מראה מקום:
מדי שבוע אמא שלי מבשלת. לא משנה איזו כמות היא מבשלת, ובד"כ זו כמות שיכולה להאביס בכבוד גדוד של המארינס, כל האוכל נגמר עד יום רביעי. יוצא שביום שישי בצהרים תמיד אוכלים את מה שמכונה בפי בני הבית אוכל-יום-שישי, שכולל שניצלים וצ'יפס וואטאבר מה עוד.
אז היום, יום שישי, כבכל ימות השישי האחרים, אני, אחי ואחותי מתיישבים לאכול את אוכל יום השישי שלנו. אחותי בוחנת את הצלחת שהונחה לפניה, ומעקמת את פניה ואומרת, "זה משמין". אני, ספק המומה ספק משועשעת, שואלת אותה מה לה ולזה. היא מגיבה לי בפנים חתומות. "נראה לך הגיוני, אבא, שילדה בת חמש ועוד לא חודש מסתכלת על האוכל בצלחת שלה ואומרת שהוא משמין? מי לימד אותה את השטויות האלה?" אבא משך בכתפיו. "דווקא אני חושב שזה טוב שמלמדים את הילדים מגיל צעיר להיות מודעים למה שנכנס להם לפה".
אני אגיד לכם משהו שיצא לי לשוחח לגביו עם כמה אנשים במשך השבוע האחרון. אני לא בחורה רזה. אני חיה עם BMI 27-28, והמשקל שלי אינו עומד בראש מעייני. הוא עומד שם איפשהו, מסיבות בריאותיות והכל, אבל לא מטעמי דימוי וביטחון עצמי, שמהם בהחלט לא חסר לי. אני אוכלת. אני נהנית לאכול, אני לא מרגישה אשמה כשאני אוכלת. אוכל מהווה לפעמים נקודה שסביבה מתרכזים מפגשים חברתיים שלי, בין אם מדובר בהתכוננות לבחינה או להתכנסות לצורך משחקי קופסה. לדעתי זה בסדר גמור. מובן שכל זה נעשה בפיקוח ולא בחזירות, תוך מודעות לסכנות הבריאותיות שמשקל עודף טומן בחובו.
לפי טענתו של אבא שלי זה בסדר שבגן הילדים מחנכים את הפעוטות למודעות ולתזונה נבונה. זה בסדר גמור מבחינתי, אין אפס. בארה"ב כיום 61% מהמבוגרים סובלים מעודף משקל ולמעלה מ-20% מהילדים, לפי ויקיפדיה. ברור לגמרי שמדובר במצב מעוות ולא בריא לחלוטין. אני יכולה להבין גם את האינטרס התקין לחלוטין של מערכות החינוך השונות בארץ להשקיע בהשרשת ידע בנוגע לתזונה נכונה מגיל צעיר, שכן תוצאותיה הניכרות של מגמת ההשמנה והשלכותיה על בריאות הציבור עולות למדינה ולמערכת הבריאות מיליוני שקלים לבטח. כל זה טוב ויפה, תקין ובהיר ומושכל.
מה שאני לא יכולה להבין זה איך אחותי בת החמש מגיעה למצב שבו היא יושבת מול צלחת ואומרת שהאוכל משמין. אני חוככת בדעתי מהצהרים, מאין האמירה הזאת עשויה היתה לנבוע. אלך בשיטת האלימינציה: מאצלנו בבית זה לא יכול היה להגיע, אני חיה כאן בדיוק כמוה, וההורים שלי, שהם הורים נפלאים ומשכילים, לא היו מכניסים לבתם הקטנה כאלה שטויות שהיא בוודאי לא מסוגלת להבין באמצעות נימוקים הגיוניים. עכשיו, אחרי שפסלנו את האופציה העיקרית הראשונה, נותרה רק אופציה אחת - גן הילדים. בתוך גן הילדים יש שני גורמים: צוות ההוראה והילדים האחרים, שבמידה וזה אכן הגיע מהם, זה הגיע כאמור, מההורים שלהם, שעליהם באמת איני יכולה לפקח - ידי קצרות מכדי לעשות זאת, או, שוב ממערכת החינוך.
אני רואה בזה המון טעם לפגם. כפי שכבר אמרתי, אני בהחלט רואה את האינטרס של מערכת החינוך וגם של כל גורם אחראי אחר לחנך את עולליו לתזונה נכונה, אבל כנראה שמישהו כאן עיגל פינות. כשמראים לאדם את פירמידת המזון ומסבירים לו למה הממתקים והסוכרים נמצאים בחלקה העליון, אומרים לו שהדברים האלה מזיקים לשיניים, מכילים לפעמים חומרים מזיקים כמו צבעי מאכל וכימיקלים מעובדים ומכילים סוכר רב שעלול לגרום למחלות. אלה נימוקים שאני יכולה לקבל לגמרי. נימוק הנוגע לערך הקלורי הגבוה שלהם מתקבל אף הוא, אבל כנימוק האחרון מבין אלה שהצעתי קודם, על אחת כמה וכמה כשמציגים את הסוגיה לפני ילדים כה קטנים ששיקול הדעת שלהם אינו כל כך כבד מהטעם הפשוט שאין להם מספיק ידע כדי לערער על הסמכות של המבוגר שמסביר בפניהם את העניין. כשמראים לילדים בגן את פירמידת המזון ואומרים להם כך, בשיא הפשטנות, שהממתקים נמצאים בראש הפירמידה בגלל שהם משמינים, אנחנו נמצאים בבעיה.
