ולפעמים זה מרגיש לי

כאילו אני לא מספיקה.

לא מספיקה לאנשים, לא מספיקה לעצמי.

לא מספיק חכמה, ולא מספיק עמוקה, ולא מספיק פופולרית, ולא מספיק פלצנית, ולא מספיק קשה, ולא מספיק רכרוכית, ולא מספיק יציבה, ולא מספיק אדישה, ולא מספיק פעילה, ולא מספיק ולא מספיק ולא מספיק.

אפילו בישרא אני לא מספיקה. מעטים הבלוגים שאנשים באמת כותבים בהם על החיים שלהם. כולם נורא עמוקים כאן. כותבים הגיגים במילים פואטיות ומחברים משפטים שנשמעים כל כך גבוהים, כל כך גבוהים שבקושי תופסים את הפואנטה ההו-כה-חכמה ואלוהית. או שבעצם אני לא מספיק חכמה בשביל להבין.

לכולם כאן יש אג'נדה חולמנית, אוטופית וקרה. או שאולי אני לא חכמה מספיק ומתוחכמת מספיק בשביל להבין.

אני מסתכלת על כולם כאן מלמטה. או שאולי זה הפוך, או שבכלל אני רוצה סתם ללטף את האגו שלי, שגם הוא לא מספיק, כנראה.

אבל מעל הכל,

מרוב שאנשים מיוחדים כאן

מיוחד כבר הפסיק להיות מיוחד.

אנשים מסתובבים עם עיניים כבויות.

התלהבות זה לא טוב מספיק.

ושמחה אמיתית זה לא מספיק.

לכל בדיחה צריך להיות פאנצ'ליין תל אביבי הארדקור מתוחכם. שום דבר הוא לא סתם מצחיק, או סתם משמח. שום דבר לא מספיק.

שום דבר לא מספיק

בי או בכם? לי או לכם?

נועה.

כל מה שכתבתי בפוסט ההוא כבר מיטשטש.

ביום חמישי בבוקר בבוקר הפכתי את כל הבית כדי שהוא יראה נורמלי כשהוא בא. פיזרתי כביסה וקיפלתי גרביים ותחתונים והשקיתי את העציצים והחלפתי מצעים. טוב, כל אלה ממילא היו צריכים להיעשות מתישהו, ופשוט די חיפשתי אך להעביר את הזמן בבוקר לפני שהייתי צריכה לקפץ לי את הרכבת כדי לפגוש אותו. הספקתי גם לראות את הפרק השלישי של רד בנד, שהפעם לא טרחתי לצפות בו בבוקר יציאתו.

אוקיי, תקשיבו, אני כל כך שונאת את מכון ויצמן. גטו של מדענים. ירוק ויפה ומטופח ועשיר ומשכיל, אבל גטו. אתה צריך מפתח אפילו בשביל לצאת! יחסית לגוף ציבורי ההתנהלות שלו היא בגדר השערוריה. הייתי צריכה לתרץ את כניסתי לשומר שישב בכניסה. אמרתי לו שאני הולכת להביא מפתחות ששכחתי אצל חברה שגרה במכון, או משהו. נכנסתי. חצי מהמדרכה שם היתה חפורה החוצה, לא ידעתי שזה כל כך מורכב להחליף את הצנרת. נראה לי שהרסו את מדרשת פיינברג, אני תוהה אם יהיה לי איפה ללמוד שנה הבאה. בסופו של דבר הגעתי לרכבת ופגשתי אותו. דביק.

הלכנו אלי. ראינו את שמש נצחית בראש צלול, כלומר, הסרט הכי טוב שאי פעם נעשה. ישבנו אחד בתוך השני כאילו שהיה קר ולמרות שהזענו בטירוף. והתנשקנו בין ההפסקות של המשפטים וצחקנו כמו מפגרים בחלק מהקטעים. ופשוט היה לי טוב. באמת שהיה לי טוב. והתלות הזאת כבר יורדת לי.

אחרי ארבעה ימים נפגשנו שוב בת"א. והיה... נחמד. טוב, יותר מנחמד, אבל בכללי, כן.

פשוט טוב לי איתו. פשוט טוב לי.

ואנחנו מתחילים לקבל צורה ומערכת היחסים מתייצבת.

אז אני שמחה. כן, שמחה זה אחלה מינוח. שמחה.

נועה.

מחקתי את הפוסט הזה כי אני חושבת שזו ירידה ברמה שלי.

אני מרשה לעצמי לתפוס עליך תחת, פשוט כי ככה זה אמור להיות ביחס למצבך.

ליעד אמר שהוא מרחם עליך. גם אני מתחילה.

תשעה - מי גבר?

תשעה! אני גבר!

