הגיע זמן חפיר! אני חולה מתה ונשארתי בבית. חזרתי מהטיול הזה נטולת קול ועם מיקרובות בלתי רצויות בריאות איפשהו, אבל היה שווה. מה זה שווה, היה אדיר! היה ענק! איזה חמשת אלפים מטר גובה בלי להגזים!
יצאנו מרחובות בשעה שמונה בבוקר, לא לפני שהתברר לי שגם רמי ויואל, הקומונרים האולטרא מגניבים שלי, יוצאים לטיול! הודיעו להם עשר דקות לפני העליה לאוטובוס שהם באים ומכיוון שכנראה בחיים שלי לא פגשתי אנשים יותר שמו"צניקים מרמי ויואל הם פשוט לקחו את עצמם ואת הבגדים שלגופם והצטרפו לטיול השנתי שלנו! רמי ויואל - חזקו ואמצו.
את הכיתה שלנו פיצלו בין שלושה אוטובוסים, ומכיוון שאני, מיכל, ניצן, קארין ואליה זה בסך הכל חמישה אנשים יצא שאני הPiggy in the middle ונתקעתי לשבת לבד. מה דינו של היושב לבדו? ציוותו לאדם מנודה שלא מצא מקום יותר טוב לשבת! הוריי! ככה או ככה זה לא משנה, ישנתי ברוב הנסיעה. אחרי כמעט שעתיים של נסיעה עשינו עצירת א-בוקר בצומת שוקת. צ'יקן וקרן תפסו סלע בשמש, אז הלכתי והתיישבתי איתם. אחר כך גם ענת ואיתן באו והיתה לנו שיחה פורייה ומרתקת על אודות הפייסבוק, ואמא של ענת, וביסלי.
אחרי עוד שעה ומשהו של נסיעה האוטובוס התחיל לרדת לכיוון בקעת ים המלח. התחיל להיות לי לחץ מטורף באוזניים ולא משנה מה עשיתי, הוא פשוט לא השתרר. תלעסי מסטיק תבלעי רוק תפתחי את הפה תעמדי על הראש, כלום, האוזניים המשיכו לעשות לי פו-פום פו-פום בפול ווליום ישר לתוך המוח. פאן! כשירדנו מהאוטובוס גיליתי שהמורה החביבה על כולנו לגאוגרפיה מצטרפת אלינו לטיול ושהיא גם מצויידת בכובע חינני ששיוה לה מראה של אמא אווזה בגרסה פוזלת. קיבלנו מדריך מעוות ברמות שאתם לא תצליחו לתאר לעצמכם, נטול פרופורציות לחלוטין וגם כנראה לא מאד חכם שכן הלכנו לאיבוד בדרך משהו כמו ארבע פעמים. התחלנו לרדת לתוך האפיק של נחל זוהר. הולכים הולכים הולכים, פרחה נוקעת את הקרסול (חה חה!), הולכים הולכים הולכים, פוגשים את אן ונועה (ואת המשקפיים המגניבים של אבא של נועה), הולכים הולכים הולכים, סלעים סלעים סלעים (טוב טוב טוב!), הולכים הולכים, שושנת יריחו (מיסטר עיוותוש סירב להסביר לי מה זו בדיוק המחלה, אז שאלתי את המדריך הנאצל שלי רמי יודע כל, שהסביר לי על טיבו של הזבוב המקפץ מהמדבר והבהיר לי שמפגשבינו לביני יהיה מאד מאד לא נעים. "כמובן שיש לזה גם טיפול מאד מאד יעיל *באותו טון יודע כל של רמי יודע כל* שעולה שמונה מאות שקל לשפופרת בגודל כזה - *מדגים גודל בין האצבע לאגודל, משהו קטן אחושרמוטה*", ואז הוא עושה פרצוף של רמי יודע כל וממשיך ללכת. כמובן שגם אני הייתי מאד מרוצה מעצמי בגלל התגלית המאד שימושית שגיליתי אחרי השיחה הקצרה שלי עם רמי יודע כל, והמשכתי בתהליך הידוע של הולכים הולכים הולכים רק שהיה לי פרצוף מרוצה. עקרונית לא באמת קרה משהו מעניין בחלק הזה של היום מאחר והטיול היה מאד קל ולא היו הסברי מעניינים. הדבר היחיד שיש לי להגיד שהוא באמת חשוב הוא שבן קן שלי נהרג בשנה שעברה, אולי לפני שנתיים, בסנפלינג בנחל זוהר, אולי שמעתם. לבחור קראו עמית והוא היה באחת הקבוצות הדומיננטיות המיתולוגיות והזכורות לטוב שקן רחובות ידע בכל שבעים ותשע שנותיו, הגרביים המסריחים. הוא ירד בסנפלינג ממצוק אל תוך הנקיק של נחל זוהר, הוא ועוד שני חברים. Out of the blue תפס אותם שיטפון והוא נהרג.
