Mrs. Robinson, are you trying to seduce me?

ככל שאני חושבת על זה יותר, השנה האחרונה היא בערך השנה הכי מדהימה והכי משמעותית שהיתה לי בחיים. אלה מחשבות שמתגנבות לראש כשאני נוגחת בקיר במקלחת, או מצחצחת שיניים, או מרתיחה מים או יושבת בשיעור. שנה מלאה בחוויות, פעמים ראשונות, הבנות בנוגע לעצמי, התבגרות, צבירת ניסיון. מיצוק של תפיסת עולם, התפכחות. ביסוס של הסטטוס החברתי שלי, הבנה והשלמה עם החוגים, המקומות והאנשים שאני שייכת אליהם. אני שייכת אליכן.

החברות שלי הן נכס דלא ניידא לכל דבר ועניין.

מטורף לראות איך אנשים משתנים בטווח של תשע, עשר שנים. זה פרק זמן בלתי נתפס. החברות שלי ברובן הן בנות שאני איתן, בהכללה גסה, פחות או יותר מכיתה א'. התחלנו כדברים שונים לגמרי. אני הייתי החננה, המתנשאת השמנה, שתמיד נפסלה ראשונה בשבויים ובאגי. המנודה, הדחויה. אני זוכרת איך שעשו עלי חרם בכיתה ד', אני זוכרת איך שאף פעם לא שיתפו אותי ברכילויות, בהצעות החברות, אני זוכרת איך כולם התרחקו ממני באופן כל כך מופגן וגועלי כשהיו לי כינים, איך שישבתי ובכיתי במדרגות מרוב שהייתי מושפלת. אני זוכרת איך תמיד הלכתי להלשין על כל דבר. אני זוכרת איך תמיד שיחקתן במשפחה, ולכל אחד היה תפקיד, ואותי אף פעם לא שיתפתן. אני זוכרת איך תמיד ניסיתי ובעטו אותי החוצה בכל הכוח. אני זוכרת את עצמי יושבת על השטיח ובוכה להורים שלי, שאמרו לי אז שבעוד כמה שנים אני אסתכל על זה ואצחק. אז זו לא היתה נחמה, אבל זה פשוט הגשים את עצמו.

היום אנחנו עומדות במצב אחר לחלוטין. במבט לאחור, בדיעבד (המילה בדיעבד מזכירה לי את המילה ואדי. מאחר ואני חושבת בצורה מאד מוצקה, כל פעם שאני משתמש במילה בדיעבד אני רואה את עצמי עומדת על מצוק ומסתכלת על הואדי שבו פרושים כל הדברים שאני מסתכלת עליהם ככה, בדיעבד. סתם אנקדוטה), עברו עלינו שינויים עצומים. הפכנו מילדות קטנות, חלק חסרות אופי, חלק מלשניות, חלק שקטות, חלק רועשות, חלק מתנשאות וחלק לא - לילדות משוגעות לחלוטין, כל אחת דפוקה ברכה שלה ומדהימה לגמרי. אתן המעגל שלי, אליכן אני מרגישה באמת שייכת.

איתכן אני מרגישה שאני באמת יכולה לדבר, ועליכן אני יכולה לסמוך. איתכן אפשר לרכל, בלי לכעוס על שאתן מרכלות עלי. איתכן אפשר להתייעץ, עליכן אפשר לכעוס ולכן אפשר לסלוח. כשהחבר החדש שלי מוצא חן בעיניכם זה ממלא אותי בגאווה, זה אומר לי שבאמת נפלתי על משהו טוב. לא תתביישו להגיד לי אם אני לובשת משהו מכוער או שהתנהגתי מגעיל. אתן תגידו לי את האמת כי אתן אוהבות אותי באמת. אתן נכס, ואתן יקרות לי יותר מהרבה דברים אחרים.

ישבנו קודם בבית קפה, אכלנו את הסופלה המרקד של אליה, ודיברנו על איזה משהו שהוביל אותנו לדיבור על בני זוג ביחס לחברות. bros before hoes, מה שנקרא. אמרתי שאצלי בפלאפון, תמונת הרקע תמיד תהיה עם חברה. שומר המסך הוא עם החבר. כלל ברזל, כדי להזכיר לי מי תמיד בא קודם, בעדיפות ראשונה. העדיפות הראשונה שלי היא אתן. בחורים זה דבר מתחלף, חברות זה משהו לתמיד.

יפות שלי, אתן נכס.

