הפוסט הקודם היה מאד מכוער. מפתיע שדווקא איליה אמר לי להוריד אותו.

אבל החבר שלי זרק אותי בטלפון.

איפה עובר גבול הטעם הטוב עכשיו?

אני באמת לא מבינה את זה. כלומר, אני מבינה מאיפה בא העלבון ומאיפה באות הטענות כלפי האמירות האלה שהיו באמת בוטות. אבל אני לא מבינה, אחרי קטע כזה אני עוד מחוייבת לאיזה קוד התנהגות מסויים? זה הפסיק להיות סיפור אהבה או משחק של מי שובר למי את הלב יותר חזק, זה משחק של כבוד, לחלוטין. על זה זה עומד. זה רק מוכיח כמה כבוד היה לי בעיני האדם שהייתי איתו ביחד חמישה חודשים וקצת. מעט מאד, מספיק בשביל להיפרד ממני בטלפון. וואו, פאקינג איי זה היה ברוטלי. שלשום היו צרחות, ואז היה בסדר. אתמול לא הצלחתי להפסיק לבכות. ועכשיו בסדר. הוא הרכיב לי ביום שלישי לב מסיכות צבעוניות על לוח המודעות. אתמול בבוקר עמדתי ממררת בבכי ופיזרתי את הסיכות. ביום שלישי הכל היה לא בסדר למרות שזה היה שבוע וחצי ונמצאנו בליבו של טירוף עצבני שלכרם כנראה אזלו הכוחות ורצון לתת עוד הזדמנות. הוא פשוט לא רואה אותנו בקשר יותר, לדבריו. רבאק, כבר דיברנו על מה שנעשה כשנהיה בני שמונים. נצח זה מושג כל כך יחסי...

זה כל כך זה, זה כל כך זהה.

בואנה

אני ממש מתקדמת לאחרונה! I feel so fucking Indie

הם שניים, נארלס בארקלי: אחד כושי שמן שעשה פעם את ליטל סטאר עם קליס. הוא כונה סי לו. השני הוא אחד מאמני המאש אפ הכי טובים שמסתובבים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות כיום. הוא כונה דיינג'ר מאוס והוא הוציא השנה אלבום עם ספרקלהורס. וזה פשוט בן של זונה לפנים.

תנו לי להתלהב

עד שאני סוף סוף יודעת משהו

מסייעת במניעת זיהומים ופטרת בנרתיק.

שלומי שבן.

ערב לזכרי, שנה למותי.

את לא בוכה, אולי קצת חיוורת.

בקונסרבטוריון הישראלי,

תזמורת בשחור לבן מיד תנגן.

אני נראה נחמד בשני ציורי שמן.

עשו אותי יפה יפה, כמעט לא אני.

זה ערב לזכרי, זה ערב לזכרי,

זה ערב ואת לא איתי.

ערב לזכרי, ניגון אחרון.

האורות עולים, את קמה ללכת.

מישהו ישאל אם בא לך לשתות.

הוא יאמר לך: "את צריכה להמשיך לחיות".

והוא ינחם, והוא ילטף חרש,

והוא ינשק ממך את כל הכאב.

זה ערב לזכרך בעצם.

זה ערב ואני אוהב.

זה ערב לזכרך, זה ערב לזכרי

זה ערב ואת לא שלי.

כמעט.

כפי שאמרתי לכרם, אני על הקשקש מלהתחרפן. יש כמה צירים שהחיים שלי עומדים עליהם ואם אחד מתפרק כל השאר כורעים תחת הנטל.

יש לי בעוד ארבעה ימים יום הולדת. שמח זה לא, יותר לכיוון של בא לי לבכות.

מחר בלילה אני אמריא לי לכיוון רומא (שבכלל לא נמצאת ביוון) לארבעה ימים נוספים שבהם אני לא אפגין את כישורי המשחק הפיקטיביים בשיעורי ספרות, פיקטיבית אף היא, גם כשהם בכלל לא שלי. יש לי כאב ראש היסטרי ועייפות בלתי נדלית, הציונים שלי טובים ובכל זאת לא מספיק, והכל כל כך ספוגי כאילו זה עתה השתחרר מקפיציה של איזו תבנית פלא. מי כמוני אוהב מסיבות טאפרוור

אני מדברת שטויות. התגעגעתם אלי?

אני כל כך רוצה שהכל יגמר כבר, זה מרגיש כמו להיות לכודה בין שערות של מברשת שינייים. הייתי ביום שבת בטיול ונתקפתי עצבות עזה לפרקים. אלה לא דברים שצריכים לקרות בטיולים, אוף. מברשת שיניים אה? אני מבלה את זמני בלצייר בצורה רפטטיבית וממוכנת משה צורות שחוזרות על עצמן בגדלים משתנים על חתיכות נייר שאני מוצאת על השולחן. זה לא כל כך קור רוח, זה יותר כמו אפאתיות. אני לא בטוחה מה עובר עלי.

כרם דואג. כרם דואג?

אני אוהבת את כרם.

כלום לא עצוב.

נועה