פרץ של רגשי נחיתות מביא אותי בשעה כזאת, כשהשמש זורחת והאוויר קריר ועומד, לכתוב פוסט, אחרי שהבטחתי לעצמי להניח לבלוג הזה לכמה זמן ולתת ל.. איך אני יכולה לקרוא לזה? יצירתיות? אמביציה? מבין כל האופציות שעולות לי בראש זה הכי קרוב לליבידו, בתכלס. אז הנה חזרתי. זה היה מהיר מהצפוי, אני חושבת. אני לא אסגור את הבלוג הזה אף פעם מהטעם הפשוט שהוא יצא והרחיק מתוך הספירה הסו-קולד וירוטאלית כבר לפני הרבה זמן ונטמע בתוך החיים שלי, עד כמה שזה מטופש ושטחי. הוא קשור להמון דברים שקרו ובטח עוד יקרו לי בחיים שלי באופן שלא ממש קשור למסך הזה (שדרך אגב, רואים בו עכשיו הרבה יותר טוב כי החליפו לי בחופש את כרטיס המשך הקודם, שהשיב נשמתו לבורא ככל הנראה) וקשור להמון אנשים שלא הייתי מתוודעת אליהם לעולם אם לא היה לי את הבלוג הזה, נגיד, כמו רוני. וכרם.

אבל First things first.

או בעצם, Last things first, כי הסדר הכרונולוגי של הדברים מחליא אותי דווקא עכשיו כשאני רוצה להוציא דווקא את החרא הכי טרי ולא לתעד משקעים דשבועשעבר.

המקרה עצמו הוא לא ממש חשוב. מה שמשתמע ממנו קורע אותי. הלכתי לישון עם בלוק בטון בתחתית האגן, התעוררתי איתו ואני כותבת איתו עכשיו. אני לא ממש יודעת מאיפה להתחיל. אולי אני אתחיל עם הדברים שעוברים לי בראש עכשיו. עד כאן ההקדמה. יש מצב למחוק את שתי השורות האלה? הכל כאן כל כך לא נחוץ.

אני טובה בלהטיף. לכולם וכל הזמן. כולם שונאים את זה ואני יודעת אבל כנראה יש לי איזה fire engine בתוך התחת שמעורר בי איזה צורך עז לתקן את העולם. או בעצם, לברוא את כולם בצלמי. זה טוב שאני יודעת את זה לפחות. בעצם מה זה עוזר? זה לא עוזר לאף אחד. אני יודעת להגיד את הדברים האלה רק בדיעבד, שוב בפרצים של רגשי נחיתות אחרי שאני מקלקלת דברים יותר מדי. וזה לא עוזר. אני מדברת ולא מפנימה. אני חושבת שבבלוג הזה יש עשרות פוסטים גודמת זה. כל פוסט היה מיועד להיות דֶמִי-הבטחה-לעצמי, אבל מה לי ולקיום הבטחות? לא הבטחתי לי כלום, כסעמק. אני בנאדם פולני ומעיק. אני נדחפת לכולם לחיים ואני חייבת לחטט בכל הפצעים המדממים. אני מתעלקת ומוציאה את הנשמה. מבחינתי, הכל חייב לעבוד איך שאני הייתי גורמת לו, גם כשזה הכי לא ענייני וקורה בצד השני אל המדינה. אני חושבת שגם לחבר שלי נמאס. אני חושבת שהוא הולך להיפרד ממני הפעם. זה כל כך סוריאליסטי להגיע לשלושה חודשים ביחד איתי ולהמשיך הלאה. אני חושבת שזה הולך להיות כמו כל קשר אחר שיגווע בשלב הזה. אתמול בצהרים דיברתי על כמה שזה לא הגיוני שהמשכנו עד עכשיו. אז הנה ההגיון שלך, נועה. כל הכבוד. תכלס זה היה מאורע מטומטם ולא היה הכרחי שאני אתערב בו. אבל התערבתי, כמו תמיד. מה יצא מהעולם הזה אם הכל ילך כמו שאני רוצה? ממילא כשאני עושה דברים הכל יוצא עקום. אני אפילו לא יודעתלמה אני מתעקשת. יש אנשים שבאמת יודעים לעשות פאוזה ולקחת את עצמם ולדעת לבחור עם מי הם מתעמתים. זה מה שאמרתי לו אתמול, לבחור עם מי הוא מתעמת. וקראתי לו תינוק והוא ניתק לי את הטלפון בפנים. אני עדיין חושבת שמה שקרה שם היה מטופש ומיותר, ולא משנה המקרה. אני עדיין חושבת ככה. אבל אני חושבת שהייתי צריכה לשתוק או לצחוק מהם. ולא להטיף לו. אני הרי יודעת עד כמה הוא לא אוהב את זה. ואני הרי יודעת כמה שאני מטיפה לו ככה או ככה. ואני הרי יודעת כמה אכפת לי ממנו וכמה אני אוהבת אותו, אבל זה לא יהיה מועיל להאשים את הגנים הפולניים שנמצאים לי בגרעיני התאים, נכון? אני נהיית אובר-אכפתית ואובר-פרוטקטיב ואובר-אוהבת ואובר אובר אובר. ואתה אמרת שאתה אובר, הא. אז הנה, ראית אובר. זה כמה שאני אוהבת אותך. נכון כיף לנו?