אחרי שהגענו לאוטובוס לאחר אינספור התברברויות מיותרות שנובעות מחוסר מיומנות בהדרכת טיולים, בתודה למדריך המסור שלנו מיסטר עיוותוש, עוד היינו צריכים לחכות חצי שעה בחום אימים שהיה בתוך האוטובוס עד שכל הכיתות האחרות הגיעו לנקודת הסיום של המסלול והתאפשר לנו לנסוע. אכסניה? מה פתאום! תצפית על מפעל החיים של האחים עופר ומכרה הזהב, הרייטינג והבאזז של מיקי רוזנטל, מפעלי ים המלח! קצת קשה להתעניין במשהו, ראשית, כאשר הוא לא מעניין, ושנית, כאשר את מתה להשתין ואין לך איפה.
בסופו של דבר כן הגענו לאכסניה. המורה האחראית על האוטובוס שלנו לא הניחה ואנשים לצאת החוצה עד שהאוטובוס יהיה נקי ללא רבב, זה אומר מיליוני ילדים זזים כמו ג'וקים מסוממים במרווח הקטן הזה בין המושבים של האוטובוס. מכיוון שמוניתי להיות ראש החדר שלנו הייתי צריכה לרדת מהאוטובוס וללכת לחפש את המפתחות לחדר שלנו. עד שמצאתי את המסכירות של האכסנייה יצא לי הקול והנשמה, אבל נעזוב את זה. עליתי למעלה ולחדר 119 וחיפשתי "ליקויים" כדברם. היתה שם רשימה של דברים בחדר שצריך לוודא את תקינותם. אחד ליד השני היה רשום "כסאות, כיסאות". זה בסדר, גם הכסא תקין וגם הכיסא תקין. כולן עלו בסופו של דבר, והתמקמו להן בגלל שאני, בתזונה שכמותי, נכנסתי ראשונה למקלחת. טיבה של אכסניית הנוער נמדדת באיכות המקלחת שלה. האכסנייה הזאת היתה אכסניית נוער חמישה כוכבים, מאחר והיתה בה מקלחת עם מים חמים במידה, ועם רצפה משופעת שלא מחייבת גירוף המים במגב לתוך חור הניקוז. יש!
כולן צעדו אל תוך המקלחת אחת האחרי השניה, וכולן יצאו עם בלבופת מגבת על הראש. הצטלמנו עם זה גם, יצא משעשע. הייתי מעלה את התמונות לו רק הייתי מוצאת את הכבל של המצלמה...
אר כך הודיעו לנו שצריך לרדת לארוחת ערב. אם היא לא היתה טעימה, אפשר לכנות אותה, בכל אופן, אכילה בהחלט. ד"א, אני ירדתי לשם עם טרנינג וחולצה קרועה. הסתכלתי סביבי ולא הבנתי מה נסגר, חצאיות, שמלות ונעלי עקב. היו בנות שהביאו פן ומחליק שיער. ואני חושבת, וודאפאק, זה טיול שנתי, איפה נראה לכן שאתן? אנשים פה חיים בסרט, משהו מדהים.