תשעה כדורי חשמל!

שמונה מנורות לבה!

שבע חרבות!

שישה דגלי ספינות!

חמישה מצית ענק!

ארבעה רדיו-שעון!

שלושה ארנק מעור!

שני לוחות שחמט!

אחד מתקן סיכות!!!

מכניס ת'יד

יוצאת צורה

של יד שלך

בצד שני!

כל הכבוד'ך - איזה גבר!

חזרתי!

ולהלן סיכום לארבעת הימים המוזרים, המצחיקים, המטורפים, המשביזים ומדהימים שעברתי בשבוע האחרון:

- חלק א'. אם אני אפרסם מה קרה בכל יום זה יהיה פוסט באורך של מלחמה ושלום, אז אני פשוט אפרק את זה לפי ימים. -

יום רביעי, ה - 13.8

ביום רביעי בבוקר סיימתי את האריזות האחרונות לקראת הטיול ואבא הקפיץ אותי לקן. ברגע האחרון החלטתי לקחת את ההחלטה הכה חכמה להביא לטיול את המחצלת שהיתה לנו בבגאז' של האוטו, דבר שהתברר, בסוף הטיול, כשימושי במיוחד.

על הבטונדה בכניסה של הקן ישבו אן ומאיה. מאיה נראתה קצת, קצת הרבה, מדופרסת, ואן לא היתה בבגדים של טיול. מתברר שמה שיש לאן ברגל ועוד איזו דלקת נוספת שאני לא זוכרת מה היא היתה והעובדה שאן על אנטיביוטיקה מנעו מההורים שלה להניח לה לצאת לטיול. היא בכל זאת באה בבוקר לקן והביאה לנו עוגיות, והיתה נחמדה (לשם שינוי: ביום שלפני כן הרוסיה הקטנה באה לנקות לנו את הבית ואני חיפשתי מקלט מדיני בין כל החברים העסוקים שלי. שאלתי את אן מה היא עושה והיא אמרה שהיא מסתפרת, אז בסופו של דבר מצאתי סיבה לנסוע אליה למספרה - לקחת כסף בשביל קניות האוכל שהתבצעו מאוחר יותר באותו יום. היו איתה גם מאיה וקארין שחזרו איתה הביתה אחר כך ובגלל שאני הייתי צריכה מקום להיות בו עד שהרוסיה הקטנה תלך, שאלתי אם אני יכולה להישאר אצלה גם. כשהגענו לבית שלה שאלתי אם יש בסביבה איזשהו עמוד שאפשר לקשור אליו את האופניים. היא אמרה לי 'רגע רגע רגע רגע', נכנסה למעלית והשאירה אותי בחוץ. אני כבר מפסח לא בדיוק בקשר איתה, וכשאני כן מנסה ליצור איזושהי אינטרקציה היא בתכלס מזכירה לי למה אני באמת לא מפסידה שום דבר כשאני לא בקשר איתה. שיש, זה היה חתיכת טקסט-בתוך-סוגריים.) הבנים גם באו בשלב מסויים וארזנו את האוכל שאני, מעין וליעד קנינו ביום שלישי בערב בסופר הכי מגעיל ברחובות, חחח, רחובותים - נחשו איזה. חילקנו את כמות האוכל הממש ממש מסיבית שנקנתה בשביל הטיול לפי ימים, וכל יום נארז בתוך ארגז גדול וכבד שנכרך בחוטי תמה. ככה זה נמשך בערך עד עשר, עד שהגיע איש צוות טכני והודיע שהאוטובוס שלנו הגיע. אגב, אנחנו הקן שיצא עם הכי הרבה אנשים לטיול הזה - שתי קבוצות כמעט שלמות לגמרי יצאו לטיול הזה, + שתי מד"ציות + קומונריות, ככה שבסך הכל יצאנו שבעהעשר אנשים (!!!).הפעם לא היה לנו אוטובוס משל עצמנו. חלקנו אותו עם החמודים מצפית (שכדי לקרוא את הסיפורים הפרועיםאיתם תצטרכו באמת להמשיך לקרוא עד סוף הפוסט הזה...) ועם בהמות מקן מעלה הבשור. הייתי סופר-סופר אנרגטית בבוקר כך ששרנו כל הדרך עד החניה הראשונה, במצפה הראל. למישהו היתה יציאה רצינית ביותר באמצע הנסיעה, איתן, No offense: "לא באמת נראה לי שלאיתן יש משהו בחיים חוץ משתי הבנות האלה וליקי הכלבה שלו. בעצם, יש לו בעיקר את הכלבה שלו. הם המציאו את המושג דוגי סטייל." סליחה שאין קרדיט, זה היה מצחיק בטירוף אבל אני פשוט לא זוכרת מי אמר את זה >:

