אז למה בעצם כל כך אכפת לי?

כשהייתי יותר קטנה הייתה בערוץ הילדים שנקראה "חייה של טרייסי ביקר" או משהו כזה, על ילדה בריטית עם ביצים רציניות מאד בבית יתומים. היתה שם איזו אפיזודה אחת שזכורה לי במיוחד, קטע שבו היא אמרה לכולם מה היא חושבת עליהם וכולם אמרו לה בדיוק מה שהם חושבים עליה. דימיתי את עצמי בסיטואציה הזאת מאות אם לא אלפי פעמים. הלוואי שכל השכבה שלי היתה עושה מעגל סביבי והם היו מתחילים לצרוח עלי את כל מה שיש להם להגיד. אבל תכלס, מה יש להם להגיד? לא לקחתי חלק כל כך רציני בהתהוות ובמיצוק של השכבה הזאת. גם עכשיו אני לא בדיוק משתלבת, ואני גם לא בטוחה שזה כל כך חסר לי, למען האמת. יש לי את החברים שלי ואת המקומות שלי ואני בדרך כלל מעדיפה להיות בסנטדביי בביתספר. ובכל זאת, מסתבר שעם כמה שניסיתי להיבלע ולא להתבלט, זה לא מצליח. אני מושכת אש כמו שחרא מושך זבובים, בחיי. הקטע שבאמת מרגיז אותי הוא שאנשים חושבים שאני לא מבינה מהחיים שלי ושאני לא רואה ולא שומעת מה שהולך מסביבי, וגם אם אני כן אז אני מטומטמת מדי בשביל להבין. אנשים מדברים עלי חופשי מאחורי הגב, ובאמת שדברים מכוערים. ולא משנה כמה הם ירימו את הכתפיים לכיוון האוזן וירטנו ויקללו ויגידו שזה לא נכון, ושוב, שאני סתם מטומטמת, אני יודעת מצויין, וגם הם יודעים, שזה גוש רירי של קינאה שתקוע בגרון של כל מיני אנשים מסויימים. אין בעיה, Talk shit as much as you want.

It's the shit about you that I don't give.

אז למה בעצם כל כך אכפת לי?

נועה (היום בערב אצל כרם ברוך השם אמן סלה! הידעתם שהפט שופ בויז באים לארץ?)

עריכה

סוווווווווווווושיפה דפרקציווווווווווווונם נו סטראם

עריכה

קנלי היא הדבר הכי מעצבן והכי מטומטם והכי אהעההאהעאה בתולדות פרוייקט מסלול. היא אפילו יותר מעצבנת מבליינלישס.

אם שגיב ידע מזה הוא יהרוג אותי, אבל אני יושבת ומכרסמת פה את הכנף של הדרקון האדום מהדיסנט שהוא שכר מטקטיקה. השתחררתי מביתספר ארבע שעות לפני הזמן ועכשיו אני יושבת כאן וכתבת את הפוסט הזה. נתקפתי חשק עז לכתוב משהו קצת אישי.

טוב, הנה, חזרתי. התחלתי את הפוסט הזה בשתים עשרה שלושים וחמש ועכשיו השעה היא שתים עשרה חמישים ושלוש. עשיתי משהו מאד לא קונבנציונאלי שלא עשיתי אף פעם, זה מאד לא אני. הפעלתי את המערכת בפול ווליום ויצאתי למרפסת לשמוע איך זה מרגיש. אני לא יודעת. היה איזה קטע באמלי שהמספר אמר ש"החיים נראו לאמלי כל כך פשוטים ושקופים פתאום". טְרַנְסְפֶּרַנְט, בהגייה צרפתית כזו שיש בסרטים צרפתיים על אנשים צרפתים. אני לא יודעת אם החיים פשוטים ושקופים, זה תלוי בשעה ובמצב הרוח. האם יש לפוסט הזה פואנטה? אולי היא תיברא איפשהו בהמשך, בינתיים אני פשוט אמשיך לכתוב ואראה מה יצא לי.

אני עוד אגמור לכתוב על הדיסקוגרפיה הטורית מתישהו. אני לא יודעת מתי המתישהו הזה יהיה, אולי כשיהיה לי כוח כמו שהיה לי ביום שבת. או שישי? מתי כתבתי את הפוסט הזה? אין לי כוח לגלול את העכבר למטה ולראות מתי כתבתי אותו. נראה לי שאני בכלל לא ארים את העיניים שלי מהמקלדת לארוך כל הפוסט הזה, שכנראה באמת לא תהיה לו פואנטה.