אחרי הבליסה הבליסתית שלנו עלינו בחזרה לחדר. ניצן ונטע החליטו שהן משוטטות כל הערב ככה שהיה מקום למאיה וענת שבאו להתנחל אצלנו. ענת לא היתה מרוצה מהחדר שלה, ומשותפות לחדר שלה, ככה שהיא כל הזמן שוטטה מחדר לחדר. הן התנחלו אצלנו וזה היה מיצג מסטוליות מדהים ומיוחד במינו שאין לתארו במילים, שכלל הצלפות בטמפון ("הי הי הי, אבל זה מיבדר!"), שירת שירי ארץ ישראל ("בואו נבדוק, קונצונים חכמים, מהו הסדר של כל הימים") והמשחק הידוע, זהה את החיקוי ("אני אפרק את כולכם").
היה, בכל אופן מאד משעשע. היה גם איזה ערב הווי פיקטיבי שלא טרחנו לרדת אליו. אחרי כל זיבולי המוח האלה ארזתי את התיק שלי למחר והלכתי לישון בידיעה שאני אצטרך לקום מוקדם.
והנה פה מגיע החלק הכיפי.
בבוקר היום השני התעוררתי בבהלה לצליל השעון המעורר של שותפתי לחדר הנפרד, נטע. בזמן שהרגשתי את לבי מפמפם בהיסטריה נטע קמה מהמיטה והחליטה שהיא יוצאת לסיבוב. נשארתי עוד חצי שעה במיטה ובהיתי בתקרה, ורק בשש וחצי החלקטתי שהגיע הזמן לצאת להתארגן. ארזתי את עצמי ואת כל הדברים ויצאתי מהחדר. הלכתי לשים את הדברים בחדר של רמי ויואל, ואז עליתי לחדר אוכל. יואל ורמי החליטו בסופו של דבר שהם מצטרפים אלינו לקבוצת מיטיבי הלכת (השם הזה מצחיק אותי עד עכשיו חח) ויוצאים איתנו למסלול השני. כשפתחו את חדר האוכל נציגיה המגובשים של קבוצת ככה המכובדת תפסו שולחן והתחילו להעמיס; לא היינו רגילים לשם "טיול" שניתן לדבר שיש בו כל כך הרבה אוכל. יואל ואני אמרנו שזה לא באמת טיול, כי אוכל אכיל ונטול חול וקימה בשש בבוקר זה ממש לוקסוס, אז החלטנו שנציגי קן רחובות המכובדים יצאו לנופש בעין גדי.
אחרי שסיימנו לפטם את עצמנו ולארוז לעצמנו לחם למשך היום, התרכזנו כולנו ליד השער של האכסנייה. בזמן שחיכינו לחובש (שנזכר מאתיים מטר אחרי השער שהוא לא לקח תיק עזרה ראשונה) ולמאבטח (שהיה לגמרי ג'ינג'י) ניהלנו את הדיון המתבקש, האם יש טעם לקחת ג'ריקן או לא. איזה מין טיול זה בלי ג'ריקן? היו לי שלושה ליטר מים וזה היה ברור מראש שלא הולך להישאר מהם כלום... אחרי שסיימנו את ההכנות האחרונות התחלנו לעלות במעלה הכביש לכיוון השמורה עצמה. המסלול היה מתוכנן כלטפס על הר ישי, באמצע המסלול לחתוך לנחל צפית, ומשם לרדת לנחל דוד. התחלנו לעלות. באמצע תיצפתנו על היעלים הנחמדות וחסרות הבושה שפשוט חדרו להן בכיף לשטח של האכסניה והחלו מלכחות את העשבייה ועל האילים שטיפסו על העצים והתנגחו אחד בשני. תוך כדי הליכה הגענו למסקנה שזה כנראה הנוף הכי יפה בארץ שהוא לא נוף ירוק, כי בקטגוריית הנוף הירוק אין שום מקום שמשתווה לגלבוע בעונה הפורחת