נסענו נסענו נסענו ובסופו של דבר האוטובוס עצר בכניסה לאיזו חורשה. ירדנו והתיישבנו על סלעים שנראו מאד מפתים באותו רגע, ומרחנו קרם הגנה בזמן שהעבירו לנו תדריך קצר עם קצת הוראות בנוגע לטיול. אחר כך, עוד נשאר לנו זמן לפני תחילת הטיול עצמו ולכן החלטנו לשחק משחק, יהיי! שיחקנו שוב פעם משחק שבו צריך לגרש את נועה החוצה לעשות משהו ולחכות שהיא תגלה מה זה. אני שונאת את המשחקים האלה! באחת מפעולות ההכנה לטיול שיחקנו משחק כזה והוציאו אותי החוצה. כולם בפנים היו אמורים להגיד דברים והיו אומרים להם אם הם יכולים לצאת לטיול או לא יכולים לצאת לטיול על פי חוקיות מסויימת שאני הייתי צריכה לגלות. אחד לוקח מסור חשמלי, שני לוקח כפית, שלישי לוקח את אוֹרי, וכולם יוצאים לטיול. לא עליתי על זה בסוף. הסקתי כל מיני מסקנות שקשורת לעובדה שמי שיוצא לטיול לא לוקח דברים מרובעים ולא לוקח דברים מקסיקניים חחחחחח (בסוף, אגב, החוקיות היתה שכל מי שיוצא לטיול משכל רגליים בזמן שהוא אומר מה הוא לוקח. לא הייתי שמה לזה לב בחיים אם הם לא היו מגלים לי). בכל מקרה, אחרי האקספוזיציה הקצרה הזאת אני אחזור לסיפור. הוציאו אותי החוצה ואני נעמדתי ליד קן מסויים! קן מאד מסויים! קן מאד מאד מסויים! שם פגשתי בפעם הראשונה בחיי את הירושלמי-ההוא-שמצאתי-בישרא-לפני-חצי-שנה-ומשהו-ולא-יצא-לי-לפגוש-בחיים! זהו כמובן, הילד הידוע בכינויו דור קפלן (הביטוי ידוע בכינויומזכיר לי שיצאתי לטיול עם קידדבג צבאי ששיך לאדיר .ק. אקא אבא שלי, איציק זגורי ואחד הידוע בכינויו דקל 4. סתם אנקדוטה לא שימושית שדי שיעשעה אותי). החזירו אותי למשחק ואני הייתי צריכה לגלות למי יש מים בפה ולמי אין. בסוף של דבר, לא משנה אם צדקתי או לא, ירקו עלי מים. איכ.

התחלנו בטיול עצמו סוף סוף. ההתחלה היתה אמורה להכניס אותנו קצת לתוך סיפור המסגרת של הטיול שעוסק בפלמ"ח. זו היתה לכאורה ירידה במנהרת זמן עד שנחתנו נחיתת אונס בשנת ארבעים ואחד. הרכבנו שם פאזל עם פלייר גיוס לפלמ"ח וטקסט על הפלמ"ח ועל מטרותיו המקוריות. כדי להיכנס עוד יותר לאווירה נתנו לכל קבוצה שם של הכשרה של הפלמ"ח. הכשרת הראל! בפיקודו של רבין יצחק! רבין! תעשה סיבוב! עזוב...

קבוצת ככה זכתה להיות הכשרת הראל. בדרך עלצירה הראשונה שבהאכלנו ארוחת בוקר שרנו את השיר שאני וליעד המצאנו על החלב העמיד! (מדוקלם על רקע דפיקת ירך-ירך-מחיאת כף ככה.)

"אני מודה לאלוהים על החלב העמיד / אני אשתה אותו תמיד / את החלב העמיד // אני מודה לאלוהים על החלב העמיד / אני אשתה אותו תמיד / גם כשהטעם מחריד! / ווהו!"

אני וליעד מוכשרים בטירוף, אין מצב שתגידו שלא. ליעד תעשה לי צאצא!

בעצירה הראשונה שיחקנו מולאן, שזה כמו פינוקיו רק עם ידיים במקום רגליים (ג'יזס קרייסט, נתאמן במרץ את ההונים נביס האאאאאאאא יא!) וגם ניצחתי. אכלנו ארוחת בוקר והמשכנו ללכת ירדנו בדרך והסרפנטינות שלו שזו בסך הכל הליכה לא קשה ודי מגניבה. בתחתית הדרך עשינו הפסקת צהריים. אמרו לנו שצריך למצוא מקלות קָפַּא''פּ בשביל היום למחרת. אכלנו מה שאוכלים בארוחות צהריים של טיולים (סנדוויצ'ים עם שוקולד השחר וריבה רדיואקטיבית), מילאנו מים בעוקב והמשכנו ללכת. עמר סיפרה לי על הקן הפיקטיבי שיש לו מרולים אבל הוא לא באמת קיים, קן אילת. זה היה די משעשע.