אני כל כך מטומטמת.

הלוואי שלא תיפרד ממני. עד שלוש וחצי בבוקר לא נרדמתי. לא בכיתי, לא הפעם. הקטע הזה הוא המכה היבשה הכי כואבת שקיבלתי בחיים. לפעמים בעלים שרוצחים את הנשים שלהם אומרים She had it coming. אוי איכס איזו דוגמה נוראית. אני מתחרטת כבר שכתבתי את זה. ובכן, יקירַי, I, indeed, had it coming. אז בתכלס, לא אתה זה שאשם. אני נתתי מכה יבשה לעצמי. וזה ככה בהכל. אני לא עושה דרמות, לא איתך. איתי אני עושה דרמות. רק שתדע שאחרי כל פעם שאנחנו מתעמתים על משהו, לא משנה אם זה ביום ההוא של הים, או בשיחה ההיא בלילה, בטיול, שבכלל לא היתה מריבה, באותו הרגע אני תמיד מצפה שתיפול לרגלי בהכנעה. ואחר כך אני מצטערת, כל כך מצטערת. אני לא מתכוונת, לא עכשיו ולא אף פעם. אני לא רוצה את זה. אמא אמרה לי אתמול שיש לי טווח ראייה קצר כמו של צב. אני רואה עוד שלוש דקות מעכשיו. הכל נוגד את כל היומרות היפות שלי, כסעמק. כל היומרות היפות שלי הולכת לעזאזל. אני מבקשת ממך סליחה. סליחה, תסלח לי.

הודעת הטקסט הכי נוראית שקיבלתי בחיים:

א לנדמן כרם, 02:09:28, 18.4.2009

יש לך חוש להרוס הכל. פעם ראשונה שממש לא בא לי לשמוע אותך. לילה.

אתה צודק, את כל כך צודק. אולי זה פשוט לא מגיע טוב. אוף, זה תירוץ עלוב. תירוץ עלוב? אני עלובה. אני עלובה ואתה צודק. אני מצטערת שאני מתעקשת להתערב לך בחיים. אני מצטערת שאני כל כך אסרטיבית. אני מצטערת על כל הפעמים שהעלבתי אותך ואני מצטערת על כל הפעמים שגרמתי לך לפקפק בהחלטות שלך. אני מצטערת שאני אני. לא נראה לי שנשאר לי עוד מה לומר.

מאיפה לי לדעת בכלל שתקרא את זה? מאיפה לי לדעת בכלל שאתה רוצה עוד לשמוע אותי? כל הלילה הראש דופק: להתקשר? לא להתקשר? לכתוב? לנסות להירדם? לסחוט בכי?

למה אני כזאת חברה גרועה?

נועה

עריכה

מתקשרת ומנתקת. ציפצוף אחד, ומנתקת. אני כל כך מצטערת.

הקטע הוא שאני מתה על הבלוג שלי ויש לי המון מה לכתוב

אבל פשוט

אני נטולת מוטיבציה ברמות על.

אז אני אעשה מה שעשיתי ביולי

אקח הפסקה ואחזור בפול פורס.

תתגעגעו אלי?

נועה

החבר שלי סקסי בעיני.

אני אוהבת אותך.