שלו. The Great Salt Lake רץ לי בראש כל העליה. בשלב מסויים של העליה עשינו עצירה ונכנסנו לתוך ביתספר שדה אחר שבו אני וההורים שלי היינו בתקופה שעוד לאנשים היה כוח לתכנן טיולים. יש שם נקודת תצפית, אז התיישבנו שם כדי לספוג קצת מחוכמתו האדירה והלא מוערכת של המורה לשל"ח ומדריך הטיולים הנפלא שעשה לי חלק נכבד מהטיול. הוא עמד שם וסיפר על קבוצת תלמידים בשנות השישים שנסעה לסמינריון בעין גדי ועל שני תלמידים שברחו לכולם וירדו לואדי, תפסו של זולה וכתבו את השיר ההו-כה-ארצישראלי "עין גדי". ואז ללא היסוס, הוא שלף ברוב ענוותו את החלילית וחילל לנו אתה שיר בתקווה שנצטרף אליו בשירה, אבל אף אחד לא שבר את הקרח. אני באופן אישי לא ידעתי את המנגינה של השיר, אז לא שרתי גם. הוא היה קצת נבוך, אבל בסוף פירגנו לו עם מחיאות כפיים ככה שהוא היה קצת יותר נינוח. אין, הוא פשוט איש כל כך מגניב, המשה הזה ("נראה לי שנדלקת על משה", ענת אמרה). אחרי האתנחתא הנחמדה הזאת המשכנו לנו בטיפוס. בשלב מסויים הגענו לאמפיתאטרון קטן שהיה בו שלט עם מפה, ובזמן שמשה פירט את המסלול יואל הראה לי דבר מגניב. הוא מצא ענף של צמח שנקרא ריסןנאכל. הוא לא באמת נאכל, הוא קצת, קצת הרבה, קוצני, אבל הוא עשה משהו ממש מגניב. הצמח הזה, כחלק מההסתגלות שלו לחיים במדבר,
מסוגל להשאיר את הזרעים שלו במצב רדום עד שהם יבואו במגע עם מסה גדולה של מים, כמו בשיטפון למשל. הוא נתן לי זרע אחד ואמר לי לשים אותו בפה, ולראות מה קורה. חיכיתי, חיכיתי - הדבר הזה מתפוצץ! הוא מתפוצץ ומוכן לנביטה. אחד המגניבים, האבולוציה היא דבר מגניב. המשכנו לטפס. בדרך שמענו קצת על הבעל ההומו של קלאופטרה ועל הורדוס ועל חקלאות ועל מרד בר כוכבא ושטויות כאלה. באמצע באמת חתכנו למסלול של נחל צפית והלכנו על צלע ההר משהו כמו עוד שעה. "כל היוווווווום כל הלילההההה... הוא לא ישיין! זקני צפת האלה, משהו משוגע", מלהג יואל כל הדרך. הוא גם לימד אותי שיר מדברי שמו"צניקי עליז, ושרנו שירי ברי סחרוף להנאתנו כדי לשמור על המורל. באמצע הדרך היתה לנו עצירה ארוכה וכיפית שבה משה הכין את התה המסורתי שלו ויואל הכין קפה שחור עם הל, דבר שלא נראה לי שיש משהו שאני אוהבת יותר ממנו. יואל העיר לי על שיטת הטיול הקיבוצניקית שלי, עם בקבוק מים ביד. נראה לי שמכולם לי ההי הכי פחות סיכוי להתייבש מהשטויות האלה... הלכנו עוד משהו כמו שעה וחצי שבה הספקתי לעשות את האצא לי השוקה המסורתי שלי (והשפן סלעים - חררר חררר אהההה! והאלפקה - חחחחפ-טו! והפרה והכבשה והכלבלב והחתול והצרצר והאריה וההיפופוטם וכו' וכו' והתרנגול קוקוקוריקוקו הוא יזמר עד