! אנה קורבה?! הלגה קורבה! שיזם! זה ממש מצחיק אותי, זה מסוג הבדיחות המפגרות שנשארות לעד. קאלט משהו.

צביקה אמר לי לבוא ביום שלישי לערב להקות של בעירונוער בקניון. טוב נו.

אני מכורה קשה להפמליה. אי לוחץ עלי בכל המקומות הנכונים.

דורצ חמוד. הוא מקליד לאט ותמיד כשאין על מה לדבר הוא עובר לטוקיועוטל. אבל הוא חמוד נורא. והוא כתב עלי פוסט של שתי שורות! O: והוא בסיסט ושמו"צניק ומגדל שיער! שיש.

לא יודעת. היום היה פוסט משעמם במיוחד. לכן אני רק אסתפק בלהודיע שאני בחיים וכשיקרה משהו מעניין אני אספר.

סקר קצר:

האם אתה אוהב את נועה?

1. כן

2. לא

3. רק אם זה עירום.

שיהיה לכם ערב טעים.

נועה

הלילה היה לי לילה מאוד מוצלח.

קודם כל, רק בישראל אתמול, ממה שראיתי, היה משעשע ביותר. שלשום בהפסקת פרסומות באמצע הפרק של משמורת אני ואמא נשפכנו נורא מהקטע של "מצדיעים לגיבור התרבות הישראלית - מייקל לואיס". זה היה מאוד מאוד מצחיק. *זורקי בורקי* מה זה היה? חשוד ביותר. לא משנה, אני אשאיר את זה שם. ארבעת האנשים שאני גרה איתם עסוקים ברגע זה בנעילת נעליהם וירידה למכוניתם המשותפת על מנת לקחת את עצמם לנסוע לספארי. שתי הזאטוטים הקטנים היו מאוד מאושרים כאשר הבזיק הרעיון אל מוחה אל אמא שלי בשעה תשע בבוקר. מוזר שבשעה כזאת אנשים חוץ ממני יכולים לחשוב. אחותי כרגע מזדחלת על רצפת המסדרון ומנקה אותה עם מגבון לח. זה מראה מאוד משעשע, רק חסר שיקראו לה סבטלנה וכבר אפשר לשלוח אותה לעשות את אותו דבר בתוספת תשלום אני, קשוחה ומגניבה שכמוני, לא נוסעת. אני במקום זה שומעת טורי איימוס (כמה מפתיע *גבות*) וכותבת חפירה כרגיל.

התחילה אצלי תופעה חדשה: אני מוסיפה למסנג'ר אנשים בטעות. אני לא חכמה מספיק בשביל לעשות העתק הדבר של הכתובת, אז אני מאתגרת את עצמי בהקלדת הכתובת. ומה לעשות שזה לא יוצא לי מדויק. השבוע הוספתי שני אנשים בטעות, אחד לא נחמד ואחד עוד פחות נחמד. הלא נחמד, קורא לעצמו אשחר, אוטאקו ג'ינג'י ולא מאוד ורבלי. הוא מתקשר בסמיילים בעיקר. העוד פחות נחמד, קורא לעצמו אלישע ומצאתי את הבלוג שלו בטעות בטבעת השומר הצעיר. הצלחתי לדבר איתו בשתי שיחות די ארוכות, כל אחת איזה ארבעים דקות, בלי לסבול אותו בצורה תהומית. הוא שחצן נורא, מסוג האנשים שכל כך מאוהבים בעצמם עד שהם בטוחים שהחרא שלהם לא מסריח. דוגרי, חרא אופנתי. אבל מה שכן, הוא מאוד מאוד מאוד סקסי. ושמו"צניק!

פליסקין ציטט את השורה האחרונה בפוסט הדכאוני של לפני יומיים. הוא כזה מלך! אילון קצת עודד אותי. (זה עדיין משגע אותי, העובדה שקוראים לו אילון!) הוא כתב תגובה די חכמה, גם אם בעילום שם, שדי פקחה לי את העיניים וניקתה לי את קצת את הראש.

אתמול היתה לי חזרה בשעה שתיים בצהרים. איחרתי בחצי שעה בטענה שהיינו תקועים בפקק. ביצעת את סולו האלט בריח תפוח אודם שני. קובי בא לבקר. אנלא כל כך אוהבת אותו אז לא אכפת לי. בכל מקרה, אחרי שיצאנו מהחזרה בר כזה תופסת לי את היד ואומרת שהיא שלחה את צביקה לומר ליהודית שאיה בלתי נסבלת. איה היא סופרנית והיא איומה ונוראה. היא שלחה את צביקה לומר ששומעים את איה מרחוק ושתעשה עם זה משהו. איה עומדת לפני בר, וכל חזרה היא יוצאת עם כאבי ראש והיא צועקת שבא לה להרוג את הילדה הזאת. עקרונית, כולם רוצים להרוג את איה. היא בלתי נסבלת. יש לה בעיות בדיקציה והיא שרה איום ונורא. משהו משעשע: היא קונה לעצמה פרחים וטוענת שבנים קונים לה. אני לא יודעת מה יהודית תעשה בקשר לזה, אבל איה אכן הלתי נסבלת.

במקהלת מיתר יש שבעה קולות: סופרן, מצו סופרן, מצו אלט, אלט, טנור, בריטון - ואיה. פשוט נורא.

ולא קרו עוד דברים מעוררי עניין (לא שמשהו ממה שאני כותבת כאן מעורר עניין. למרות שאני מגלה שיותר ויותר אנשים אשכרה קוראים את החפירות שאני כותבת כאן ועל כך אני אסירת תודה לעולמי עולמים. תודה לקהל הקוראים הנאמן שלי).

אני מגלה את התענוג שבפתירת תרגילים במתמטיקה. זה מרגיע אותי נורא, מאוד טכני. כשאני צריכה לנקות את הראש אני פותרת תרגילים במתמטיקה. תרפיה במספרים משהו.