הלכנו הלכנו הלכנו... מצאנו עכביש ממש גדול... שמענו קולות של ביוב, כמה מלבב... גילפנו קפא"פים...

בשלב מסויים הגענו למין גן משחקים כזה באצמע החורשה ומסתבר שזה היה הדבר הכי משמח שיכולנו למצוא בשלב הזה של הדרך. התנדנדנו כמו ילדים מפגרים ודיקלמנו שירים של הדג נחש. ליעד סיפר שהוא הכיר את הדג נחש בגלל דיסק שהוא קיבל בתוך קופסה של קוקומן. תגידו שזה לא ממש ממש מצחיק. זה לא? אוקיי. אני מבינה אתכם. <:

בסוף דרך הג'יפים שלאורכה הלכנו כשירדנו מדרך בורמה היה מעבר מים מתחת לכביש שהפריד ביניו לבין המחנה וליעד, הנקניק וחצי (באחת העצירות עמר הוצאיה את הספר של חיים חפר, משפחת הפלמ"ח, או שמא, משפחת פלמ"חת, ובחרנו מתוכו כינויים לכולם. ענת היא צביקה ב', ליעד נקניק וחצי, דין לולו, אורי קוקו, אותיר טרללה חחח, עמר הממטרה, מעין הכורדי, מאיה טרזן, ואני... אני הבלטה) התחלתי לומר שליעד כל הזמן דפק את הראש שלו בתקרה של המנהרה הזאת כי היא היתה בגובה של איזה מטר וחצי והוא מטר שמונים ומשהו. כשהגענו למחנה לקחנו את כל התיקים והתחלנו להכין אוכל. אני הייתי בעיקר אחראית על האוכל.

בערב הראשון הכנו סמבוסק ושניצלים. ממש דיגמתי את הסמבוסקים, ומרוב שהם היו יפים התחשק לי אפילו לתת להם שמות! לשלי, שהיתה בתוכו גבינה צהובה בצל וקטשופ, ושסומן במריחת קטשום כדי להבדיל בינו לבין כל השאר, קראו סמואל. והוא היה... אלוהי. אחר כך הכנתי את הבשר, וגם הוא יצא ממש ממש טעים.

אחרי האוכל אמרו לנו לכבות את הפנסים, לעצום עיניים ולהחזיק ידיים בשורה. עברנו שוב את המנהרה הנמוכה והגענו לחניית חצץ כזאת איזה מאה מטר מהמחנה. הצוות הטכני עשה לנו טכס השבעה לפמ"ח והודיע לנו שאנחנו בימים הקרובים נעבור סדרת אימונים מפרכת, לדבריו, כדי שנוכל הלהצטרף לשורות הפלמ"ח רשמית. הם נכנסו ממש חזק לקטע של סיפור המסגרת, מסתבר. אחר כך חזרנו למחנה וניהלנו ערב קצר וממש מעצבן. ממש נהניתי ביום הראשון, ודווקא בשיחה הזאת היו חייבים לבאס. אתם מתנהגים לא יפה ואתם ככה ואתם ככה ואתם לא נחמדים וניניני. אני שונאת כשקורים דברים כאלה, שהכל עובד שכמו שצריך ואז בסוף הורסים. אחרי הערב הלכתי לשבת ליד המדורה של צפית ביחד עם גור, דורצ ועוד בקעיסט שכל הזמן אמר ביאץ' ושתה תה. לגור ולדור יש טעם בעייתי במוזיקה. ובסרטים. ובפורנו. ובכלל. ובכל זאת זה לא מנע ממני לבזבז איתם שעתיים. בשלב מסויים שנארנו רק אני וגור כי אני הייתי צריכה ללכת לשמור על האש באחת וחצי בלילה, ואפילו, בגלל שאני נחמדה, שיחררתי את ליעד לישון. גור ואני נשארנו לבד ודיברנו על מיני עניינים שברומו של עולם כמו תפיסת העולם המטומטמת של התנועה, ועל זה שהקבוצות מטומטמות, ועל זה שמשתמטים זה חרא של עם, ועל בנות, ועל נסטי, ובסביבות שלוש בלילה בערך פשוט נרדמנו.

כמו שאמרתי למעלה, החלקים הבאים יפורסמו בימים הקרובים.

עד כאן, נועה העקוצה אך המרוצה.

רגע, רגע, עריכה!!!

זה פוסט מספר מאה! פאקינג איי! מאה! אני כזאת מלכה לפעמים.