שיט, הרמתי.

אין לזה פואנטה בכלל.

גם לא תהיה, מהטעם הפשוט שהכל באמת באמת בסדר ואין לי כל כך מה לכתובץ מספר הכניסות ירד סהתאם, החיים שלי נהיים משעממים כאלה. אין ממש טעם לכתוב על הריבים של השבתות האחרונות ועל כל מה שחרא כי אין לי שום עניין בביאוס עצמי כרגע, אולי כשאני אהיה במצב סחי בחמש בבוקר, שוב, מתישהו, יהיה לי כוח להוציא את כל הקישקעס המשפחתיים החוצה. עזבו משפחתיים. את הקישקעס שלי ביחס לקישקעס המשפחתיים. קישקעס. קישקעס. אחלה מילה. קישקעס. May the kishke be with you. קישקע. קישקע.

רוצים לשמוע שיר יפה?

לרגל העבודה של יום ירושלים וזה החלטתי לצפות בשני סרטים שירושלים מופיעה בהם בפאזות שונות לחלוטין מאחד לאחד; איזה סרט עם אנטוניו בנדרס בתור כומר, ומישהו לרוץ איתו. ראשון צפיתי במישהו לרוץ איתו שאפשר לומר עליו הרבה דברים שיסתכמו במינוח מטלטל. זה בעיקר סרט מטלטל. אחר כך התקשרתי לכרם כמה פעמים והוא לא ענה. ממש כשכבר התחלתי לחפש את התנוחה בנוח במיטה הוא שלח לי סמס "ערה?" ששימח אותי. התקשרתי אליו.

"נועה, את לא מאמינה. ראית את הנושא החם בישראבלוג?"

- "לא, מה זה?"

"הנושא הוא אבא. אני מגיע הביתה באחת עשרה ומתיישב ומתחיל לכתוב. אני שומע אותו נוחר מהחדר ויושב עם דמעות בעיניים, כותב הקדמה, ואז פתאום הוא נכנס בדלת, 'מה נשמע, כרם?' איך קפצתי עליו, חיבקתי אותו... ודיברנו איזה חצי שעה אחר כך. אני אומר לך נועה, דברים כאלה לא קורים, זה... זה על אנושי.."

מאוחר יותר באותה השיחה אמרתי לכרם שהוא האהבה של החיים שלי. והתכוונתי לזה, התכוונתי. אני חושבת שבחצי שעה הזאת שידברנו אמרתי לו שאני אוהבת אותו מספר תלת ספרתי של פעמים. הכוח של הצירוף הזה מוגבל, אני אוהבת אותך, מהטעם הפשוט שבשלב מסויים להגיד שאני אוהבת אותך זה כבר לא מספיק. לפעמים יש לי קטעים שמתחשק לי להתחיל בליהוגי אהבה ביאליקיים גדולים מהחיים, ואז אני נבהלת מעצמי.

כשאתה חולה וצהוב, והשפתיים שלך נפוחות והאף אדום, כשאתה מקנח את האף, כשאתה עצוב, כשאתה צוחק, עם הפרצוף המתבייש, כשאתה ישן, כשאתה סתם עייף, כשאתה בוכה, כשאני משחקת לך בשיער, כשאתה דוחף אותי קצת במכונית בדרך מהבית שלי לרכבת, כדי שאני אחזיק לך את היד, כשאני מנשקת לך את הלחי, והגומות שלך, והזקן המכוער שלך, והידים המעוותות והציפורנים הכסוסות, וכשאתה מנשק אותי, וכשאני מחבקת אותך, וכשאנחנו רואים סרט, וכשאנחנו שומעים מוזיקה, והפנים שלך בצדודית, ויערות העד על הרגליים שלך, והזיפים שהפסקת לגלח רק לכבודי, ואוף מונטראל, ופריזפופ, ורוק של כושים. אני אוהבת אותך.

אני כל כך אוהבת אותך, יא רבנן! אין לך מושג קלוש אפילו.

אני מתחילה להתגעגע אליך כבר ברגע שאני יוצאת מתחנת הרכבת. וכשמשעמם אני חושבת עליך, וכשלא משעמם אני חושבת עליך, ובודקת כל הזמן את הפלאפון לראות אם הגיע משהו ממך ואז מחייכת כמו מטומטמת. אתה עושה אותי מאושרת, אפילו אם רק למעט זמן.