עוד משהו. לפני כמה זמן החלטתי שאני אהיה רופאה כשאגדל.

היה לי חלום, שאני עומדת מול דלת שרשום עליה, ד"ר ל. ואני פותחת את הדלת ויש שם אקוורים ותור של אנשים שיושבים על כיסאות וקוראים כל מיני עיתונים. מישהו קם מהשולחן של המזכירה ואומר לי, "אה דוקטור ל', הנה את, יש לך פציינטים שמחכים! איזה חוסר אחריות!"

ומאז אני רוצה להיות רופאה.

שיהיה לכם יום יפה.

דוקטור ל.

ואני עדיין מאוד מאוד מאוד מתגעגעת למחשב שלי.

Be cool. Be Moshik. (בתודה לאיבו)

הקטע הזה כבר יצא לי מכול החורים.

אריק קרא את הפוסט.

אני אל יודעת אם זה טימטום שלי או שלו.

אני כל כך מבולבלת. זה מפגר להגיד, אבל כן. וסקרלטס ווק עושה לי סדר במחשבות כך שאני אוכל להקליד את כולן ולנקות את עצמי מכל הזבל הזה. אני לא יודעת. זה הטימטום שלו בגלל שהוא לא עוזב. זה הטימטום שלו בגלל שהוא מעז עוד להאשים אותי במשהו מכל הסיפור. זה הטימטום שלי בגלל שאני כלבה לא פחות. זה הטימטום שלי שאני בכלל כותבת את זה כאן.

אני לא מצליחה להוציא את הסיפור הזה מהראש. אני אגיד את האמת. אני עדיין פגועה, ועדיין מתוסכלת, ועדיין כועסת. ואולי גם מקנאה על כך שאני זו שנשארה מאחור. הוא המשיך הלאה, לו יש חברה. לא יודעת אם היא שווה יותר ממני או פחות ממני ולא אכפת לי.

הוא קרא את הפוסט ושלח לי הודעת נאצה משהו במערכת של אם אס אן. כשראיתי את הניק שלו באינבוקס כבר נהיה לי חם והרגשתי רע. משום מה כן פתחתי את ההודעה. זה דוחה אותי ומגעיל אותי שהוא עדיין לא עוזב. אולי גם אני לא עזבתי. אני כל כך שונאת אותו. הוא כתב שהוא לא שיקר ושלא קרה הרבה בינו לבין ההיא וכל מיני דברים אלמנטריים אחרים. יובל אמר לי שאני לא צריכה להרגיש אשמה בגלל שביטלתי את הפגישה בירושלים. האמת, אני באמת לא צריכה להרגיש אשמה. אני חושבת שזה היה עדיף להגיד לו שיש סדנה מאשר להגיד לו שאני מתה מפחד ושאני לא יודעת מה קורה.

כשאני עוצרת שניה את ההקלדות וחושבת על זה, אני מריגהש ממש מפגרת בגלל שאני עוד אשכרה מתייחסת לזה. אני תקועה באותו מקום, מרימה את החתיכות שלי מהרצפה. זה נשמע כל כך לא אופייני לי, מה שאני כותבת עכשיו. גם לי מותר לפעמים.

אני באמת לא צריכה להרגיש אשמה. אני גם שונאת אותו שנאת מוות וחושבת שאם אני אי פעם אפגוש אותו שוב אני אארגן לו פרצוף חדש לחלוטין. אבל לא. אני מרגישה קטנה ושבורה. אף פעם לא אהבתי אף אחד כמו שאהבתי אותו. ניצן אומר שאני צריכה להשתחרר, לעשות דברים חדשים, להתעסק עם אנשים בפייסבוק. למצוא מישהו אחר, למצוא משהו אחר, שיהיה לו טעם דומה. אריק היה חרא. חרא שאהבתי. אהבתי נורא. ואני מרגישה מגוכחת בגלל שאני אומרת דברים כאלה, אבל הלב שלי שבור. אני חלק מכם, קחו אותי. אני לא בנויה לסתם להשתחרר. אני לא חושבת שאני כזאת. אולי אני מעדיפה בכלל לשבת ולבכות על הקטע הזה עד שלא יהיה לי כוח יותר ועד שאני לא אזכור. אני כבר לא מצליחה לבכות. אני קרה וקשה. ויש לי מועקה בחזה ואני מנסה להפסיק לנשום אחורה. ומאז הפרידה התנשקתי וידיים עברו עלי. ורק אריק לא עובר לי. ניצן שאל אם אני עוד רוצה אותו. אמרתי שלא. כי אני באמת לא. הוא שאל אותי אם אני רוצה מישהו אחר. גם על זה עניתי, לא. לא יודעת. ואני לא נוטה לצאת מפרופורציות. הקשר היה לא בריא ואיך שאני לא אסובב את זה הוא גם לא יכול היה להיות. ובכל זאת. זה אוכל אותי. אני צריכה למצוא את הדרך להמשיך הלאה.

וכל מה שנשאר לי זה לקוות שאני אצליח מכאן.

אני מקווה שיש איפשהו, חבר אמיתי שיכול לקחת אותי הלאה.

צפרא טבא.

ראשית כל, תגלית מרעישה - יצא משהו טוב מסיסטם אוף א דאון! באמת שאני לא סובלת את הלהקה הזאת. אבל נתקלתי בקליפ יפה של שיר יפה נורא של מישהו בשם סרג' טנקיאן באיזה חור נידח בטלוויזיה. מאחר שלא ראיתי את הקליפ מההתחלה אצתי רצתי אל היוטיוב כדי לחקור ולעלות על עקבותיו של סרג' טנקיאן. הגעתי לאופישל וובסייט שלו וראיתי תמונה גדול של הפרצוף שלו, ונראה לי שזכרתי מישהו כזה אוכל נודלס בקליפ של צ'ופ סואי. הלכתי לבדוק באופישל של סיסטם אוף א דאון, ואכן כן! זהו הסולן בעל זקן הקרלוס סוליס ההוא. בתחילה נאחזתי חיל ורעדה, ואחר כך שמחתי על התגלית המשמחת. משהו טוב אכן יצא מצ'ופ סואי. http://youtube.com/watch?v=_UrtcDz6TUk

הבוקר גם ראיתי את הקליפ הכי חמוד בעולםםםם! (םםםםםםםם)

לשיר קוראים Don't shoot me Santa והוא של הלהקה שאני הכי הכי אוהבת בעולם הזה, הקילרז. בקליפ רואים את ברנדון (רואר) והוא קשור לכיסא וסנטה מאיים עליו והוא חופר לו קבר ואז שאר הקילרז באים ומצילים אותו מידי סנטה הרשע! מועהעהעה. ברנדון פלאוורז הוא האדם הכי יפה בעולם. אין עוררין.