יפיופים ויפיופות,

אני שמחה ומאוהבת.

אה כן,

ומחר אני יוצאת לטיול גדול וכוסון.

אחזור ביום שבת. חלק מכם ישמח לדעת שיש לי שלושה פוסטים בטיוטות שיפורסמו כשאשוב.

ביי ביי <:

נועה.

הוא שלח לי אתמול לינק לבלוג הישן שלו, שיש בו שלושה פוסטים. הוא לא רצה, ואני הצקתי לו שכן ישלח. כי אני טיפשה.

הפוסט השני כל כך מלא מלנכוליה ורגשות נכזבים וקיטש ברמה שבכמה שניות מסויימות ממש התחשק לי לשבת ולבכות מרה.

ולא בשבילו. בשבילי.

אני מרגישה כל כך עלובה עכשיו. עלובה וזולה אלה שתי המילים שהכי מתארות אצלי את התחושה בזמן האחרון. כרגע עלובה היא הדומיננטית מביניהן. הוא כתב במילים נורא פואטיות על החלומות שהוא חלם על האקסית שלו אי שם בשלהי החורף. על איך שהיא הגיבה כשהוא אמר לה שהוא אוהב אותה. לא נראה לי שיש דבר שאני רוצה יותר משהוא יגיד לי שהוא אוהב אותי. והוא נשמע בפוסט הזה כל כך סנטימנטלי, וכל כך פגיע, וכל כך.. לא יודעת. כל כך לא הזה שאני מכירה. ואני ממשיכה להשלות את עצמי ולקוות שאולי הוא פשוט לא הטיפוס שלא הולך על בטוח. אולי הוא לא ואולי הוא כן ואולי משהו נדפק ברצף הכימי שרץ אצלו בראש שאמור לגרום לו לאהוב אותי. וכן. זה עלוב נורא. אני אוהבת את הפאקינג חבר שלי. ברמות שלא אהבתי אף אחד כבר המון זמן. והוא לא מגיבץ הוא מחליף נושא. הוא נרתע, הוא לא יודעת מה. הוא פשוט לא אוהב אותי. אני לא יודעת אם הוא תקוע על הקודמת, לא יודעת אם משהו דפוק איתו. אני כרגע בעיקר בטוחה שמשהו דפוק איתי.

בעיקרון, כרגע הכל מתנהל כמו שזה אמור להתנהל. אתמול היה קטע 'אוווו' טיפוסי. שלשום, אם הדברים היו מתנהלים כשורה היה אמור להיות לנו חודש, והעליתי את זה פשוט כי הסתכלתי על התאריך שעולה כאשר אתה מעביר את העכבר על השעון בתחתית מסך המחשב. אמרתי שאני לא זוכרת את התאריך שחזרנו. הנחתי שהספירה מתחילה מחדש. והוא אמר שזה לא באמת משנה, כי התאריך הוא אותו תאריך. בעיניו לא באמת נפרדנו. זה נחמד.

הוא מחבב אותי.

מחבב, אלוהים.

אני פשוט לא יודעת. ובאמת שכיף לי איתו והוא עושה לי טוב. אצלי זה מעבר. אני אהבתי אותו לפני כן. עברתי אתמול בלילה על הארכיון שלי. מיי גאד, זה כבר כמעט ארבעה חודשים. הכל מתוארך אצלי כאן, הבלוג זוכר את הכל פשוט כי אני כותבת הכל וכל דבר כאן מזכיר לי פנים של אנשים וסיטואציות שהדחקתי או שפשוט שכחתי כי זה הטבע של המוח שלנו, של המוח שלי. הכל טובע בתוך ים אפור של תת מודע. הדברים היחידים שצפים בים האפור הזה שלי הם דגים מתים. וזה לא משנה לי, כי אני לא אוהבת דגים.

אני כל כך רוצה שהוא יאהב אותי, לעזאזל. אני כל הזמן אומרת עלצמי שאולי זה רק צריך עוד זמן. עוד זמן. עוד זמן.

ואני יושבת פה עם פאפי פייס מטורף אפילו בלי ששמתי לב, ושומעת שירים שמחים של הבלאק קידז.

עלובה וזולה.

באטמן היה סרט פילגוד, מסוג הסרטים שאבא שלי היה נהנה מהם. אבא שלי אומר שהוא לא יראה סרט אם בשלוש דקות הראשונות יותר לפחות איש מת אחד. בבאטמן היו לא מעט כאלה, ובסצינה הראשונה, סצינת השוד של הג'וקר ואנשיו, היה מרוח לי חיוך של הנאה סדיסטית על הפרצוף [גאד אני לא מאמינה שאני אומרת את זה. לא תיארתי לעצמי שאני כל כך אופנתית].