נועה

מחר אני והחבר החדש שלי נספור שבועיים להיותנו ביחד באופן רשמי.

איזה יופי לנו.

כשהוא יבוא לטקס יום הזכרון בקן שלי ביום שני, ואחרי שכולם כבר ילכו ואני אשאר עוד קצת לסדר את האולם, לפזר את הכיסאות והספסלים ולהוריד את האלבד השחור מעל החלון, אני אקח אותו לשיטוט בשדות שיש בדרכי מהקן הביתה, ואז בטח נרד לכיוון הפרדסים ושדות החיטה הרחוקים יותר. אולי נחליט ללכת עד טחנת הרוח. נלך ונחזיק ידיים והשמש של אחר הצהריים תכה לי על העורף שנשרף באותה הפעם, אבל בפעם הזאת איזהר מראש. נשב שם ונסתכל מסביב ונתווכח עם אלוהים על אלוהים.

ככה אהבה חדשה צריכה להיראות.

בדיוק ככה. נכונה מכל הבחינות, בלי סדקים ידועים מראש. לא רחוקה מדי ולא קרובה מדי. נכונה ובריאה ומתוזמנת היטב.

אני רוצה להיות כרית נוצות
שתספוג ת'כדור במקומך
קוביה של קרח בכוס שלך
בחמסין הנוראי
החוט שיתפור את הסנטר שלך
אם חס וחלילה תיפול
מגבים זקופים לעיניים שלך
אם פתאום תרצה לבכות

גוף חימום גוף חם חום גוף תום לב
סדינים נקיים וילונות לבנים

אור עששית
תחתית של כוס תה
קלידי פסנתר שתמיד מתמסרים
קורות העץ שמחזיקות את הבית שלך
מפרקים בריאים לברכיים שלך
מענה אנושי לבעיות שלך
דפים חלקים לנסיונות שלך

אני אוהבת את המשקפיים שלך, את הגבות שלך, את העיניים שלך, את האישונים המורחבים שלך, את השערות הרכות שלך, את הזרועות וכפות הידיים שלך; אני אוהבת את איך שאתה מחייך, אני אוהבת את איך שאתה מחזיק אותי. אני אוהבת להתנשק איתך. אני נהנית להתווכח איתך ולשמוע את מה שיש לך להגיד בלי שיהיה לי הצורך הילדותי, הבלתי מתפשר הזה שיש לי לפעמים, לבטל הכל בכל הכוח. אני אוהבת לשמוע את מה שיש לך להגיד. אני אוהבת לשבת לידך גם כשהמילים הופכות מיותרות. אני אוהבת ללמוד איתך, אני אוהבת לחלוק איתך פרטי מידע בלתי שימושיים בעליל. אני אוהבת את ההודעות שאתה שולח לי בבקרים. אני אוהבת את היותך הפוך ממני.

אני אוהבת אותך

ומפחדת שלא תוכל להכיל - 

תרגיע אותי. תגיד שאתה יכול, ומסוגל, ורוצה.

אני באמת אוהבת אותך.

נועה

אני מאמינה ודוגלת בטוהר הרשת. אני לא מדברת על מתחזים, על גנבי אישיות, על פדופילים, מתפשטות מייספייס ורוצחים סדרתיים למיניהם, אני מדברת על אנשים מזוייפים. יש שיגידו שהיופי ברשת הוא שאתה יכול להיות מי שאתה רוצה ומה שאתה רוצה, לחשוף כל דבר כראות עיניך ולשקול את מילותיך במשורה. אני לא יכולה שלא להסכים איתם, כי הרי, לשם כך הרשת נועדה, לא? אין מטרה נעלה יותר מלחבר נשמות תועות ברחבי העולם באופן אקראי ופחות אקראי, ועוד בצורה שבה לכל דמות ישנה הזכות ללבוש איזו צורה שהיא רוצה ולייצג את עצמה או את העצמה-עלק על הצד הטוב ביותר.

הכל יפה עד שזה מגיע למישורים שבהם אנשים יוצאים מגבולות המסך, קורמים עור וגידים ויוצאים לשוטט ברחוב. שם גם היופי האינטרנטי שלהם קורם עור וגידים ולפעמים מתמצק בצורת גיבוב שטויות מתנשא וטיפש.

לפי תפיסת העולם שלי יש בדיוק נועה אחת.