עכשיו אני שומעת את X&Y של קולדפליי במערכת המגניבולית שלי (שאשכרה קניתי בכספי!) וקולדפליי זו גם להקה שאני ממש אוהבת. כריס מרטין חמוד. הוא מזכיר לי את בק. ובק עוד יותר חמוד. הם שניהם לבנים כמו תחת של תינוק פולני! ארים סקסיים.

אני רוצה את המחשב שלי.

אתמול היתה לנו פעולה. עמר היתה עוד קרועה מהטיול שהיא חזרה ממנו שלשום בלילה אבל בגלל שהיא מדריכה גיבורה היא החליטה שכן לעשות פעולה. אמול היו יובב, ליעד, טליה, דין, אורי, איתן ואני. הכנו חנוכית ככה בהתחלה, כדי להשאירה לדורות. היא יצאה מגניב. כל אחד רשם את השם והטביע טביעת אצבע מעליו. בכל מקרה, מעבר לדברים האלמנטריים של פעולה, משחקים וערמות ילדים וזה, היתה לנו שיחה מאוד פילוסופית. כמו תמיד, יש אותי, את עמר ואת אורי שמשתתפים בדיונים. כל השאר שותקים או מסכימים עם מה שנאמר. בכל מקרה, השיחה איכשהו התגלגלה לשיחה על דת. עמר העלתה את הנושא של הזהות היהודית או הזהות הישראלית. היא אמרה שזה כבר בקושי קיים, כי כבר אין הרבה דברים שמיוחדים רק לעם שלנו. כלומר, יש פה מקדונלדס ונועלים פה אולסטאר וואנס ואוהבים אנימות ושומעים טוקיו הוטל, אז מה נשאר פה שישראלי בכלל? אני חושבת שזה לא נכון. אני חושבת שעצם העובדה שאנחנו נורא מתרגשים כשנפגעים יהודים בארצות אחרות וכשאנחנו טבים לחו"ל אנחנו תמיד מחפשים את הישראלים ומסתובבים עם מגן דוד על הצוואר, אפילו אם אין לזה משמעות עמוקה מדי, זה מצביע על החיבור לארץ הזאת ולדת הזאת מהשורשים. אני לא מזלזלת בדעות אחרות ואני לא מזלזלת אנשים שרוצים לעקור את עצמם מכאן לגמרי, לקחת את עצמך ופשוט להתנתק כי מדינה זונה מדינה מוצצת וחרא כזה, אבל אני חושבת שבאיזשהו מקום כולנו מחוברים לזה, ולאו דווקא העובדה שאנחנו חלק מהכפר הגלובלי משהו, היא מה שתשנה את זה והיא מה שבאמת תתפוס.

חפרתי

אוך, אני כזאת שמו"צניקית.

קן רחובות אני אוהבת אתכם.

עוד משהו.

בגלל שגלעד תמיד עובר על הבלוג שלי כדי לראות אם הוא מוזכר

אז הנה

גלעד מוזכר!

יום טוב שיהיה.

טוב זה לא עובד, אז אני אשים לינק במקום

http://youtube.com/watch?v=Ea9mV9EhPvE

יום יפה שיהיה D:

http://www.youtube.com/watch?v=EUoBhmQpFDY

גם את זה.

אז ככה. לא היה לי כוח לכתוב פוסט רציני ביומיים האחרונים, למרות שאני משתעבדת לבלוג הזה נורא.

אתמול היה יום עמוס. יום שני של חנוכה זה תמיד חרא כי צריך להיות משמונה בבוקר עד אחת וחצי בצהריים מחוץ לבית. אם אתה נשאר אתה עוזר למנקה וזה לא רעיון טוב. תגידו שאנחנו מרושעים? חרשו. תגידו שאנחנו עצלנים? גם זה נכון. זוהי משפחת נועה. תחיו עם זה. בכל מקרה בשמונה כבר הייתי על הרגליים. סיוט! בתשע הייתי בחוץ. חיפשתי תעסוקה, אז ערב לפני כן (הכינותי מראש!) התקרשתי לענושקה יקירתי, כדי להודיע לה שאנחנו יוצאות לדייט. מי יוצא לדייט בבוקר, תשאלו. אז כן, אני! וזוהי רק ברירת מחדל. אבל עם ענושקעס שלי אין שעות. בכל מקרה הייתי בדרך לאן. היה לי כל כך קר ברגליים בתוך האולסטאר הירוק שלי (אגב, יש לי ארבעה זוגות. ולכל אחד מהם יש שם.) וזה היה כואב נורא כשהרגל נגעה בדפנות של הנעל. הלכתי הלכתי הלכתי. קבעתי עם אן להיפגש בפינה של מיסטר פלוץ בגורודסקי. היא באה לשם והיא את החצאית הירוקה שאני אוהבת וחולצה לבנה, ואתה הכובע של אזומנגה שהיא קנתה באייקון, יהיי! זה כזה חמוד, שיו. זה כזה, כחול עם עיניים ואוזניים. והיה לה גם צעיף שהיא לקחה מהקן, אלה שעמר הכינה לקראת הטיסה של נוף לגרמניה ביחד עם הערבים. בכל מקרה, אבא שלה שוכב חולה ומסכן בבית. אוקיי, רק לשם הדיוק, אני מתה על אבא של אן. הוא אחד האנשים הכי סקסיים שקיימים בעולם מעל גיל שלושים. זקנופיליה אמרתם?