ישבנו בקולנוע במקומות הראשונים ליד המעבר. מלא כוסיות וילדים קטנים יצאו ונכנסו לשורה והתחככו בנו וזה היה לא כיף. זה כבר הוריד מהתחושה הכללית, אני מניחה שאתם יכולים לתאר לעצמכם. לא כיף.

אחרי האמצע זה התחיל להיות שווה משהו. גות'אם הציגה אישו מורכב הרבה יותר מבסתם סרט אשקן רגיל. גות'אם הפכה להיות מקום אפל הרבה יותר, אנושי הרבה יותר. באטמן הוא כבר לא האנטי-גיבור האולטימטיבי, והארווי הוא כבר לא, לכאורה, הגיבור האולטימטיבי. העיר היא של הג'וקר (הית' לדג'ר לא באמת עמד בציפיות ולא עשה את התפקיד מי יודע מה. זה די אוברייטד, בגלל שהוא מת. תרגישו חופשיים לסקול אותי). הסוף היה מעט קלישאתי, אבל זה בסדר. מגי ג'ילנהול הייתה יותר טובה מקודמותיה בתפקיד הכוסית הבלתי מושגת רייצ'ל, עוד אנקדוטה קטנה שרציתי להעלות (נזכרתי שזאת לא היתה קייטי הולמס בבאטמן ורובין, בורה שכמותי, ופשוט לא ראיתי את באטמן מתחיל).

האביר האפל הוא מסוג הסרטים שאתה יוצא מהם במין תחושה של אכזבה, ככה בקטנה, בגלל שדיברו על זה כל כך הרבה וניפחו את זה למימדים שהוליווד לא יצרה הרבה זמן. אחרי איזה חצי שעה, כשזה קצת מתבשל בראש שלך, אתה מתחיל לדסדס עם עצמך את האישו של הסרט. הפואנטה היתה חזקה. אתה לא יכול לסמוך על אף אחד, בעיקר מהטעם שכולם אנושיים. וזה, דוגרי, מפחיד.

כריסטיאן בייל היה חמוד. טוב נו, כריסטיאן בייל תמיד חמוד.

מה גם שבסרט הזה היתה לי אחלה חברה <:

אמרתי לדניאל מקודם שאני לא בטוחה אם אני מאוהבת בו או בידיים שלו.

גאד, אני מתה על הידיים שלו. הן פשוט

כל כך יפות.

המשך יום יפה

נ'.

אצלנו בבית יש ממש הרבה עיתונים. כל יום מגיעים עיתונים. יש גם נשיונל ג'אגרפיק פעם בחודש ואת העיתון של אח שלי ואת הרייטינג של יום רביעי, אבל בכללי, כל יום יש עיתון.

היום בכותרת תמונת השער המבהילה היתה של ילד אתיופי קטן תוחב את היד שלו לתוך צפרדע אשפה גדול. הכתבה התמקדה בעיקר בעוני בקרב בני העדה האתיופית באיזורים שונים בארץ. ילדים קטנים מחטטים בפחי הזבל כדי למצוא מה לאכול, או שהם עומדים בכניסה לסופר ומבקשים מהיוצאים מהחנות, אם אפשר להחזיר את העגלה שלהם למקום ולקחת את המטבע שתוקעים בתוך החריץ של העגלה כדי שהיא תשתחרר מהסט. זה לא מפחיד ולא מגעיל, זה בעיקר מעורר רחמים.

מה שיותר תפס אותי היה המאמר הקצר שכתב העצבני הלאומי נתן זהבי, בתוך מסגרת מלבנית בצבע בז' בצד העמוד. הוא כתב את כל הקיצוצים בכל התוכניות השונות שהונהגו במקומות שונים בארץ על מנת לעזור לאתיופים בכל דרך אפשריתף מגיוס תקציבים עד למניעת נשירה מבתי הספר; מהכנה לגיוס ועד תוכניות לגישור בין הורים לילדים שמנסות לגרום להורים אשכרה לקחת אחריות לגבי הילדים שלהם ולגבות אותם במה שהם עושים.

אני באמת כבר לא יודעת לצד מי אני עומדת בכל הקטע הזה. דעתי ידועה לרוב מי שמכיר אותי. אני לא פוליטיקלי קורקט בעניין הזה. אני חושבת שהחברה לא מוקיעה את העדה האתיופית בגלל המוצא שלה או צבע העור שלה או כל סיבה בנאלית שאפשר למצוא. החברה מוקיעה את העדה האתיופית בגלל שרובה המוחץ מתנהג חרא באופן מערכתי. אני יושבת כאן ומתדיינת עם עצמי:

מצד אחד, אין כסף? לכו לעבוד.