אור הבוקר! יש!) לברר מי בדיוק ביצע את אגדה יפנית (ממש הרבה אנשים, למעשה) להקריא פרק מהתנ"ך (!) לגמור את כל המים שלי, לגמור את מה שהיה בג'ריקן, לקחת קצת מים מאנשים אחרים, לתפוס את נקודת התצפית הכי טובה על הכחול העמוק, המת היפהפה הזה שלמטה ולנהל דיון מרתק משהו על הפרטת משאבי טבע של המדינה בכלל ועל מעיין עין גדי בפרט. אחרי נקודת התפצית על ראש הגבעה ההיא, ירדנו למטה לכיוון הנחל עצמו, מה שלקח עשרים דקות. נורא נחמד לראות שעדיין יש בארץ מקומות כאלה נחמדים, עם די הרבה מים, וצלולים אפילו. יואל שוב הכין קפה, שוב הצקנו למתי, שרנו קצת, שיחקנו קצת פינגפונג שירים... התנחלות שמו"צניקית כיפית. אחרי הישיבה בנחל הנחמד הזה התחלנו לעלות למעלה בחזרה, בדרכנו לנקודת האיסוף. שם התחלנו לשחק משחקי הליכה. שיחקנו בהתחלה "איפה אני מתחבא", דבר שהתגלה כמאד נחמד כאשר מגלים שאני מתחבאת מתחת לשפם אל אסא. אחר כך התחיל הקטע הבאמת משעשע - שיחקנו היעד הבא. לקח לי איזה חצי שעה לפענח את החוקיות של המשחק המעצבן הזה, ועד שעליתי על זה יצאה כבר הנשמה. ענת לעומת זאת, לא הצליחה לעלות על זה בכלל. היא הגיעה לנקודת האיסוף בוכה, אשכרה בוכה, עם דמעות, בגלל שהיא לא הצליחה לפענח את הרעיון של המשחק חחחחח מצחיקה. זה היה כנראה יום הטיול הכי טוב שטיול שנתי יכול לספק. מי יתן ויהיו עוד הרבה טיולים שנתיים שמו"צניקיים שכאלה - אמן.
בסופו של דבר כן הגענו לנקודת האיסוף: שיחת סיכום; איסוף האנשים; עליה לאוטובוסים; רשימה שמית; ויאללה הביתה. יאללה הביתה? לא! מה פתאום! חייבים באמצע לעצור בצומת שוקת לאיזה שעה כדי לקפוא מקור סתם. סתם מיותר. אבל אם זה מה שהיה נחוץ כדי שהמלך משה ירד על עוף ואפונה ויחזיר לעצמו את הצבא לפנים השעירות שלו - אדרבא.
שוב נוסעים. שבאנג! רחובות. יורדים מהאוטובוס. עשרות ילדים עייפים מסתערים על תא המטען כאילו מחלקים שם דולרים. בסוף נשאר שם תיק אחד, והוא לא היה שלי! ילדה מכיתה אחרת לקחה ברוב חוכמה את התיק שלי, דבר שעיכב אותי באיזה חצי שעה מהאוכל שלי. בסופו של דבר כן קיבלתי אותו בחזרה, וחוץ מהקטע הזה ומהעובדה שחזרתי מהטיול חולה, זה היה הטיול השנתי הכי טוב שיכולתי לחשוב עליו. באמת, היה ממש כיף.
נזכרתי בדבר:
שגיב מאד אוהב ציפורים, מסתבר. זה מגניב שיש בשכבה לפחות בנאדם אחד שיש לו תחביב מיוחד ולא מתוך שיקולי מיוחדות. שגיב הוא צפר חובב וכל הדרך הסתובבנו והגדרנו ציפורים. טריסטרמית - הפרחה של המדבר!
שרדתם? אני בספק.
למי שקרא עד כאן מגיע שוב
עיטור עוז
חזקו ואמצו (הוא לא ישיין!)
נועה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