זו הנועה שיש כאן, זו הנועה שיש בטוקבקים, זו הנועה שיש בפייסבוק, זו הנועה שיש בתנועה וברחוב ובכל מקום.  מובן מאליו שקיימים אי אילו הבדלים בגלל תנאי השטח השונים והמשונים, מובן שכאן יש לי יותר חופש להביע את עצמי מבבית הספר או במקומות אחרים (בעיקר מהטעם הפשוט שזו הבמה שלי ומי שלא רוצה לשמוע יכול לצאת.זה לא ככה בחלק מהמקומות במה שאני אכנה, לצורך העניין, "בחוץ", שכן בחוץ קיימים חוקים חברתיים בלתי כתובים ועל תושבי החוץ חלים כללי נימוס וכבוד שלא מחייבים באינטרנט. כמעט, על זה אוסיף אחר כך) אבל ברמה האישית אני בדיוק אותו בנאדם. יש אנשים שזקוקים להפרדה ברורה מאד בין הספירה הוירטואלית לבין החיים בחוץ, וזה בסדר. הטענה שלי מופנית לאלה שההפרדה מבחינתם היא אופציונאלית, ועל אף זאת הם בונים לעצמם באינטרנט חלון ראווה מרשים ומושך, שמואפל ברגע שזורחת עליו השמש החלמונית שמככבת בשמיים של בחוץ. במקום חלון הראווה נותר רק הבנאדם כפשוטו שהתחבא מאחורי ערימה של זבל אינטרנטי, זיבולי מוח מזוייפים, ססמות ריקות ויומרנות אין קץ. ברגע שבו המעטה מתמוטט נחשפת הבורות, האינפנטליות, החומריות והצביעות הבלתי נלאית, הגודשת את הרשת בעורמה כך שבין גבולות המסך היא כמעט ולא מורגשת, אך היא מתפוצצת במלוא תפארתה המפוקפקת בחוץ.

אם ברשת אתם מחפשים למצוא חברים, ידידי נפש, פרטנרים לשיחות, חברי להקה או מצטרפים לסדנת סידור הפרחים הססגונית שלכם, ודאו שאתם אמיתיים או שתהיו נכונים לקבל את האכזבה העמוקה של אנשים מכם ואת מפח הנפש שהם יקבלו כשהם יראו שאתם לא יותר מאבק על הכתף. אנשים אמיתיים ברשת, שמתיימרים לייצג את עצמם ולא איזה אלטר אגו, משחקים לפי מרבית הכללים החברתיים שתקפים בחוץ.

נועה

ביום ראשון שעבר הוא בא לפגוש אותי בתחנת הרכבת סבידור. ביוצאי מהתחנה חיפשתי אותו בעיני ומאתי אותו עומד מימין לשער ומביט בי מבעד לעדשות המשקפיים שלו. ניגשתי אליו ואמרתי לו שלום. הוא שאל אותי האם אני אכן אני, וכשאישרתי את זה התחלנו ללכת. ערכנו טיול ברחבי תל אביב שהחלה מרגשת אותי יותר ויותר עם כל אחד מביקורי התכופים בה בזמן האחרון, פריפריאלית שכמוני. הוא לבש חולצה אפורה ומכנסי דגמ"ח (בבקשה, על לא דבר) ואני לבשתי ג'ינס וחולצה סגולה. ביום שבת, בערב קודם לכן, התקשרתי אליו ושאלתי איך הוא ירגיש אם אבטל את פגישתנו היעודה ליום הבא. הוא אמר לי כלאחר יד שלא יהיה לו אכפת ושנוכל לקבוע פגישה לפעם אחרת. לבי נחמץ לאור האדישות, אבל באמת באותו היום מצב הפריחה שבגינה שבתי מוקדם מהטיול לא היה מלבב במיוחד והנחתי שהיא תהווה לי מכשול בטיולנו בתל אביב. בסופו של דבר אני זו שהחלטתי להתעקש ובסופו של דבר אכן נסעתי.

אם אני לא טועה, יומיים לפני כן יצא לנו לדבר על זה. הוא אמר, במידת מה של מרמור, שאחת מחברותיו שאלה אותו איך זה שכולם כל כך אוהבים אותו ואין לו חברה. השיחה התגלגלה בצורה כזאת שדיברנו על הדברים שהגישה וההוויה שלו משדרים לסביבה שלו ועל איך שהוא יכול לשלוט על זה. אמרתי לו שאם הוא רק רוצה הוא יכול להשיג כל אחת. עוד אזרתי אומץ והוספתי, שאותי הוא כבר השיג. הוא אמר לי אז, "אני רוצה שמישהי תאהב אותי מספיק כדי להיות אמיצה".