בכל מקרה. אן היתה צריכה לקנות דבש לשים בתה של אבא שלה (איכס) ואצטון כדי להוריד את הלק השחור הדוחה שהיא שמה ביום ראשון לכנס אנימה. יעכס, אני שונאת לק שחור. זה נראה כאילו סגרת לעצמך את הדלת של האוטו על היד, ובכל זאת לא כואב לך! כשזה קרה לי זה נורא נורא כאב, ואתם סופרגיבורים! איזו מין התנשאות זו על אנשים-שנסגרה-להם-הדלת-של-האוטו-על-היד. המפף. בכל מקרה, אחרי חיפושים נמרצים בכל מיסטר פלוץ אחרי דבש מסכן, כי את האצטון לא היתה בעיה למצוא, היו שם איזה שבעה סוגים של דבש בכל מיני מחירים שונים ומשונים. בשלב זה נהיינו מומחיות בדבש, וקנינו את הדבש עם הציאניד בסוף כי הוא היה הכי זול. לא יודעת אם היה שם ציאניד, אבל זה היה עלק דבש פלצני מפרחים של אקליפטוסים, ובאקליפטוסים יש ציאניד (עוד משהו לא שימושי בעליל שאני יודעת *מרוצה מעצמי*) ואז חזרנו לבית של אן כדי שהיא תכין תה לאבא המסכן שלה ותביא קצת כסף. אני ישבתי בספסל בלובי של הבניין שלה, נקודת מפתח לתצפות אינטנסיבי על השכנים שלה. יש לה שכן עם עצמה באורך של השיער על יעל! זה פשוט מטורף. בכל מקרה היא יצאה מהמעלית ואיתה יצא עוד מישהו שעבר לצד השני של הרחוב. אני כזה מסתכלת עליו, Hottie! והיא אומרת לי, "זה היה איתי במעלית!"

בדרך למחוז חפצנו, הקניון, דיברנו על כל מיני נושאים מרתקים, כמו מעברי חציה בתל אביב. רמזורים במעברי חציה בתל אביב מתחלפים אחת לשלוש שנות אור, ואן נשאה על כך מונולוג מרתק:

"דמייני לעצמך שאת עומדת באי תנועה בתל אביב. חולפת שעה, חולף יום. אישה לידך מתחילה ת מלחמה ושלום. היא מסיימת את מלחמה ושלום והרמזור עדיין לא מתחלף. גבר יוצא מביתו מגולח ונקי. הוא חוזר הביתה בשעה מאוחרת, זיפים על פרצופו. אישתו שואלת אותו, "איפה היית שלושה לילות?!" והגבר עונה, "עמדתי במעבר חציה!"

אכן, אן, מעברי החציה בתל אביב מפרקים משפחות.

הגענו לקניון בשעה ברוכה.

קנינו שם

1. קניתי לעצמי שלושה דיסקים במאה שמונים שקל שזה שיחוק רציני. קניתי את From the choirgirl hotel של טורי איימוס הנשגבת, [ברגע זה מתרחש הפסקת חשמל אזורית ואני חוגגת על המחשב כי אני בלפטופ P:] קניתי את Down on the upside של סאונדגרדן ואת החדש והמעולה של ריהנה! שאני שומעת עכשיו בדיסקמן (מוזר לחשוב, נראה לי שאני היחידה שעוד מסתובבת עם דיסקמן.)

2. קנינו מתנה מגניבה ביותר בשביל גטה. קוראים לזה הונולולו וזה אמור להיות מין דבר אקולוגי כזה מאחר ובמקום על סוללות הוא פועל על אור שמש (סולאאאאאאריה! חוחוחו נועה ואן) זה מין אישקטן בצבע קרם שמחזיק פרח כתום והוא מחייך וחמוד. לידו יושב עוד אחד יותק קטן כתום, והם יושבים בדשא ויש פרחים וזה דבר קטן וחמוד. כשהדבר הזה קולט אור האיש היותר גדול מתחיל להנהן בראש וזה מסוג הדברים שאתה מסתכל עליהם ואתה ישר מחייך. כי זה חמוד בצורה די מטומטמת.

3. קניתי ארבעה עשר שלאקים! (מאחר ומסתבר שהרבה מאוד אנשים לא שמעו מימיהם על שלאקים, אז אני אסביר: שלאקים הינם צמידים צבעוניים מגומי.) עכשיו יש לי תשעה עשר כאלה! אני כלכך אוהבת את זה ^^

4. קניתי ארבעה עגילים מסיליקון באמטיסט. אחד זה מין דג חמוד ורוד כזה, אחד זה כדור אדום עם ציור של שלד של דג (שזה הסמל הגרפי שלי ואני משתמשת בו כשאני מעלה דברים לשיזיארט.) אחד זה [החשמל חזר אגב] אחד זה מין יצור חמוד כזה עם אפרו ירוק שיש בו פרח, ואחד זה כפכף צהוב חמוד. היו לי עגילים יותר מגניבים, אבל איבדתי את הקופסה בירושלים בזמריה >: אבל אלה עגילים מגניבים נורא בכל זאת 

5. סוכריות גומי. כי אן התעקשה וזה.

מחר אני כנראה הולכת לעשות עוד חורים באוזן, ויש מצב גם להליקס. אני רק מקווה שלא יכאב כמו בפעם הקודמת שניסינו לעשות הליקס, כי האוזן שלי התנפחה לגדלים של כדור באולינג, או לגדלים של התחת של ברידג'ט ג'ונס.