הגישה שלפיה צריך ללמד ילדים על התזונה הנכונה באמצעות הפחדה מפני השמנה, היא פסולה מכל וכל בעיני. נפשם ודעתם של הילדים היא רכה, ובגיל חמש היא קלה מאד לעיצוב ומושפעת עמוקות מהילדים שסובבים אותם, מסביבת הבית וממערכת החינוך. הפחד מפני השמנה, שמערכת החינוך מפזרת את זרעיו בקרב תלמידיה מגילאים כל כך צעירים, עלול לגרום בעתיד לתוצאות שליליות, כמו מתבגרים החרדים ברמה אובססיבית למשקלם, המרגישים אשמים על כל חתיכת אוכל שהם מכניסים לפה, ולעתים אף לתוצאות הרסניות - למתבגרים המגיעים למצבים של הפרעות אכילה מסוכנות. כך למעשה, מערכת החינוך בפרט וסביבתם של הילדים ככלל, דופקת להם את המוח מגיל צעיר ומכסחת להם מהיסוד כל סיכוי לפתח זהות וביטחון עצמי אינדיבידואלי בנוגע למשקלם ולמבנה גופם.
הילדים לא טיפשים. אולי הידע שלהם מצומצם, אבל הם לא טיפשים. חבל שהרבה מהמבוגרים שסובבים אותם תופסים אותם ככאלה. הילדים הם קבוצה ביקורתית ואיכותית, שהמבוגרים שסביבה חושבים שהם יכולים להאכיל אותה בחרא. זה ניכר בכל תחומי החיים, למשל בתחום תרבות ובידור הילדים שכיום אפשר לראות בו מגמה מובהקת של כל מיני חרטטנים שדופקים קופה על חשבון הילדים שלכם ומאכילים אותם בשירים, הצגות, בדיחות ירודות וגיבובי תנועות דביליים שאפילו עכברים היו נעלבים מהם, מרוב הזלזול המופגן באינטליגנציה של הקהל שלהם (יצויינו לטובה ילד פעם שלא מתפשרים על האיכות של החומר שלהם על אף שהוא מיועד לקהל יעד שהפך אפאתי בגלל כל מיני טמבלים דוגמת יובל המבולבל, אבל זה כבר סיפור אחר). את הזלזול הזה, את חוסר היסודיות ואולי את החפיפניקיות הזאת אפשר לראות גם בחינוך שמועבר לילדים, שכאשר הוא שואף ללמד את הילדים על עיגול אבל מגלח אותו מכל הצדדים כי הרי, מילא, מה הם מבינים גם ככה, הוא בעצם מלמד אותו מלבן.
אני לא מקבלת את הנימוק הזה שנותנים לילדים בתשובה לשאלה "למה לא כדאי לאכול את הדבר הזה": כי זה משמין. מהנימוק הזה משתמע, לא כדאי לך לאכול את זה כי אתה תהיה שמן. והרי להיות שמן זה נוראי, מכוער ולא מתקבל על הדעת, כי אחרת איך ההורים שלך יוכלו לשלוח אותך, למשל, להתחרות על מקום כדוגמן בקטלוג הבא של קולקצית הילדים של פוקס. איפה יש דמויות שמנות בסדרות ילדים? איפה יש בובות שמנות? איפה יש כוכבי ילדים שמנים?
כשמציגים שמנים לילדים הם לרוב מוצגים כקוריוז, או כדמות טייפקאסט, שמן המחמד, כמו גם הטייפקאסט של דוס המחמד, ערבי המחמד ואתיופי המחמד. הדמות השמנה אף פעם לא תשתלב בנוף של עולם הילדים ואף פעם לא תיתפס על ידם כמשהו שהוא בסדר (בזה, לפי דעתי, הקפיטליזם אשם, אבל גם זה כבר סיפור אחר), כמשהו שלא מהווה מגבלה. מכל אלה בעצם אפשר להבין, שלא כדאי להיות שמן כי זה מכוער ומגעיל, ולא כי זה לא בריא.
אני חושבת שמערכת החינוך, ההורים ומערכות התכנים שמסופקים לילדים מוכרחים להבין דבר אחד: ילד מאושר, ילד בטוח בעצמו, ילד שמרגיש עם עצמו ועם גופו בנוח - לעתים חשוב יותר מילד לא כל כך בריא. הילדים שלכם לא מטומטמים. צריך לחנך את הילדים לתזונה נכונה, בד בבד עם העברת מסרים של עידוד אינדיבידואליות והעצמה אישית. אתם לא תמנעו מהם השמנה באמצעות הפחדה מהשמנה.זה יפספס את המטרה באופן גורף. אתם תוכלו למנוע מהם השמנה באמצעות נימוקים שכלתניים והסברים הגיוניים ולא באמצעות טרור ואימה. מלבד המגבלה הבריאותית, אין שום דבר רע בעודף משקל; אבל יש דבר רע בחוסר ביטחון עצמי שעלול להתבטא בשלבים מאוחרים יותר בחיים של הילד שלכם בצורות מכוערות מאד, ומזה אתם צריכים לפחד.
נועה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