אני חושבת שאז נפלה בי ההחלטה להיות באמת אמיצה.

הלכנו לכל רוחבה של תל אביב, מהרכבת עד לים. במהלך כל הדרך, כמו איזו ילדה קטנה מבוהלת, נגעתי בו כאילו במקרה, אולי במקרה ישים לב ויתן בי מבט תמה; הדבר, כמובן, לא קרה, שכן מר אדון לא ניחן בכישרון מובהק בפענוח רמזים, עבים ככל שיהיו. הגענו לטיילת וישבנו על ספסל אבן. מאוחר יותר הוא ציין שבשני המקרים אני התיישבתי ראשונה, וזה הוא שבאופן מכוון התיישב קרוב אלי. ישבנו לנו בשמש והסתכלנו על הים. עברה לי לרגע בראש המחשבה על כך שעורפי הולך להישרף, אבל המחשבה הזאת חלפה משם כלעומת שבאה בעיקר מאחר והיו זוג עיניים כחולות, מורחבות אישונים, שלטשו בי מבטן, וקווצות שיער חומות-שחורות שמתיימרות לקרוא לעצמן פאות שהשתפלו בחוסר זהירות מתחת לרגלי המשקפיים. הוא היה באמצע משפט כשנשקתי לו על לחיו וחייכתי חיוך דבילי של בת תשע. עברנו אחר כך לספסל אחר, הפעם מוצל. באמצע משפט אחר, בחטף של נשימה, נשקתי על לחיו שוב. העיניים הצטלבו והחלו להישלח מבטים נכים של נשיקות ראשונות, שכאילו מטילים זרקור על השפתיים ומסגירים את כל שהן אינן מסוגלות לבטא מרוב בושה ופיק ברכיים. נותרנו קרובים, ככה, במשך אולי חצי דקה, שהרגישה לי לפחות כמו נצח. ואז הוא שאל, שאלת המאה: "את מחכה לי?"

ולא חיכיתי.

אין טוב מזה כרגע. אין טוב מזה, ולבטח גם לא יכול להיות. תראה כיצד שלפתי את העברית המצוחצחת ביותר שלי ממשכבה בקצה אצטבה רחוקה באונה השמאלית שלי רק כדי לתאר את היום הכל כך יפה הזה שהיה לנו. קשה לי להאמין שיש דברים שמסוגלים לגרום לי להרגשה טובה יותר מללמוד איתך, מחובקים, לבחינה שלך בהיסטוריה, תוך ויכוחים על עתיד הציונות ומדינת ישראל ללא שואה וללא הרצל, ויכוחים על פמיניזם ועל שיטות שלטוניות ועל כפיה תרבותית ועל פלורליזם ועל מה לא. אתה מאתגר אותי.

אני גאה בך.

נועה

בסוף באמת נשרפתי.

אתה הכי מקסים שיכולתי לבקש.

תחושה של אהבה חדשה, הבור בבטן מלא. יא רבנן, אני כזאת ברת מזל!

(הצחקתי את עצמי אתמול בלילה עם סיפור הפרברים!)

נועה

אני לא מבינה מה יש לאנשים נגד כיף שהוא פרופר כיף, ברמה הכי נמוכה שלו. קומדיות רומנטיות, מוזיקה קליטה, כזאת שמתיישבת בראש ולא יוצאת ימים, הרדיו, הפלייליסט, אווטאר ודומיו ושוניו וכולי, ותוכניות מטופשות בטלויזיה. שכני היקר מהבלוג לידי החליט לקרוא תיגר על הוילה של פלפל בפייסבוק. לטענתו מה שהוילה עושה זה רע מהטעם הפשוט שהיא מציגה את הבחורות שם לדירוג רק לפי היופי שלהן ומשטחת אותן לכדי דיקט אנושי. הריני לבשר לך, שמרבית הבחורות שם, אם לא כולן, הלכו לשם בדיוק מטעם היותן שטוחות כמו דיקט ממילא. אם זה מה שמהנה אותן, אם זה מה שנעים להן, אם הפרס נאה להן, והבריכה והמסיבות והטוסיקים הרוטטים האחרים שמסביבן - למה לא, לעזאזל, למה לא? שיהנו, שיבושם להן, איפה הבעיה? מה משובש?