(אוווווווו אני אוהבת את השיר הזה! Breakin dishes של ריהנה זה השיר הכי מגניב ששמעתי לאחרונה)

בכל מקרה, אחר כך אן היתה צריכה לקחת בשר מיעקב ברחוב יעקב. הלכנו הלכנו הלכנו והגענו לקצב של אן שממש צחק על הכובע שלה, עם העיניים והאוזניים. הוא חשב ש: 1. הוא חשב שניסיתי לברוח משם ושאל אם אני צמחונית. כן, ברור. אני. צמחונית. (מה לעזאזל נסגר עם החשמל?! הוא הרגע נפסק שוב ואז התחיל שוב!) 2. הוא חשב שאני אחות של אן, טיחי. הוא קצב נחמד. בכל מקרה אן לקחה את הבשר וחיבקה אותו כל הדרך. היא היתה נורא רעבה.  בפינה של מיסטר פלוץ נפרדנו לשלום.

אנושקעס היה ממש כיף אתמול.

בכל מקרה, התחלתי לחזור הביתה. בערך שני מטר מהבית נזכרתי שיש מנקה בבית, ושהשעה רק אחת עשרה. חיפשתי מה לעשות, מאחר והייתי הומלסית. צילצלתי לגטה, שהיתה בנימת הבוער והלכה לראות את ההפקה שלהם למלך האריות. רינה רצתה שאני אבוא לזה כדי להוכיח לי שנימת הבוער זה לא רקוב. היא לא תצליח לשנות את דעתי. טוב, אז ללכת לגטה זו לא אופציה. הודעתי לסבתוש שאני באה להתנחל אצלה. יש לה שם 1. מחשב 2. אוכל! אז הלכתי לי בשמחה ובששון לבית של סבתא (אתם רואים? אני הומלסית אמיתית!) כמובן שהאוכל שלי, לא לחינם הוא! זהו לחם עבודה! עבדתי בשביל האוכל הזה! ניקיתי לה את המרפסת, ג'יזס (בערב אמא,שלא כל כך מחבבת את הסבתא הנ"ל, אמרה ש"האישה הזאת תמיד מנקה את המרפסת! זה פשוט לא יאומן!" אמא מגניבה)

חזרתי הביתה באחת וחצי כי הייתי צריכה להתאמן קצת על הפסנתר לקראת השיעור בארבע. דיברתי קצת עם יובל אהובי (L) *כאילו כאילו האמוטיקון של הלב מהמסנג'ר, אני כבר רגילה לקיצורים* פאק, כל כך התגעגעתי אליו. פגשתי אותו בFLYFF (אגב, עקפתי אותו בלבל! P:) והתחלנו לדבר ממש ממש הרבה במסנג'ר של הפליפ. אחר כך עברנו למסנג'ר הרגיל והפנו לידידי נפש וירטואליים P: אני די בטוחה שאני לא אפגוש אותו אף פעם, אבל הוא אומר שהוא רוצה לבוא לרחובות ולהיפגש פעם. אני אהיה בהיי מטורף אם זה יקרה. זה נורא אירוני. פגשתי אותו בפליפ, ועכשיו הוא בכיתה של אריק בפנימיה. אנחנו כמעט לא מדברים בגלל שהוא שם, ואני מתגעגעת אליו נורא.

אחר כך הלכתי להתאמן בפסנתר. אחר כך היה לי שעור. לורה המורה שלי, להבדיל מאמא, כן רואה את העובדה שאני מתאמנת! כן אמא, אני דואגת שאף אחד מכם לא יתקל בי מתאמנת על הפסנתר, אולי כי יש לי שני אחים קטנים שמציקים כשאת נמצאת בבית >< בכל מקרה, אחרי שהשיעור נגמר אבא, עמרי ומעין חזרו הביתה. אבא היה צריך לצאת להביא את אמא מהרכבת והשאיר אותי לשמור עליהם + על הקרמבואים שלהם. אוקיי, אני לא אתכחש. אחותי וקרמבו זה זיווג לא טוב. היא לא יודעת איך אוכלים קרמבו! היא מעוכת אותו ביד ואת מורחת את זה על הפרצוף שלה ועל כל מקום אפשרי. ואז כמובן, אני הייתי צריכה לנקות את זה. במסנג'ר התחבר השמו"צניק חובב הרמונס שמצאתי בטבעת השומר הצעיר ודיברנו קצת. הוא נחמד.

אחר כך לא קרו דברים יותר מדי מעניינים. ניסיתי לראות עם אמא את הפרק של אהבה גדולה, ומסתבר שפיספסתי ממש מלא פרקים ואין לי מושג מה קורה. אני אוהבת את הסדרה הזאת, למרות שאין שם אף דמות שאפשר להזדהות איתה. כמו במשמורת. גם את הסדרה הזאת אני אוהבת עד כה, למרות שיש שם סצנות ארוכות ודמויות קרציות ודוחות. מייגע.

המחשב שלי כרגע באייבורי בתיקון. סוףסוף! (החמשל שוב קפץ! גרררררררר! והרגע שוב חזר! עוד יותר גרררררר) אחר כך אני אשים תמונה חמודה שלי בכותרת של הבלוג. אני מקווה שהמחשב יחיה ושלא יעלמו משם העשרות ג'יגה מוזיקה שיש עליו. אני מודאגת מהמחשבה על זה

טוב, אני מסכמת את הפוסט ב*סופרת* שלוש הפסקות חשמל.

נוהע.

אוי ואבוי, הפוסט לא נשמר והלב שלי התפוצץ כמעט. אבל הצלחתי לשחזר.

בוקר טוב כופרים.

אני מתחילה לחשוב שהאינטרנט הוא מקוםי ותר טוב לפגוש אנשים מאשר באמת. יש לי צורך מטורף לפגוש אנשים, לדבר עם אנשים. ובאמת, אני לא בולטת מספיק כדי שמישהו יגש אלי, ואני לא בטוחה מספיק אם לגשת למישהו. ברשת אין נימוסים. אנשים לא מסתכלים עלי לפי איך שאני נראית וכמה ח'צקונים יש לי על הפרצוף. מי שמקבל אותי, מקבל אותי כמו שאני. אני לא מתחזה. אחד הדברים היחידים שאני יכולה להגיד על עצמי בלי להיות נחתום המעיד על עיסתו (אני מחבבת את הפיתגם הזה) זה שאני פתוחה נורא. אין אצלי סודות כמעט. אני לא משחקת משחקים. אולי קוראים לזה חוסר טאקט.

