הגעתי, ביני לבין עצמי, למסקנה שכל אורחות החיים בעידן הפוסט מודרניסטי הופכות את האנשים למנוונים כמו גלמים.

אולי גם אני צריכה לעזוב את פייסבוק, להטיל את המחשב, הטלוויזיה והפלפון אל מחוץ למרפסתי (תוך צעקות בסגנון הווארד ביל) ולהתחיל לנהל חיי אמיש.

רגע, מה?

(שיעשעתי עצמי קלות)

אלוהים ישמור, אור, אתה בחיים שלי בקושי חודשיים ואני ממש לא מבינה איך הצלחתי להתאהב בך ככה. אני מתגעגעת אליך החל מהרגע בו הפנים שלך עוזבות את שדה הראיה שלי, אחרי נשיקה חטופה בתחנת הרכבת.

my mouth is full of secrets that I'm too afraid to tell

my body's full of longing for you to know me well.

אני אוהבת אותך, בכל נים ונים בגוף שלי, בכל קצה סינפסה וקצה ציפורני הבהונות, אני אוהבת אותך.

האם מישהי אי פעם הצליחה לפצח את זה?