חוצמזה, לכל מותחי הביקורת האחרים - למה אתם לא מתלוננים על עסקי הדוגמנות? למה אתם לא מתלוננים על פורנו? אלה הן תופעות שגוררות מגמות חברתיות הרסניות הרבה יותר, למה על זה אתם שותקים? כי יש בזה משהו להנאות בו עיניכם? לכו, צבועים, חפשו מהו פמיניזם אמיתי; להתייפיפות חסרת הטעם שלכם אין תועלת. מתלוננים על החרבת התרבות. עלק! תרבות זה עניין לחלוטין סובייקטיבי, מי אתם שתחליטו מהי התרבות הגבוהה והאיכותית שקהל היעד שלה צריך להיות כולם?

תרבות של אדם מתבטאת בהאם הוא מדבר בנימוס, לא צועק, מתייחס לסובבים שלו בכבוד. האם זה יהפוך אותו לאדם לא מתורבת אם תגלו, רחמנא ליצלן, שהוא נהנה לצפות בהאח הגדול?

עוד דבר למשל, מה הבעיה במוזיקה מזרחית? זה לא הטעם שלך, הטקסטים שם דביליים, הכל נשמע אותו דבר וכל זמר חתונות נהיה לי כוכב עליון. אז מה? זה הכל עניין של טעם. אם זה מה שעושה לחלק מהאנשים כיף, מה הבעיה עם זה? לא כולם חייבים לשמוע סופיאן סטיבנס ודבנדרה בנהארט ומה שאתה לא רוצה ולהרים את האף כל היום.אלוהים ישמור, רד מהעץ!  אנשים כמוך הם הבעיה, שנטפלים ללכאורה "בעיות" על מנת בעצם להגביה את עצמם מעל כל העמחה. אחר כך אתה עוד מתפלא למה שונאים אותנו, האשכנזים המתנשאים.

תן לחיות בשקט, רבאק, לא כיף פה גם ככה.

נועה

חזרתי באמצע הטיול שחיכיתי לו כל כך בגלל שתפסתי איזו אלרגיה שלא הייתי מודעת אליה מימי ולרגל חג האביב התחלתי לפרוח כשדה אחרי הגשם. מוקד הפריחה העיקרי היה, באופן ציורי ממש, בחלק הפנימי של הירכיים שלי, לא רחוק מקודש הקודשים, ועד הבוקר כל התחת שלי נראה כמו תל טרמיטים. תתי מוקדם נוספים נצפו באיזור הידיים, הגב והצוואר, וזה נותן לי דחף עז במיוחד לגרד את עצמי עד זוב דם. החובשים אמרו לי, בטון הרגוע-החוֹבְשִׁי שלהם, שאי אפשר להביא לי בטאקורטן, המשחה לה הזדקקתי; ליטר הפניסטיל שמרחתי על עצמי לא עזר, בגלל שזו משחה שיש בה סטרואידים וצריך מרשם עבורה, כנ"ל לגבי כל תרופה אחרת בגלל שלא הייתי מודעת לכך שאני אלרגית למשהו מעולם. בלילה, בתקווה להרגיע את זה, ישנתי בלי מכנסיים והתעוררתי קפואה מקור בצירוף עין נפוחה. ההחלטה נפלה, והחלטתי לחזור הביתה. מזלי היה שזה קרה ביום שישי בבוקר ולפני שיצאתי למסלול, כי אז הפרוצדורה היתה הופכה למסובכת הרבה יותר בהתחשב בכך שהיו צריכים לאסוף אותי מאצמע שום מקום באיזור מגידו (!) ובכך שהתחבורה הציבורית ביום שישי נגמרת מוקדם ושלא היה קיים שום שביב סיכוי בעולם שההורים שלי יסעו עד שם כדי לקחת אותי. אם כך, נשארתי במחנה. ישנתי לי קצת בשמש ואז הצלחתי לתפוס שיחה טובה עם המדריך שלי, שהיה בצוות הטכני. everything has its benefits. בכל אופן, לקחו אותי בג'יפ התנועתי לצומת מגידו שם חיכיתי לאוטובוס שיקחני (למעשה, יקחנו; הייתי עם עוד מישהי, מדריכה, שהחליטה לחזור כדי ללמוד לבגרויות שלה) לתל אביב. כשהאוטובוס הואיל בטובו להגיע, הוא היה מפוצץ. עמדתי במשך כמה זמן עד שהתפנה מקום, והתיישב לידי חייל שהיה מסריח יותר ממני (ואני ישבתי במשך יומיים ומשהו ליד מדורות וטיילתי כמעט 35 קילומטר עם תיק ששוקל כמעט כמוני; אנקדוטה משעשעת הנוגעת לכל העניין היא שהתיק היחדי שהצלחתי להשיג בשביל הטיול הזה, שהקטע שלו הוא שאין הובלות ציוד ושכל ציוד המחנאות שלנו על הגב, גודלו עמד על חמישים וחמישה ליטרים בלבד, מכל וכל קטן מכדי להכיל בתוכו את כל מה שצריך ועוד שק שינה. מה עשינו? אני ואבא שלי הינדסנו אותו בצורה לא הגיונית כמעט לתוך שקית אלבד של מחצלת אותה קשרתי בצידו החיצוני של התיק. ההינדוס המופלא הזה כונה הנקניקיה, והשמועה בדברו עשתה לה כנפיים בכל רחבי המחנה, זה היה כמעט מפליא) וואו, חתיכת סוגריים. בכל מקרה, התיישב לידי חייל ממש מסריח, ולפי המדים שהוא לבש הוא בכלל היה טירון, ממה יש לטירונים להסריח? הוא זיין לי את המוח כל הנסיעה. הוא חיכה לגיוס שלו לגולני, בגלל שהוא בעיכוב של חודשיים כי הוא ישב בכלא כי הוא הרביץ לאיזה בחור (!), ושהוא עושה טירונות 02 בינתיים. הוא דיבר בהתחלה על עספור, ואז שאל אותי אילו ערוצים אני אוהבת לראות בטלוויזיה. ידעתי שזה יהיה דבילי לומר, אבל אמרתי את האמת: אמרתי שאני לא רואה כמעט כלום חוץ מערוץ 8, נשיונל ג'אוגרפיק וערוץ ההיסטוריה, וכל מיני דברים שיש בויאודי. הוא הגיב, איך, לא בקריאות "אוהו! אשכנזייה כבדה! חינוך קשה בבית! רגל קרושה!" לא היה לי כוח להתווכח איתו, גם בגלל שישנתי בערך שעתיים בלילה, וגם בגלל שסביר להניח, כפי שאבא שלי אמר, "הוא יגיע למכון כושר שמשון ואני אגיע למכון ויצמן". חחח, אמא שלי אמרה אחר כך, "נו בטח, הצנחנים הולכים הביתה, גולני הולכים הבית". מבדר קמעה.