אין לי מה להגיד.

תכירו אותי.

תפגשו אותי.

תקשיבו לי.

תספרו לי.

תאהבו אותי גם ככה.

משהו חשוב. הגעתי למסקנה ששמו"צניקי ישרא הם העם הכי סקסי שיש. יש להם שיער ארוך וטעם נחמד במוזיקה. אני רוצה שהם יציקו לי.

נערך, כי אין לי כוח לכתוב פוסט חדש.

היתה לי חזרה. היה מצחיק, כרגיל.

הפעם יהודית היתה משעשעת מתמיד. אני ואמיר מתלחששים. הוא בדיוק סיפר לי על החברה שלו שאמרה לו שאני מנשקת טוב. קצת התנשקתי איתה לפני כמה זמן. ויהודית כזה, "אמיר! תפסיק להתחיל עם נועה!"

אוקיי, אני אלטית רועשת. אין מה להגיד. או שאני מדברת עם אמיר או חגית או סופי או דניאל פרס או דניאל כהן. נורא כיף לנו שם, בשורה השלישית. אבל גם כשכולם מדברים ביחד, יהודית צועקת דווקא עלי. היא המיצוי של תרבות הרעש של האלט. כולם מדברים, ויהודית - "נועה! תפסיקי כבר! כל חזרה אותו הדבר!" ואני עונה ברוב חוכמתי הבלתי נלאית, "אני?! למה אני?!" יהודית: "את דיברת!" אני: "אני לא! טוב, אני כן! אבל למה דווקא עלי לצעוק כל פעם?!"

האלט של מקהלת מיתר מוכיח שוב ושוב כמה שהעולם נפלא.

או אם ג'י, יומיים של התפסטטות ברצף. לפני איזה שלוש דקות התעוררתי. היה לי חלום על נעמי זעירי. חלמתי שאני לא עושה שיעורים ואז היא בולעת אותי. אוי ואבוי.

אתמול בלילה חשבתי על אריק. היה תקוע לי כזה גוש בטון בבטן בגללו. אלוהים, זה עדיין לא עובר לי. אני תקועה באותו מקום.

אריק, למי שמתעניין,הוא האקס שלי. היינו ביחד כמעט שלושה חודשים ונפגשו בסוד. כי, דבר ראשון, הוא בן 16. דבר שני, הוא גר בירושלים. פנצ'רים קטנים. בכל מקרה, אהבתי את האפקט של הסוד ואהבתי את אריק. נורא נורא אהבתי אותו. ואם הוא לא שיקר לי שלושה חודשים, אז גם הוא אהב אותי. הוא היה שיכור, פוזאיסט, טיפש ומכוער, ובכל זאת אהבתי אותו. אני חושבת שהצלחתי להכויח לעצמי את הטענה, שכשאתה אוהב מישהו, אתה מפסיק לראות את מה שיש בחוץ. זה די לפצני, אבל לפחות לגבי זה נכון. אני לא אוהבת לעשות הכללות. פגשתי אותו בפסח, בעולמות בחולון. היה מפגש קהילה, ואלינה הפגישה בינינו. לפני כן אני עוד ראיתי אותו באלבומים של הקהילה וחשבתי עד שהוא עוד ממש שווה. בעולמות, ממש ממש התלהבתי מהשיער שלו. יש לי חיבה לבנים עם שיער ארוך, מה לעשות. בכל מקרה אחרי עולמות השגתי את המסנג'ר שלו והתחלנו לדבר ממש ממש הרבה. הוא היה ממש מכור לאלכוהול וזה הגעיל אותי, באמת. וזיינתי לו בשכל המון זמן כדי שהוא יפסיק, ואם הוא היה ישר איתי - הוא באמת הפסיק. הוא אהב את מגהדת', שזאת אחת הלהקות שאני הכי לא סובלת בעולם הזה, והוא אהב קולה והיה לו שפם בר מצווה. כשאני חושבת על זה עכשיו, בחיים לא הייתי פוזלת לכיוון שלו. אני ריירתי על השפם הזה, בפועל. הוא גם מנשק מגעיל. אחרי מפגש יולי, בחיפה, נפרדתי ממנו. נפרדנו כידידים עלק, כי הרגשתי שאני כבר לא אוהבת אותו, שמיציתי. זה די גועלי, אבל מה זה משנה אם הוא ממילא כל כך רחוק. באותו יום ביולי, הרגשתי שאני אולי אפילו נגעלת ממנו. הוא נראה לי שיכור. אני לא יודעת אם הוא היה עד עכשיו. אחרי הפרידה נסעתי לזמריה בקמפוס הר הצופים בירושלים. חשבתי לקרוא לו ולהיפגש. התקשרתי אליו, ואחר כך תפסתי רגלים קרות וביטלתי בטענה שיש לנו סדנה. אני די מגעילה, אני יודעת. לא היה לי משהו אחר, ולא הייתי סגורה על מה אני בדיוק רוצה. אחרי שחזרתי מהזמריה, הייתי בטוחה שאני רוצה אותו עוד פעם.זה היה קצת לפני שהוא עובר לפנימיה. אמרתי לו, ואז הוא התחיל לשחק איתי משחקים. אני כל כך שונאת כשמשחקים איתי משחקים.

רוצה לא רוצה, ככה הוא עשה לי. פעם אחת הוא חצה את כל הקווים האדומים מבחינתי, והוא סיפר לי, כאילו אני החבר שלו שהוא שותה איתו בירה, על הטרום-זיון שהוא תפס בפנימיה. ואני פשוט רציתי לבכות. בפעם הראשונה שסיפרתי על כל הקטע הזה למישהו, והמישהו הזה היה אן, באמת התחלתי לבכות. זה היה מצחיק, לא חשבתי שאני עד כדי כך פגועה מכל הקטע.