אני אוהבת אותך.

גם אנחנו עשינו כזה פעם! ויהיהי! *התלהבות*

מישהו מוכרח לקנות לי ליום הולדת עותק של פרחים בעליית הגג.

נועה

מיירה אלן איימוס נולדה ב-22 באוגוסט (היא וענת חולקות יום הולדת!)  בשנת 63', בניוטון שבצפון קרוליינה. בגיל שנתיים המשפחה עברה לבולטימור, מרילנד, שם התחילה מיירה אלן לנגן בפנסתר. מאז היא לא הפסיקה. היא התגלתה כפסנתרנית מחוננת (בסביבות גיל 15, הקונסרבטוריון העירוני לא הסכים לקבל אותה מפני שחיברה יצירה "רדיקלית מדי") בגיל חמש החלה לחבר יצירות בעצמה, ובגיל תשע כבר התחילה להוסיף מילים לשירים שחיברה.

ממש לא מזמן, בתשעה עשר באפריל, יצא אלבומה העשירי, Abnormally Attracted To Sin, ולכן החלטתי לעשות כבוד לזמרת שפחות אותי יותר גידלה אותי מבחינת מוזיקה בארבע-חמש השנים האחרונות. טורי איימוס היא הזמרת הכי אהובה עלי אי פעם, היא אי יציב בסחרחרה של הפלייליסט שלי.

לפני שהתחילה להקליט אלבומי סולו, טורי איימוס הייתה חלק מלהקת אינדי סינתפופ אייטיזית שכונתה Y Kant Tori Read. ההרכב המקורי כלל בין השאר, את מאט סורום וסטיב קייטון, מאוחר יותר בגאנז אנד רוזס. הלהקה הוציאה אלבום אחד שלפי בקשה של טורי הופסק ייצורו, ובצדק. לא פיספסתם כלום, ידידי.

בשנת 1992 - הפריצה הגדולה. האלבום הראשון של טורי איימוס, Little Earhquakes, יוצא לאוויר העולם חי ובועט. בטראק הראשון מופיע הסינגל שהכניס אותה לתודעה, Crucify. זה לא בדיוק סינגל רדיו טיפוסי. בסך הכל לפי דעתי מדובר בשיר די כועס שיש לו הרבה מה לטיח בכל מה שמסביב. באלוהים, בישו, where are those angels when you need them? לשיר הזה צולם קליפ שהופיע באוסף Tales Of A Librarian. בקליפ יש שתי טוריות שרות ביחד וטורי מתרחצת באמבטיה מלאה עם שמלה. ממש מקסים. ד"א, קרוסיפיי קיבל קאבר ע"י הסולנית של וית'ין טמפטיישן. השיר הבא, Girl, הוא די ברוטאלי. הפסנתר הנעים ברקע לאורך הבית מתחלף לכינורות דרמטיים בפיזמון ובבית השלישי. טורי מעולם לא הסבירה מה פירוש השיר הזה. לא באמת ברור מה קורה שם, אבל מתוארת מערכת יחסים כוחנית מאד בין אנשים, לאותה גרל. יש אנשים שמפרשים את השיר כאונס קבוצתי או כקבוצה של אנשים שמחזיקים את אותה גרל כשפחת מין. יש שחושבים שמדובר כאן על מישהי שהיא באמת מאד מסורה ואכפתית על אף שלפעמים נמאס לה מכל זה, למרות שהיא לא רוצה לאכזב את אלה שחשובים לה. יש אנשים אקסטרימיסטים שטוענים שהשיר מתאר תשוקות לסביות חבויות של בחורה בבחורה אחרת, הטרוסקסואלית. Who knows... השיר הבא, Silent All These Years, שיצא גם הוא כסינגל. הוא נכתב בתקופה ההפוכה של טורי אחרי הכישלון (שוב, בצדק) של וויי קנט טורי ריד. בVH1 סטוריטלרז שלה טורי סיפרה שהיא השמיעה כמה דמואים שלה למפיק של האלבום, אריק רוסה, וכשהוא שמע את סיילנט אול דיז יירז הוא אמר: "יצאת מדעתך. זה סיפור החיים שלך!" ולכן טורי החליטה לשמור אותו. טראק מספר ארבע, Precious Things. שיר מאד כוחני, אפילו יותר כוחני מגרל. השיר מתאר קצת על איך זה להיות הברווזון המכוער בבית הספר. הקליימקס הלירי של השיר הוא בשורה So you can make me cum, that doesn't make you Jesus. חד עד כאב. אני יכולה, באופן אישי, להזדהות עם השיר הזה מאד. אני חושבת שהמון אנשים חוץ ממני מסוגלים גם כן. ולו רק בגלל שהוא פשוט מדהים. ואז מגיח לו Winter. היו תקופות כל כך קפואות בחיים שלי, שבהן השיר הזה היה הפסקול של הכל. אני כל פעם רואה אותו בקונוטציה אחרת, פשוט מאחר והוא כל כך, כל כך עמוק, עמוק עד לטבוע. אני לא חושבת שיש עוד הרבה זמרות בחזית הסינגר-סונגרייטרים שמסוגלות לחבר שירים שבבסיסם הם דביקים מאד, ולעשות מהם משהו כל כך עדין ויפה. השיר מספר על מערכת יחסים של אב ובת. הבת מתקשה מאד להיפרד מאבא שלה, ואילו הוא רוצה שהיא תשחרר מזה ותהיה אדם עצמאי. When you're gonna make up your mind? when you're gonna love you as much as I do? שואל האב. מתי תהיי של עצמך? Things are gonna change so fast... הוא ממשיך. All the white horses are still in bed, עונה הבת שמתעקשת על זה ששום נסיך לא יהיה לה חוץ מאבא. I tell you that I'll always want you near, והאבא עונה בעדינות, Things change, my dear.