מצד שני, איפה יש לעבוד? אתיופים הם האחרונים שיתקבלו לעבודה מבין כל המועמדים.

לא יודעת כבר. אולי אני יודעת מעט מדי על הקטע הזה, אבל לא צריך להיות חכם גדול בשביל לדעת שמשהו פה ממש לא בסדר.

ריאיינו בכתבה הזאת איש. הוא אמר שדברים כאלה ממחישים שמתקיימות במדינת ישראל שתי מדינות: מדינה אחת שמתיימרת להשתייך לעולם המערבי, ומדינה אחץ, מדינת עולם שלישי. איזה מינוח מפוצץ זה, הא? עצוב לראות שזה נכון. אני לא רוצה להעיף כאן השוואות גרנדיוזיות לכל מיני דברים שמראים בסרטי דרמה אמריקאיים סוחטי דמעות, ואני לא אשתמש במונח הארלם, בגלל שאני לא יודעת איך זה שם ואף פעם לא הייתי שם. מתוך היכרות עם שכונות שרוב אוכלוסייתן היא אתיופית, מתוך היכרות עם אנשים שחיים בה, נורמלים ולא נורמלים, אני יודעת שהמצב דפוק. פשוט דפוק.

אולי זה יסתדר, עוד עשר, עשרים, שלושים שנה. אולי זו רק בעיית "הדור הראשון". ואולי, זה משהו דפוק בתרבות עצמה. שלהם? שבה האמא עובדת בנקיון בתים במקרה הטוב, שתים עשרה שעות ביום, והאבא יושב בבית כי זה לא לכבוד שלו לעבוד, והילדם שמסתובבים ברחובות ושותים ומסתממים ומטגנים לעצמם את הריאות ומוצאים את עצמם בצד הלא טוב של הסורגים בגיל שש עשרה?

או שמא, שלנו? שפשוט מוקיעה את מי שהוא אחר, מקפחת אותו ודוחקת אותו מטה מטה בסדר העדיפויות החברתי?

וואי, איזו אמירה שמו"צניקית זאת היתה עכשיו, זה מה זה לא מתאים לי.

נראה לי שבשורה התחתונה זה שילוב של שניהם. וזה, בעיקר, מה שעצוב בכל הסיפור הזה.

ועכשיו נעבור לנושא אחר!

אתמול בצהרים רוני שלחה לי לינק לקבוצה הכי ענקית בפייסבוק - Kids of the 90's. היתה שם רשימה של כל מיני דברים שיבינו, מן הסתם, רק ילדי שנות התשעים. היו שם דברים כמו 'אתה יודע את כל המקרנה בעל פה', 'תמיד ידעת שהריינג'רית הורודה והריינג'ר הירוק נועדו להיות ביחד', 'היית שם כשלייט-אפ סניקרז היו מגניבים', 'היה לך לפחות טמגוצ'י אחד', 'גדלת על רן סטימפי, פינקי והמוח, אוטובוס הקסמים וווישבואון', 'גם אתה אספת פוגים', 'היית שם כשלהתמזמז היה שווה ללעשות סקס', ו'היו לך את כל בובות הטרולים'.

רשמתי למטה, בקיר של הקבוצה, איך זה הגיוני שהשם שלי לא רשום בכותרת של הרשימה?

אני עדיין יודעת את כל המקרה בעל פה. ראיתי כמעט כל פרק בפאוור ריינג'רז. היו לי לייט אפ סניקרז, בצבע לבן, שעשו אורות אדומים. היה לי טמג'וצי אחד, של אפרוח, והוא מת אחרי שתי דקות והתאבלתי עליו שבועיים. אוטובוס הקסמים היה התשוקה הסודית שלי X: עדיין יש לי את הפוגים האלה איפשהו! ואת הבובות הערומות והמכוערות של היצורים עם השיער הצבעוני העומד זרקתי רק בסביבות גיל שמונה בצער רב.

למרות שאני ילידת שנות התשעים המאוחרות, אני כל כך, לגמרי, מחוברת לכל מה שהיה שם. אני חושבת שזה ביי פאר העשור הכי טוב בהיסטוריה. הסרטים הכי טובים, המוזיקה הכי טובה, האופנה הכי טובה.

כן, אני אוהבת ג'ינסים שמגיעים עד מעל הפופיק. כן, הסיאטל רוק עושה לי את זה. כן, הפריצה של טורי איימוס כמובן עשתה את העשור הזה טוב במיוחד. כן, אני חושבת שהיתה לי ילדות שמחה, אי שם בשנת תשעים ושמונה.

כמובן שהלינק לקבוצה הזאת גרר אחריו שיחת נוסטלגיה מטורפת שבמהלכה הוכחתי לעצמי סופית שרוני היא My sister from another mother שלא פגשתי בחיים. כנראה שהאנאת'ר מאת'ר הזאת קצת בעייתית כי היא לא מרשה לה לפגוש אותי, אבל אל חשש. אני אגרור אותה לאייקון! שמעת, רוני?! את באה לאייקון!

אז כן, אני נועה,

ואני ילדת שנות התשעים.

אה כן,

דיונים על טלוויזיה בתגובות זה כל כך קשועח! יש מצב שאפילו יתחשק לי לעשות חלון מסרים בשביל זה.

לא יודעת מה קורה עם הקן שלי.

באמת שלא.

לא יודעת מה קורה עם הקבוצה שלי.

היינו אחד עשר בתחילת השנה, וכנראה שבתחילת השנה הבאה נהיה משהו כמו, המממ שישה. כרגע אנחנו הקבוצה הכי ותיקה והכי יציבה בקן, או לפחות נחשבים להיות. זה מבאס אותי. אני קשורה לקבוצה הזאת בכל נים בנשמה שלי, עד כמה שזה מפגר להגיד. לפני כמה זמן היתה לנו פעולה 'אז לאן מכאן'. בכלל לא היינו בטוחים שנעשה הצגה לחג קן. ובסוף עשינו, בהרכב חסר. אחר כך הלכתי הביתה ובכיתי לאשד בטלפון כמו טיפשה. זה מפחיד אותי נורא. אנשים איבדו אמון בקבוצה, לגמרי. אתמול בערב דיברתי עם איתן ושאלתי אותו למה הוא לא בא לפעולות ולא יוצא לטיול שיהיה בהמשך החודש. הוא בMODE של 'אולי'. אולי אני אבוא לפעולות אולי אני אעשה את זה ואולי אני אעשה את זה. לא יודעת למה. 'הפעולות לא טובות', 'רק צועקים והולכים מכות', 'לא עושים שום דבר'. ניסיתי לשכנע אותו שהוא לא רואה שהקבוצה משתקמת ושהוא פשוט לא שם בשביל לראות את זה, וניסיתי לראות למה הוא התקוטט עם אורי, והוא די התנפל עלי. זה הכי לא קשור אלי, הריב המטופש הזה. ובכל זאת, איכשהו הטענה שאני מתנשאת היתה חייבת לעלות. זה מטומטם נורא, וזה גם קצת דוחה כי אני לא. התכתשנו קצת...צלא יודעת מה יצא מזה. לא יודעת אם בכלל יצא מזה משהו בעתיד. אני חרדה בעיקר לקבוצה כרגע.

אן וטליה... זה נראה כאילו הקבוצה היא הדבר האחרון בסדר העדיפויות שלהן.

ליעד... לא יודעת מה הסיפור שלו.

רועי כבר נטש סופית.

איתן... לא ברור לי.

מי נשאר?

אני, ענת, אורי ודין.

מדהים, נכון?

לא.

זה מבאס את התחת.

ואני לא יודעת מה יקרה עם זה עכשיו. אבל זה מפחיד אותי. כי הקבוצה, עד כמה שמדובר בבנים שטופי הורמונים ובנות שחושבות רק על עצמן, היא דבר אחד יציבה ועיקרי בחיים שלי ואני משתדלת להשקיע בה את כל מה שיש בי. אני טובה בקלישאות, כנראה, אבל זה נכון. אני טיפוס כזה. אני מתמידה. חבל שזה לא משנה לכולם כמו שזה משנה לי.

אני גם לא יודעת מה יעלה בגורלו של כלל הקן. קבוצת י' לא באמת קיימת, זה רק נגה ועוד כמה עוברות אורח, בסך הכל.

שנה הבאה לא תהיה קבוצת יא'.

קבוצת יב'... אני לא רוצה לתאר לעצמי קן של נב"ש, הקבוצה הבוגרת שנכנסת אחרי שנוף המלכות יעזבו. הם לא בדיוק קבוצה, אז איך הם רוצים לנסות להוות בסיס לקן שלם? אני מקווה שזה יעבוד, באמת. אני מקווה שזה יעבוד. אני לא רוצה לתאר לעצמי מה יהיה אם הקן יסגר עוד פעם, ותגידו שאני סופר פסימיסטית, אני באמת רואה את זה קורה.

זה חרא. הכי חרא בעולם.

ואני אתאמץ, הכי חזק שאפשר, to pull it all back together.

נשבעת. והטיול הזה יהיה הכי נהדר בעולם והקבוצה תחזור להיות הכי נהדרת בעולם והכל יהיה מעולה וזהו.

תתאמצו גם אתם.

נועה.