והעיקר היה לעודד אותי שגם לי יש גשר.

אז הפסקתי לשים זין, והעפתי אותו מהחיים שלו. מאז הוא שלח כמה הודעות ולא עניתי. וכל נגמר הסיפור.

ומסתבר שאחרי הכול, אני עוד שמה זין. הרבה יותר מדי.

והוא גם התחיל להשוות את כל הקטע הזה למה שהיה לי עם גיל. גיל הוא חבר שלי ושל סופי. הוא גר בכפר סבא והוא בא לבקר לשלושה ימים בחופש הגדול. גיל  הומו. לפני שגיל חזר הביתה, אני וסופי פגשנו חברות מהמקהלה בתחנת רכבת. היו שם הדר, ועוד חברה שלה שטוענת שקוראים לה מופי, לייק, מופרעת. גיל גם כן, לא שם זין. הדר שאלה אותו אם הוא באמת הומו, כאילו זאת אטרקציה אמיתית, קוף בגן חיות. את גיל זה דווקא שיעשע, והוא אמרה לה, בטח שאני הומו! ונישק אותי. זה היה קצר ומטומטם, וזה היה סתם בשביל הקטע. במסיבה אחרי קונצרט הסיום של המקהלה, שבמקרה יצא יום לפני מפגש יולי (שעשיתי שמיניות באוויר בשביל להזיז אותו מהתאריך של הקונצרט!) גם צביקה שאל את אותה שאלה, רק שבמסיבה הוא פשוט תפס למישהי את הציצי כדי להוכיח שזה לא מעניין אותו. זה פשוט עניין של פתיחות. ויש הרבה הרבה הבדל בין בדיחה לבין טרום זיון + פירוט של מה עשית איתה.

לא משנה, אני רק מתבאסת מהסיפור הזה, ולא בא לי שתיהרס לי השבת.

שניה, אני הולכת לחפש גרביים. מצאתי. נורא קר לי. אתמול בלילה ירד גשם מטורף. אני כל כך שונאת את החורף. שאמרה הגבירה טורי, .Certain these clouds go somewhere לא, אבל באמת, לא רומנטי ולא עמוק ולא מדים של צופים. סתם רטוב.

אני כל כך אוהבת את טורי. ברמה שאף אחד לא יבין אף פעם. הטעם שלי במוזיקה מתחלף כל כך מהר, טוב, כבר לא כל כך, כי עברתי את השלב של לשמוע דברים בגלל שעוד הרזה אנשים שומעים. כבר יצא לי הזין מהתחת ואני לא מתביישת להגיד שאני שומעת כמויות מסחריות של פופ. ואז אומרים שאני פקצה. כי אני בנוסף גם לובשת ורוד ואוהבת ורוד וכל החרא הזה. אבל כששומעים על המטאל והרוק והפרוגרסיב האיזוטריים שאני שומעת, אז אומרים בטון מזלזל כזה, פריקית. כאילו שאני עושה משהו בשביל שתתייגו אותי. אני שונאת לתייג אנשים ואני שונאת להיות מתוייגת. זאת דרך מטומטמת של אנשים בערך בגיל שלי, שיש להם בראש רק שתן, להבין את העולם. כלומר, בגיל שתים עשרה רמת האינטיליגנציה יורדת לשפלים איומים ואפשר להשתעשע במשחק 'האם אתה יותר חכם מילד בן שלוש'. לרוב, אני חושבת שהזאטוט הקטן ינצח. זה כל כך טיפשי. בכל מקרה, הכול זז אצלי, חוץ מטורי. פעם אמרו לי, שאם אתה מסתובב במעגל סביב עצמך, אתה צריך להסתכל על נקודה אחת מסויימת כדי לא לקבל סחרחורת. ואצלי זה טורי. אף אחד לא יבין את זה. היא לא הכי פופולרית, ולא הכי אמטיויסטית, וואטאבר דאט איז, ולא הכי יפה ולא הכי צעירה. הכישרון הרדיקלי שלה. הטקסטים חסרי ההגיון והעם זאת כל כך פשוטים שלה. הפסנתר.

אני נשמעת נורא פלצנית עכשיו, אבל זה כל כך נכון. כשהייתי בהופעה שלה,ברעננה, לפני חצי שנה (אלוהים, זה היה לפני המון זמן), הכול נראה כל כך יפה. הדשא המטונף היה יפה. האספלט היה יפה. המושבים היו יפים. הכרטיס היה יפה. הפסנתר היה יפה. וטורי היתה הכי יפה. ידעתי את המילים של כל השירים שהיו בהופעה. אני חושבת שהייתי הכי קטנה שם, בכל האיצטדיון הזה. כמעט נכנסתי לחדר הלבשה. רק כמעט. דנה עדיני עמדה שלוש שורות מאחורינו ומצצה יסודית סוכרית על מקל. ההופעה הזאת היתה הדבר הכי טוב שקרה לי כבר הרבה זמן. ואני כל כך צרחתי, למרות שעוד כמה ימים אנחנו ניסע לזמריה וצריך לשמור על הקול. זין על יהודית וזין על המקהלה. לצרוח לטורי אפשר רק פעם אחת.

כל הפוסט הזה אני רק חופרת על התניית האהבים שלי עם דברים. זה מגניב.

נדבר איתכם אחר כך.

נועה

אז מה קורה? הגיע הזמן לעוד פוסט ארוך של איכות מבית נועה 3:

באופן כללי: מצברוח משתפר.

העירו אותי בתשע אחרי איזה שלוש שעות של ישנה - לא ישנה. הלכנו לאכול ארוחת בוקר במין חנות משונה כזאת שמתיימרת להיות גם חנות רהיטים וגם בית קפה. רהיטים לא היו שם, אבל היה שם אוכל טעים D: לא משנה.