Hair is gray and the fires are burning

so many dreams on the shelf...

You say, I wanted you to be proud

I always wanted that myself...

בכיתי בפעם הראשונה ששמעתי אותו, בחיי. אפשר לתת לו כל כך הרבה אינטרפנטציות, למרות שזו האחת שהכי מתבקשת. ועכשיו, כדי לצאת מהעצב המהורהר של ווינטר, מגיע Happy Phantom. זה שיר הלל למוות, אבל בדרך המצחיקה הזאת של טורי לגשת לנושא די כבד. היא חושבת שרק במוות היא תהיה באמת חופשיה מכל הנורמות שכבלו אותה כשהייתה בחיים. יש אנשים שבטוחים שיש כאן רפסרנס לפנטום האופרה, אבל אין טעם להיכנס לזה מהטעם הפשוט שפנטום האופרה לא מעניין. בכלל, הרבה מהשירים של טורי עמוסים באזכורים חיצוניים. נגיד בפרשס ת'ינגז מוזכרים הניין אינץ' ניילז, שכן טורי מקושרת לטרנט איכשהו. ככה או ככה, לא כל כך הצלחתי להבין את הקשר לשיר עצמו. בכל אופן, זה שם, זה קיים. מאוחר יותר יש עוד, גם בסקרלטס ווק ואמריקן דול פוסה, אבל אני לא אכנס לזה עכשיו. בחזרה, להאפי פנטום. באמת, מדובר בשיר קטן ושמח על המוות, את האופל האמיתי היא משאירה לטראק האחרון. Woohoo! It's time to be a ghost!

השיר השביעי, China. בשיר הזה טורי לוקחת לוקחת איזכורים ישירים מאד מסין, כולל האינטרו של השיר שהוא התחלה של ריטואל עתיק. יכול להיות שהשיר הזה מתאר מערכת יחסים בינה לבין גבר שלא רוצה, או לא מסוגל, להרגיש קרוב אליה. אחרי הפרידה הקודמת שלי הרגשתי שאני מאד מתחברת לשיר הזה, כי אני רואה את השם של החבר הקודם שלי בכל שורה שלו. אפשר גם לראות את השיר כשיר כמיהה של בחורה אל מישהו שאף פעם לא יהיה שלה. בטראק השמיני מופיעה היציאה הכי צינית באלבום, ולפרקים השיר האהוב עלי. בכל אופן, הוא בלי ספק אחד השירים שאני הכי אוהבת בעולם, וזה איך לא, Leather. לשיר הזה מעולם לא היתה אינטרפנטציה ברורה והדעות עדיין מאד חלוקות לגביו. לדעתי, השיר הזה מדבר על אישה חזקה שנבגדה על ידי הגבר שלה, ועכשיו היא עוזבת אותו בהפגנתיות, לא לפני שהיא נושאת את המונולוג הציני והארסי שלה בפניה אליו, כדי להוכיח לו כמה שהוא אידיוט ולא שווה כלום, ואולי גם על איך שהוא ניצל אותה, הבן זונה, ועל היא שמדברת עם עצמה ומנסה להסביר לעצמה למה היא מרגישה חרא (Oh god, could it be the weather?) בבית האחרון טורי שרה, I almost ran over an angel. He had a nice big fat cigar: את שורת הסיגר טורי שרה, בגאוניותה, כאילו שהיא מחזיקה סיגר שמן בין שינייה באחת מזוויות הפה. גאוני.

שיר שמונה הוא שיר מתיש ומבלבל. הוא ממשיך את הקו היפה של ווינטר. זה ידוע שטורי איימוס היתה, ועודה, מאד קשורה להורים ולאחים שלה. ווינטר הוא שיר פרידה מאביה, ומאת'ר הוא ללא ספק שיר פרידה מאמה. העלמה טורי רוצה לעזוב את הבית על אף שהיא עדיין מפחדת. יכול להיות שהיא רוצה לעזוב כדי להגשים את החלום שלה להיות רקדנית כפי שמוזכר כמה פעמים בשיר, ליטרלי. לדעתי האישית, ולא יכול להיות אחרת: זה שיר על בחורה שמתחתנת. He's gonna change my name...

אני חושבת שהריקוד בשיר הזה מסמל את הנישואין. היא היסטרית ולא יודעת מה לעשות. היא פוחדת והוזה. היא מתחננת בשיר, אולי בפני אמה באמת, שתשאיר את הדלת פתוחה בשבילה, כדי שיהיה לה לאן לחזור. Somebody leave the light on... just in case I like the dancing, I can remember where I come from... בשורה האחרונה של השיר, שוב אזכור חיצוני. Breadcrumbs lost under the snow. הנזל וגרטל פיזרו ביער פירורי לחם כדי שלא תאבד דרכים הביתה. הכלה הצעירה איבדה את דרכה הביתה, פירורי הלחם שלה קבורים מתחת לשלג. התוכנית נכשלה. זה פשוט שיר עצוב. וכל כך, כל כך יפה.

השיר התשיעי, Tear In Your Hand, הוא שיר על בחורה שבן הזוג שלה נפרד ממנה ותירץ את זה בתירוץ עלוב, למרות שהיא חושבת שזה בגלל בחורה אחרת. היא חושבת שיש בה יותר ממה שהוא הספיק לראות וכי עצוב על עזיבתו מאחר ועוד יש לה רגשות כלפיו לקראת סוף השיר היא משלימה עם הפרידה ואומרצ שאולי זה באמת הזמן להגיד שלום. שיר עם המון משמעות, בלי ספק.

והנה גלשנו לנו עד Me And A Gun. שיר מזעזע ומחריד. בשנת 1985, עוד בימי וויי קנט טורי ריד, אחרי הופעה בבר לילה אחד, היא נתנה טרמפ הביתה לאחד מהאורחי הבר הקבועים. הוא אנס אותה במכונית. השיר הזה מגולל בצורה מזעזעת ולפרטי פרטים את כל מה שעובר לה בראש, עבר לה בראש, מה שקרה שם, בעירבוביה אחת גדולה. הוא מדהים וקשה, ושובר את הלב. אין טעם לכתוב עליו עוד. פשוט תשמעו אותו בעצמכם.

והשיר האחרון, Little Earthquakes. אפל ומהורהר. זה שיר פילוסופי מטאפורי מאד על הדפקטים הקטנים של החיים ועל כמה שדברים קטנים מטלטלים אותנו. יכול להיות שזה על ריבים קטנים בין שני אנשים, לא בהכרח בקשר רומנטי. הריבים שמתחרטים על שהתחלנו אותם, והריבים שבקלות יכולים היו להימנע. הם לא גורמים למערכת היחסים להסתיים, אלא רק להביא אותך להבנה של עד כמה קרובים אתם וכמה בקלות זה יכול להסתיים.

יצאתי סיילנט אול דיז יירז בקוויז בפייסבוק.

הנה תראו איזה ביצוע יפה.

[

זה ללא ספק אלבום בכורה פשוט מדהים. אני חושבת שאני אמשיך את הפוסט הזה ואסיים לתעד ולתאר ולהאדיר את כל תשעת האלבומים האחרים, שהם מדהימים אחד אחד.

נועה

אבא, אמא ואחותי, מעין, בת ארבע, נוסעים במכונית. אבא חונה באדום לבן והולך לקנות פיצה. אמא ומעין נשארות באוטו.

מעין: אמא, למה נשארנו באוטו?
אמא: אבא חנה במקום שאסור לחנות בו, ואנחנו נשארות באוטו כדי שאם יבוא שוטר נוכל להזיז את המכונית מהר-מהר לפני שנקבל קנס.

מעין: מה זה קנס?
אמא: כששוטר לוקח כסף כשעושים משהו שאסור, קוראים לזה קנס.

מעין: מה שוטר עושה?
אמא: הוא שומר שאנשים לא יעשו דברים שאסור.
מעין: אתם עושים דברים שאסור?
אמא: לא.

מעין: אז למה אבא חנה במקום שאסור לחנות בו?

לאמא לא נשאר מה להגיד.

אני לא יודעת מה לכתוב. הכל נראה אותו הדבר. הבוקר עברו לי בראש הגיגים מפה עד להודעה חדשה וחשבתי כבר לכתוב בילבול מוח רציני כפי שחלק מכם נהנים לקרוא, אבל בסופו של דבר יוצא שאני מותשת מהבלוג הזה במידת מה, ואולי כשתסתיימנה הבחינות החשק שלי יתחדש כשהיה בחודשים שקדמו לכן.

אחת לשבוע בממוצע אני וכרם רבים. אנחנו מחליפים כל פעם את התפקידים, פעם אני נעלבת ופעם הוא נעלב, אני והוא ושוב. ולי זה קצת נמאס. הפעם זה תורו להעלב. אני מקווה שזה יעבור לנו, שוב, כשתסתיימנה הבחינוץ, בעזרת השם, יא רבנן.

אני אוהבת אותו, אני אוהבת אותךָ יותר מדי בשביל שהדברים האלה יתקלקלו, נכון? אני באמת באמת אוהבת אותך. עם כל מה שיש לך וכשאין לך כלום, מה שאתה ומי שאתה ומה שתהיה וכל מה שמשתמע מזה. לשים תמונה? זה רעיון טוב? שובר לבבות משהו? אני לא ממש יודעת.

אני רק יודעת שאני בעיקר מדברת שטיות

נ'

עריכה

עזבו

האמת היא שההרגשה הכללית היא פשוט מחורבנת

crappy, shitty, louzy

name it yourself

ואני מקלקלת כל מה שאני נוגעת בו

ושומעת מוזיקה לא מספיק מגוונת.

"משיקגו עד זאפה, אני רוצה את הכל"

רשימת הרצונות החדשה והרשמית שלי, בכל החומרי והדרוש.

- סנדלי גלדיאטור מהממים שמצאתי אתמול, 290 שקל.

- מכנסיים קצרים

- חולצות

- גופיות

- חזיות

- עגיל חדש להליקס, 30 שקל

- Abnormally Attracted To Sin

- קומיק אנתולוגיה של טורי איימוס

- סנדלי טבע נאות חדשים, 200 שקל

- חולצה מגניבה אש שראיתי בדנג'י בשביל כרם. 130 שקל

- וייפררז רייבאן. 650 שקל

ג'יז, אני ילדה שיקר לתחזק

ביום שלישי נסעתי לכרם בפעם הראשונה בחיי.

זה היה ביום שלישי וההיי נגרר לי עד עכשיו. אני לא חושבת שהוא, או מישהו, יכול להבין כמה שזה היה משמעותי. זה היה כמו לתקוע דגל על הירח. כל החברים שלו שם באמת ידעו בת כמה אני ולא היה לי שום מעטה מגניבות מדומה להסתתר מאחוריו הפעם. ובכל זאת זה היה בסדר. השתדלתי לא לעשות מעצמי צחוק ונראה לי שבסך הכל די הצלחתי (הצלחתי, נכון?), למרות שהייתי בלחץ מטורף והשתנתי איזה ארבע פעמים באותו ערב. אני שמחה שמצאתי חן בעיני אמא שלך, אתה בטח כבר יודע את זה. אני שמחה שזה היה טוב.

בנסיעה לשם היו כמה שירים ממש יפים ברדיו. היה את שיר של יום חולין ואת יש אי שם והכל כל כך בנאלי ונחמד ולא ציני.

אני שמחה. זאת ההגדרה כאילו.

אני אוהבת אותך.