בכל מקרה, כעבור שעה ומשהו ירדתי ברחוב ארלוזורוב, כולי מסריחה, מגעילה, מלאה בצמחיה שדבקה בבגדי ופורחת, ועשיתי את דרכי לתחנת הרכבת. בשעה עשרה לשתים עשרה עליתי על הרכבת. הגעתי לעיר בשתים עשרה ורבע בערך. כשהגעתי הביתה קיבלתי את האימייל המבאס שהודיע לי שאת המיון האחרון לא צלחתי ושלא אסע למשלחת של סידס אוף פיס בקיץ. למעשה זה לא כל כך מזיז לי לאור האנשים שהיו בסמינר ביפו, שרובם המוחץ היה ממש ממש לא לטעמי. לפחות אני אוכל לעבוד בקיץ. שויין

בכל אופן, ישנתי שעתיים בתקווה שמשהו בפריחה שלי ישתפר, מה שלא קרה, אז לקחו אותי למר"ם בקופת חולים. רופא רוסי ביקש ממני להפשיל את המכנסיים, מה שהיה מצב לא כל כך נעים, הוא הסתכל ואמר שזה באמת אלרגי ושעד החתונה זה יעבור. הוא רשם לי כדורים ושלח אותי לסופר פארם, ממנו יצאתי עם תרופות ובליסטקס לשפתיים - המקום היחיד בו נשרפתי בטיול הזה! קבעתי לעצמי חוק ברזל בטיו, שישנם שני דברים שאסור לעשות: אסור להישרף! אסור להתייבש! שניהם נאמרים בטון תקיף ומטופלים בדקדקנות רבה. באמת! מרחתי את עצמי בערך כל עשר דקות והלכתי עם בקבוק המים הענק שלי ביד (דבר זה בצירוף יתר הכליות שלי הביא אותי למצב של להשתין בדרך בערך אחת לחצי שעה. מה לעשות, לא יכולתי לעמוד בזה, שכן להשתין בטבע זה כיף פי שבע! אבל להשתין במוצאות זה כיף הרבה פחות).

יהיה בסדר, איי גס

נועה