אין לי כל כך על מה לכתוב הפעם. אני אנסה להזיכר לעצמי כל מיני דברים שקרו בזמן האחרון.

איבדתי הבוקר מאה שקל (אין כל כך מה להגיד על זה, זה מבאס והכול, אבל יש דברים יותר חשובים.)

אני סופית לא חברה של שלו. כן, על זה יש לי מה להגיד. הוא פשוט כל כך מגעיל אותי. מסתבר שאחרי המקרה של יום שישי לפני חודש, שום דבר לא קרה, גם אחרי שנזפתי בו על העישון. הוא השתנה לגמרי. שלו של שנה שעברה היה נחמד ושמו"צניק ומצחיק ואידאליסט, ושלו של עכשיו הוא סוטה שבטוח שהגוף שלי ושל אן הוא רכוש הכלל, חומרני וכבד ומפגר. פתרום מה שהוא לובש נהיה חשוב, וכל מה שהוא עושה נעשה מתוך רצון לתשומת לב ולכבוד כאימו אמיתי. הוא מסתובב עם כל מיני פירסינגים מזוייפים מטומטמים כאלה. לפני כמה ימים, בהפסקה, הוא תפס אותי וגרר אותי לאחת המרפסות של חטיבה א', והוא פשוט התחיל לבכות. לבכות על הכול. לבכות על זה שהוא מטומטם ומגעיל ומתדרדר ולא לומד וכל החרטא הזה, וכבר חשבתי שהוא הגיע למפנה עם עצמו, שהוא יקח שלוש דקות ואשכרה יחשוב, ואז יקח איזה ארבעה צעדים אחורה. אבל אז באו החברות המטומטמות שלו מכיתה ט', ריטה ושמרית אני חושבת. ריטה ושמרית היו מאלה שעשו עלי אמבוש באחד הימים שבוע שעבר, בגלל שהעזתי לומר איזו מילה לא טובה על טוקיו הוטל. כאילו, בחייכן! זאת כולה להקה... כלומר, אני פנאטית אמיתית של טורי איימוס וכאלה, אבל אני לא אתחיל לבכות אם מישהו יגיד שהיא חרא, ובטח שאני לא אגיע למצב של כמעט לשבור לו את השיניים. היתה שם אחת, שכאמור, לקחה את מה שאמרתי ממש ממש קשה והתחילה לבכות ולעשות הצגה, וכל הקילו אייליינר שהיא מרחה על עצמה נמרח על הפרצוף. זה היה די משעשע, אני מוכרחה לציין. ואז כל החברות שלה התחילו לצעוק עלי ולקלל אותי, כלומר, בנות שאני מכירה בדיוק שלוש דקות. ושלו עמד בצד וצחק. כלומר, אני לא אומרת לך לעמוד בצד שלי, אבל זה קצת מעליב לעמוד ולצחוק. אני לא יכולה לתת לדברים כאלה לעבור לי ליד האוזן, אין בי אדישות כזאת, ואני יכולה להגיד שאולי קצת נעלבתי. אבל משלו הכי נעלבתי. הוא יודע יפה מאוד לגרור אותי הצידה ולמרוח את הדמעות האימואיות שלו על הכתף שלי, אבל באותה מידה הוא גם יכול לעמוד ולצחוק. גם אן ונועה לא הכי סובלות אותו עכשיו. אז אנחנו לא מדברות איתו. אני לא יודעת אם אפשר להגיד אנחנו, אולי כל אחת בפני עצמה. אני חושבת שאני מתחברת איתן הרבה יותר לאחרונה. אני מקווה שזה ככה, כי באמת נורא נחמד לי איתן ואני כבר לא רבה עם נועה כמו פעם. כולנו התבגרנו. אני מקווה שגם הן רואות אותי ככה.

ביום שבת היה לגטה יום הולדת. הו כן! והיה ממש ממש ממש כיף! מי היה שם? סטס, דן, אן, שלו המעצבן, יאנה, מילה, דריה, דורית והחבר שלה, גל. היו אמורים להיות משחקים, אבל זה לא כל כך הלך, וכל אחד התפזר לו למקום שלו. היה ממש ממש כיף, באמת. מצאתי בארון תרופות באמבטיה של גטה שתי בובות מצחיקות של פרבי, והצטלמנו איתן. אה כן. לי ולאן היתה תוכנית זדונית במיוחד. מצאנו אצל גטה במטבח שוקולדים של רוסים. זה הסתבר כדבר אלוהי במיוחד. אז החלטנו שאנחנו עושות הברחה של מיליון כאלה דרך התיק שלי. זה תועד בסדרת תמונות שאני צריכה למצוא דרך להעלות אותן לפה. וזהו בכל מקרה. היה ממש ממש כיף.

קול נדב.

לומד איתנו בכיתה של דוברי אנגלית ילד שקוראים לו באימייל קול נדב. אותי ואת אן זה ממש ממש מצחיק. אז המצאנו את השיר הגאוני על קול נדב D:< "קול נדב בשטח! דונט בי אין מתח! קול נדב, קול נדב, טוטוטוטו!" לי ולאן יש ממש ממש מלא שירים OO יש את שיר הבתי ושיר החן ורבר ושיר השלו ושיר הגיטר (שהוא די שלי, אבל אן מלמדת אותי אקורדים לליווי) וכאלה.

המצאנו ביום ראשון את ריקוד האולקוס! באנו לקן כדי לבנות כתובות אש, וכרגיל השיחה התגלגלה לכל מיני מקומות מוזרים. הפעם זה הגיע לאולקוס, ואז המצאנו את ריקוד האולקוס ולימדנו את כולם לעשות את ריקוד האולקוס DD: אן גם עושה סרטון בפיבוט של ריקוד האולקוס, כולל הקולות.

אמא שלי רוצה שאני אשלח את הסיפור היחיד שאי פעם כתבתי לתחרות סיפורים קצרים. אני חושבת שזה רעיון טוב.

טוב, ובזאת סיימתי.

שבת שלום וחג פיטום שמח (: